יצירות של אמה של אלוקים

גועות ועולות מתוכי מחשבות. לא מוצאות שום מנוח, לא מרפות. לא שוקטות.   שואפות לנסוק עדי רקיע, לפרוץ ולגדול. כמו מלאך, בתור אדם. בתור סַבָּל, כמו בלי עול. פורץ, פועל, פורשֹ ופותח. על ענני שמיא רוכב ולא רוגע, רק זורח.   אך חייו חיי חומר הוא כלוא, הוא מוגבל. גועשות בו מלחמות הוא קרבן, מה חבל!   התאווה לרבוץ, התשוקה לפרוח הוא יושב בסתר רעם. וזוך טהרת האמת לו קורא לבל יִנְחַם, יִיפָּח בלי טעם.   "גדלי, פרחי! כי כוח רב לךְ!" כך אומרים לי הגיגיי "ולא לנצח יעזבךְ", הוא קרוב תמיד אליי. ובי גועות ומתגעשות, אותן קריות וצעקות: ימין ושמאל תפרוצי, ואת י-הוה תעריצי.  

במקום שבו נגמרות הדמעות. אז מתחיל הראש לפעול, העיניים לראות, הלב להרגיש. מרגיש את השמיים בוכים את השמש פחות חזקה את המים פחות צלולים את הטעם יותר טפל את החור שנפער שגדל והולך. במקום שבו נגמרים הרגשות. אז צפים מראות, תקופות, זכרונות. זכרונות טובים, עם הטעם הטוב. זכרונות גם רעים, הם בונים ומלמדים. הזמן לא תלוי, הוא ממשיך ונוסע. אין תחנות ביניים, ואם פספסת - פספסת. הוא לא יעצור ולא יבוא עוד אחר. אתה קורא אחריו - "עצור!" "לא הספקתי, לא עיכלתי, לא התכוננתי לרגע" אתה עומד מולו חסר אונים אך ללא רחמים - הוא ממשיך ונוסע. במקום שבו נגמרות הדמעות. זה נגמר, אתה ממשיך הלאה. אתה בונה וזורם, פתאום רגע עוצר. נזכר. חווה מחדש. והדמעות עולות שוב...

בין ערביים, רוח קדים חושך. אפילה. בקול דממה נפזרים. רוח אלוקים מרחפת על פני המים זוג עיניים בזיע ויעף כוספות לשמיים. והנשמה מאירה. מלחמה. איזהו גיבור? שאותו הוא כובש. סטרא אחרא. מנסה קמעא, כולו חושש. מוחין דקטנות. סביב קודר, תהום רחבה. גשר צר. רק לא לפחד, זה העיקר. והנשמה מאירה. ערפל. אל ההר אשר שם הוא. עזות דקדושה. בוכה, צועק, בכל נפש רצהו. הסתר. יאוש. בקהות חושים, בלבול, כעס... שוועתינו קבל! איכה תרעה, בחוסר מעש? כשהנשמה מאירה... גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים?...

אלוקיי, שיחתי אשפוך לפנייך רינתי וכאבי יקרבו אלייך. אל נא תסתיר ממני פנייך. כי עוד יום דין חלף עבר, ומראה כהן מה נהדר, הזקן הכסיל חזר מכבר ועוד אלייך ידי שלוחה. מחפשת. איך כל ההבטחות כלא היו מעולם, איך כל ה"לא עוד" חזרו להרגלם. ועוד ניצוץ אחד עוד אוחז. אותך מחפש. אלוקיי, אל תניח לי אף לרגע קט. עוד קצת והנני אובדת. עוד קצת והנני כאילו לא נוצרתי. הרי אני לפנייך ככלי מלא בושה וכלימה. אוי לה לאותה עין שכל אותו יום נורא דמעה אחת לא הורידה, לכפר על עוונה. אותה עין שיותר מדי שוטטה. ועכשיו נזכרת, בוכיה, כשממנה רחקת, בשובה אל עוונה. מתי ייפסק הגלגל אחטא ואשוב, ואשוב ואחטא, כמה כואבת, כמה קשה תחושת היום שאחרי יום המכפר הנורא. אלוקיי, אלוקיי אתה, אבי אתה, יוצרי אתה, בי בחרת מכל עם. ככלות כוחי אל תעזבני.

בכל עמלי רק אבקש ביטול רצוני מפני רצונו. לא. לא לשם המשך אמרת חז"ל "שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". לא שכר אנוכי אבקש. לא לשם עולם הבא. לא לשם כבוד או תואר. לשם מהות העבד אנוכי עושה. עבד אשר רצונו - רצון אדונו, כי עבדות לאדון הכל - היא העבדות -החופשית. היא השעבוד -בן החורין. היא בקשתי. היא שכרי. היא חלקי מכל עמלי.

האדם הוא יצור חברתי. אז למה תמיד לבד? למה תמיד בחושך ישב? היכן היצור האהוב הנקרא "חבר" שלו כה זקוק? האדם הוא יצור חברתי. אז איפה החיבוק שלא מגיע? איפה הסליחה לידידו הפגיע? איפה האכפתיות והחום? איפה הקרבה והשאיפה לשלום? האדם הוא יצור חברותי. אז למה תמיד יש אכזבות? למה יש תככים ומריבות? מתי יפסיק הוא להתעלל באחר? מתי יחזור להיקרא "חבר"? האדם הוא יצור חברתי. אז איך יש בו קנאה ושנאה? איך הוא יכול לפגוע השניה? איך הוא מבייש ומעליב? איך הוא חוסר אכפתי ולא אדיב? האדם הוא יצור חברתי. אז למה הוא כל כך לא חברותי?...

"...אבל עבירות שבין אדם לחבירו אינו נמחל לעולם [...] עד שימחול לו. לא רצה חברו למחול לו מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשים ממנו. לא נתרצה להם - מביא לו שניה ושלישית, לא רצה - מניחו והולך לו. וזה שלא מחל - הוא החוטא..." [שולחן ערוך, רט"ו] שוב. שוב עוטף הכלום. עננים מכסים ירח מלא. הטיפות טופפות בשמשת מכונית. ושתיקה מעיקה. השכחה טשטשה, המסך מעומעם. עקבות זכרון, מכתבים ותמונות. ואז, שני ברזים נפתחים. המים מלוחים. סליחה היא שכחה, הטבעה אגרסיבית של קורות זכרון. המוח הוא אגם. האגם שוקט, קורות עץ צפים. ודווקא בשעת אריה כי ישאג. קשה. קשה לשכוח. האגו שוב מתנפח. התגוננות אוטומטית. מול הרצון לטוב. לטוב מוחלט. הוי! כל המעביר על מידותיו מעבירין לו כל פשעיו.

בין הערביים, רוח קדים חושך, אפילה, בקול דממה נפזרים. רוח אלוקים מרחפת על פני המים. זוג עיניים בזיע ויעף כוספות לשמיים. והנשמה מאירה... מלחמה. איזהו גיבור? אותו הוא כובש. סטרא אחרא. מנסה קמעא, כולו חושש. מוחין דקטנות. סביב קודר, תהום רחבה. גשר צר. רק לא לפחד, רק זה העיקר. והנשמה מאירה... פסיעות חרישות זוג יחיד של נעליים. כולו בדד. זועק, שועה לשמיים. על כתפו נשאו. דווקא בצר קרוב כל כך. ויהיה לו לאב, ידיד נפש ואח. והנשמה מאירה... ערפל. אל ההר אשר שם הוא. עזות דקדושה. בוכה, צועק, בכל נפשו רצהו. הסתר, יאוש בקהות חושים, בלבול, כעס איכה תרעה, תשב בחוסר מעש? כשהנשמה מאירה... גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים...?

נפילה. הוא שוב מתעתע בי! איך יש לו תמיד שיטה חדשה? מתחילה מחדש, עם הכנף הפצועה. כשלון נוסף מגיע. יאוש. זה לא מצליח! אין מספיק רצון. אני רוצה לרצות. אבל לא רוצה. אלא רק רוצה, לרצות להתקרב. על הקרבה עצמה כבר חבל לדבר... ריחוק. אל תרחק ממני! למה פנייך תסתיר?? התפרצות כעס. אוף, תשלטי בעצמך! את חיה או צלם אלוקים? איפה כל ההבטחות שלך? אולי תקחי את עצמך בידיים? לא הגיע הזמן? את סתם שקרנית. בצרה את מבקשת מחילה. ואחר כך - כלום. עייפות. אוף, המלחמה. היא לא נגמרת. זה מתיש. אבל אתה חייב להבין, זה לא משנה כהוא זה. כמה שיהיה קשה, אני לא אעזוב אותך. כמה שתכה בי, אני אחזיק יותר חזק. חבל אפילו על המאמץ, אני לא מרפה, לא יעזור. אני איתך עד הסוף. תשוקתי עלייך והיא לא תפוג. נקודה טובה אחת. החזרת בי נשמתי. רבה אמונתך. האמונה שלך בי גם הבוקר- ביכולתי לשוב אלייך...

קול דודי דופק. דודי, אהובי. אותו שכחתי. רעִי ורוֹעִי, קולו מזמן לא שמעתי. כעת דופק הוא על דלתי. אליי קורא ומעורר תשוקתי: פתחי לי, שראשי נמלא טל התרחקת. נטשת. ישנה את שנת גלות. ועלייך צערי, הגיע שעת התעוררות. פשטתי כתנתי. אני בשלי. איככה אתלבש? אשנה מנהגי? אני ישנה, אך ער הוא ליבי. ובכל זאת, אתקשה לשבר את יצרי. דודי שלח ידו מן החור. דודי. יקירי. מחמדי. הרכוּת לא עזרה, שלח יד לעברי. היכָּנִי, פְּצָענִי, כְּבּוֹרִית צְרָפָנִי. עד אשר אשוב, למצב בו בְּחָרָנִי. מעַי המו עליו. בראותי ידיו מן הצר מבצבצות. קמתי לפתוח, רק הפסק את הצרות. הבנתי, זה לא ילך לעולמים. לא ילך אם אמשיך להתהלך בלי אלוקים. אך מה חבל, דודי חמק עבר. זה אינו קוד משתמש. אהוב, לא רק כשרע אותךְ משמש. יש הסתר פנים, יש רוע ורציחות. אך לכן רק אגיד, אומות נרשעות: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה. אם תנסו לשנות אהבתי לדודי, תשוקתי הָרַבָּה. ולי ברגעיי האחרונים, נותר לשמוע קול דודי: אם לא תדעי לך היפה בנשים, אם לא תדעי איך לשוב, להיות נעלה מן העמים- צאי לך בעקבי הצאן. בעקבי אבותייך אשר בשמו קָרָאוּ. הם היו לו לצאן. י-הוה רוֹעָם, לא יחְסָרוּ.

לא כבוד ולא עושר. לא בחיל ולא בכוח. לא חכמה, או גמירת אומר. לא גבורה ולא ייחוס לבטוח. מי אני, ומה מותרי מן הבהמה? מדוע לשמור כעל אוצר יקר את החיים בחיל ורעדה? אמה של אלוקים. אמתך בת אמתך אני. כלי שרת בידך אני. ואם אַיִן, מה חיי? מה אני? אַיִן אני. וגוף גם לי ותאוות ובקשות. וכל חיי רק ביקשתי מה פשר שונותי מן החיות. חיות ממש. חיות אדם. חיות גויים. אך השוני, הבנתי, שיעבוד לאלוקים. אמה של אלוקים. אמתך בת אמתך אני. כלי שרת בידך אני. ואם אַיִן, מה חיי? מה אני? אַיִן אני. אל תעזבני אלוקי ישעי. שמע תפילת עני, הֵיֶה עוזר לי. ואם אַיִן, כמוץ לפני רוח אני.

ואתה שוב נופל משוטט בערפל. ואתה שוב מגשש לא רוצה להתייאש. ואתה עמוק בחושך מ"ט שערי טומאה מחפש ושואל. שואל בתמיהה- איה מקום כבודו להעריצו. לרוממו ולקלסו ולפארו. להידבק בהדר כבוד תפארתו. במידותיו. בקדושתו. ואתה שוב מחפש אמת בעולם רק החזק שולט. ואתה שוב מפנים אין כאן מוסר או ערכים. ואתה שוב מחפש לברוח למקום של שלווה, של קצת רוח. מחפש ושואל. שואל בתמיהה- איה מקום כבודו להעריצו. להלל שם קדשו. בקול גדול לקרוא בשמו. להידבק בטוהר אמת תורתו. במידותיו. בקדושתו. ואתה שוב מבין המקום עמוק בפנים. ואתה שוב נזכר הרי בהמשך נאמר- ממקומו הוא ייפן ברחמיו לעמו שערב ובוקר מייחדים שמו. אותם שמקדישים ומעריצים, אותם שקוראים ומבקשים את מקום כבודו להעריצו. לשלש קדושתו. למות על ייחוד שמו.

מאז ועד היום, לא הרגשתי טוב יותר תחושת רוענו, משה רבינו עפר אנוכי, עפר ואפר. תחושת הכלום, תחושת האפס אשר לא העזתי לבטא כל חיי, פתאום כעת אותם חשפתי נוכח פני שיריי. ועתה כל בוחן אותם ביקר במשתמה. כביכול תמים, כמו עוד אחד מסל שירה. ויש כללים ויש סוגות, ואין לחרוג, כולם אומרים. לו רק יכלו הם להבין צורך עומקן של המילים.

השנה לה חלפה, הכל חזר לשגרה. הכדור ממשיך להסתובב, וזורחת החמה בחיוך אוהב. טון הדיבור הוא רגיל, חזרו שיחות החולין, הרכיל. כל העולם שב אל כנו. ורק עוד הלב לא איחה את עצמו. עוד הלב זוכר את שמונת הקדושים. עוד הוא זוכר את צרחות האימים. הוא זוכר את הבכי, את הכדור שאת האוויר מפלח. הוא זוכר את הרוע, את עיני המרצח. מה רצו אותם קדושים? למות באוהל התורה. בקשתם התקבלה, יומם האחרון - בישיבה. ורק הלב שואל למה? ואיך? ועל מה? ורק אותו קול מוכר מנסה לנחם, בדיוק אותו קול שכלל לא מחדש, הוא אשר דיבר י-הוה. בקרוביי אקדש.

עוד יום של השכמה, ושוב המלחמה. שש בבוקר, אומרת בריקנות "מודה" "רגע, התכוונתי?" אני נזכרת אבל המילים נאמרו, ואין להחזיר את השקט ושוב מתחיל גלגל היממה להסתובב, הבעל-דבר שוב מזנב היא שואפת לשמחה, הוא מושך לעצב היא רוצה אליו, הוא רוצה אליהם לרדת. ושוב תקומה ושוב ויכוח הוא מחליף מסכה, משנה הרוח היא חושבת שניצחה, מגלה שהוא רימה מיומנות שכזו, מעמיד פני קדושה. זה לא צחוק, זה ממשיך לצעקות היא מתייאשת, אין כבר כוח לנסיונות ואני לה אומרת - "אבל הוא ציווה" היא עונה "זה קשה, מדוע הוא אינו מושיט עזרה?" מה אענה לה, למחמדתי הנשמה? איך אעזור, גוש בשר שכזה, לנצח במלחמה?...