ודודי לי

קול דודי דופק.
דודי, אהובי. אותו שכחתי.
רעִי ורוֹעִי, קולו מזמן לא שמעתי.
כעת דופק הוא על דלתי.
אליי קורא ומעורר תשוקתי:

פתחי לי, שראשי נמלא טל
התרחקת. נטשת.
ישנה את שנת גלות.
ועלייך צערי, הגיע שעת התעוררות.

פשטתי כתנתי. אני בשלי.
איככה אתלבש? אשנה מנהגי?
אני ישנה, אך ער הוא ליבי.
ובכל זאת, אתקשה לשבר את יצרי.

דודי שלח ידו מן החור.
דודי. יקירי. מחמדי.
הרכוּת לא עזרה, שלח יד לעברי.
היכָּנִי, פְּצָענִי, כְּבּוֹרִית צְרָפָנִי.
עד אשר אשוב, למצב בו בְּחָרָנִי.

מעַי המו עליו.
בראותי ידיו מן הצר מבצבצות.
קמתי לפתוח, רק הפסק את הצרות.
הבנתי, זה לא ילך לעולמים.
לא ילך אם אמשיך להתהלך בלי אלוקים.

אך מה חבל, דודי חמק עבר.
זה אינו קוד משתמש.
אהוב, לא רק כשרע אותךְ משמש.
יש הסתר פנים, יש רוע ורציחות.
אך לכן רק אגיד, אומות נרשעות:

אם תעירו ואם תעוררו את האהבה.
אם תנסו לשנות אהבתי לדודי, תשוקתי הָרַבָּה.

ולי ברגעיי האחרונים, נותר לשמוע קול דודי:
אם לא תדעי לך היפה בנשים,
אם לא תדעי איך לשוב, להיות נעלה מן העמים-
צאי לך בעקבי הצאן.
בעקבי אבותייך אשר בשמו קָרָאוּ.
הם היו לו לצאן.
י-הוה רוֹעָם, לא יחְסָרוּ.