היא ואני, תאומות.

התלבטתי אם לכתוב את ההקדמה הזאת, בסוף החלטתי שכן, אז ככה:

כתבתי את הקטע הזה בסדנת כתיבה יוצרת, הקטע הראשון הוא בגיל שנה, השני בגיל 8 והשלישי בגיל 17.

בקטע היינו צריכים להדגיש את הידיים והרגלים [אין לי מושג למה..]

ו...אני לא תאומה.

אשמח לתגובות!

היא ואני. תאומות, בדיוק אותו דבר. החל מהראש עם קוקו המזרקה שעליו וכלה בכפות רגלינו.

הכל אותו דבר- אותם תווי פנים, אותו בכי, חיוך ורגש.

כפות ידינו בדיוק אותו דבר שמנמנות וקטנות, וכך גם כפות רגלינו כ"כ קטנות, מזעריות אפילו.

אני מרגישה שהיא זאת אני ואני זאת היא, כשהיא בוכה גם אני בוכה וכשהיא רעבה גם אני מרגישה צורך לאכול, זה לא מוזר לי, כי ככה נולדתי, עם מישהו שקשור לנשמתי.

כפות ידינו סגורות באגרוף קמוץ ורק פעמים בודדות נפתחות לעולם, כשאנו רואות ומרגישות אחת את השניה. לא פעם הרגשתי שיש לי 4 ידיים, עד כדי כך שאפילו לילה אחד נרדמתי כשאצבעה של אחותי תחובה בתוך פי ומוצצת אותה אני בשקיקה, שינה כזו לא היתה לי מעולם.

היא ואני. תאומות, אותו דבר בדיוק. במראה השתננו מגיל שנה אך כפות ידינו ורגלינו נשארו אותו דבר, כפות ידיים שמנמנות, בהירות ומלאות נמשים אחרי בילוי קבוע בים בחופש הגדול...

יד ביד אנו הולכות לבית הספר, יד ביד עד שאנו מגיעות לכיתה שלי בחיבוק חם נפרדת אני ממנה וממגעה החם והאוהב, נראה שהיא שמחה להיעזב ממני אך אני ממשיכה לאחוז בידה עוד רגע אחד לפני שתיעלם בסוף המסדרון ומרפה בבת אחת. לא, כל בוקר מחדש אין לי כוח להיכנס לכיתה, לא רוצה להיות בודדה להרגיש שהעולם כ"כ גדול.

מזל שיש לי אותה בבית, אף פעם לא משעמם לנו, אנו יכולות לבלות שעות אחת עם השניה ולא לשים לב.

וכל ערב נרדמות אנו, מחזיקות ידיים, חולמות חלומות משותפים ולא מתעוררות עד הבוקר.

אני והיא. תאומות, משהו כזה. אני אמורה להרגיש מחוברת אליה, היא אמורה להבין אותי. אבל לא, זה לא קורה, זה מזמן לא קרה. פעם בכיתה ג'- אלו חיים מאושרים אלו היו. אבל היום אנחנו כ"כ שונות זו מזו, לגמרי.

הידיים האלה, שלה, שכל כך הייתי מחוברת אליהן פעם, שהרגשתי שהן שלי, היום זרות ומנוכרות לי.

לא מרגישה עוד שהן חלק ממני, מלאות טבעות וצמידים שמסתירים את האמיתיות שבהן.

וכפות הרגלים, משונות לי עוד יותר, גדולות למרות שסוחבות הם את האישיות המוכרת.

אך מנהג מוזכר לנו, לה ולי. למרות כל השוני, למרות כל המרחק, כל לילה נרדמות אנו בחדר המשותף כשכפות ידינו נוגעות-לא נוגעות זו בזו, וישנות הכי טוב שרק אפשר עד הבוקר.