יצירות של טימון!

כתבתי את הקטע הזה בהשארת תמונה שחבל לי שאני לא יכולה להעלות לפה.. אני אתאר אותה בקצרה: התמונה צולמה מגובה האדמה (האדם שצילם נשכב על הרצפה כדי לצלמה) בתמונה רואים אדמה די קשה ועליה קצת ניצנים ירוקים שמתרבים עד לסוף התמונה. בצידי השביל הרחב הזה יש שדרות עצים. * * * הוא עומד מתנשף, מזיע כולו, עייף ממרוצת החיים. נמאס לו מהכל, נמאס לו להתמודד, רוצה רק להיעלם ולא להיות יותר. מתלבט להיכן להמשיך, לאיזה כיוון. מבטו מודאג, מסתכל לכל הצדדים כדי לוודא שהוא באמת לבד. חושב, מתלבט, עוד בחירה בחיים- לאיזה כיוון להמשיך. נמאס לו לנווט את חייו, נמאס לו להחליט כל דבר, רוצה רק לזרום ולזרום.. מתיישב, נואש. לא מצליח להחליט, מרגיש את רגבי האדמה הקשה תחת רגליו הפסוקות. טומן ראשו בין כפות ידיו, חושב. מחשבות רצות לפה ולשם, שומע קולות, מרגיש אנשים, מסוחרר. מבולבל מהחיים, מרים ראשו לשמיים להכין שאמרו ששוכן אלוקים- פולט צעקה, זעקת עצב, יאוש וכישלון. יושב לא נוח, עומד, מתיישב. לא יודע מה רוצה מעצמו ומה כולם רוצים ממנו. מתיישב שוב על האדמה, שוב מרגיש אותה דוקרת ויבשה מתחתיו, טוען ראשו בין כפות ידיו ובוכה. בוכה בכי חזק, בכי שלעולם לא יישמע עוד. בוכה ולא מפסיק לבכות. וכשמרים ראשו, בין כפות ידיו הנוטפות דמעות רואה הוא את האדמה מתחתיו מתרככת ונותנת לו סיכוי נוסף.

התלבטתי אם לכתוב את ההקדמה הזאת, בסוף החלטתי שכן, אז ככה: כתבתי את הקטע הזה בסדנת כתיבה יוצרת, הקטע הראשון הוא בגיל שנה, השני בגיל 8 והשלישי בגיל 17. בקטע היינו צריכים להדגיש את הידיים והרגלים [אין לי מושג למה..] ו...אני לא תאומה. אשמח לתגובות! היא ואני. תאומות, בדיוק אותו דבר. החל מהראש עם קוקו המזרקה שעליו וכלה בכפות רגלינו. הכל אותו דבר- אותם תווי פנים, אותו בכי, חיוך ורגש. כפות ידינו בדיוק אותו דבר שמנמנות וקטנות, וכך גם כפות רגלינו כ"כ קטנות, מזעריות אפילו. אני מרגישה שהיא זאת אני ואני זאת היא, כשהיא בוכה גם אני בוכה וכשהיא רעבה גם אני מרגישה צורך לאכול, זה לא מוזר לי, כי ככה נולדתי, עם מישהו שקשור לנשמתי. כפות ידינו סגורות באגרוף קמוץ ורק פעמים בודדות נפתחות לעולם, כשאנו רואות ומרגישות אחת את השניה. לא פעם הרגשתי שיש לי 4 ידיים, עד כדי כך שאפילו לילה אחד נרדמתי כשאצבעה של אחותי תחובה בתוך פי ומוצצת אותה אני בשקיקה, שינה כזו לא היתה לי מעולם. היא ואני. תאומות, אותו דבר בדיוק. במראה השתננו מגיל שנה אך כפות ידינו ורגלינו נשארו אותו דבר, כפות ידיים שמנמנות, בהירות ומלאות נמשים אחרי בילוי קבוע בים בחופש הגדול... יד ביד אנו הולכות לבית הספר, יד ביד עד שאנו מגיעות לכיתה שלי בחיבוק חם נפרדת אני ממנה וממגעה החם והאוהב, נראה שהיא שמחה להיעזב ממני אך אני ממשיכה לאחוז בידה עוד רגע אחד לפני שתיעלם בסוף המסדרון ומרפה בבת אחת. לא, כל בוקר מחדש אין לי כוח להיכנס לכיתה, לא רוצה להיות בודדה להרגיש שהעולם כ"כ גדול. מזל שיש לי אותה בבית, אף פעם לא משעמם לנו, אנו יכולות לבלות שעות אחת עם השניה ולא לשים לב. וכל ערב נרדמות אנו, מחזיקות ידיים, חולמות חלומות משותפים ולא מתעוררות עד הבוקר. אני והיא. תאומות, משהו כזה. אני אמורה להרגיש מחוברת אליה, היא אמורה להבין אותי. אבל לא, זה לא קורה, זה מזמן לא קרה. פעם בכיתה ג'- אלו חיים מאושרים אלו היו. אבל היום אנחנו כ"כ שונות זו מזו, לגמרי. הידיים האלה, שלה, שכל כך הייתי מחוברת אליהן פעם, שהרגשתי שהן שלי, היום זרות ומנוכרות לי. לא מרגישה עוד שהן חלק ממני, מלאות טבעות וצמידים שמסתירים את האמיתיות שבהן. וכפות הרגלים, משונות לי עוד יותר, גדולות למרות שסוחבות הם את האישיות המוכרת. אך מנהג מוזכר לנו, לה ולי. למרות כל השוני, למרות כל המרחק, כל לילה נרדמות אנו בחדר המשותף כשכפות ידינו נוגעות-לא נוגעות זו בזו, וישנות הכי טוב שרק אפשר עד הבוקר.

צולם באחד המסלולים בגליל.. מה רבו מעשיך ה'!

עץ בשלג באלעזר שבגוש עציון.