בעז"ה.
כבר יובלות אימתנים חלפו מעלייך
והטיחוך בסלעי החופים.
נדמת אז, ורק דמעות הבדולח
הסגירו את מיקומך
לעננים ספוגי גשם
שמקומם לצידך, אך ערקו ברגע
וזעזעו ברעם את נִשמתך,
תולים ברק בשערך.
באושר תמונת חייך הובלטו
כתמי דם ליבך השבור,
כשנצלבת
וקרסת.
ולחשתי-
בדמייך חיי.
[בכוח שהוא את
שנמצא(ת) שם, עמוק בפנים.]
תגובהתגובות