פרק ה - "הם עוד יביאו עלינו חורבן"
במרכז המאחז היה חדר קטן עם חיבור לטלפון ואפשרות לשלוח פקס. הוא גם שימש כחדר עבודה של המנהיג שישב באותה שעת צהריים חמימה והשתעשע במשחק אסטרטגיה שהותקן במחשב.
בדיוק לפני שהצטייד בעוד 15 טנקים, צלצל הטלפון. הוא הרים אותו בשעמום, בטוח שמדובר באיזו בקשה מהמנהל האזרחי להפסיק, או לפחות למתן, את כמות זריקות האבנים. אבל הפעם נכונה לו הפתעה. מעבר לקו שמע את קולה של אמו שואלת אותו, "מה העניינים"? הוא הכין את עצמו אוטומטית לקרב וענה בקרירות כלשהי: "בסדר גמור ברוך השם, למה התקשרת"? "כנראה אתה לא מעודכן" ענתה אמו, " אבל רבקה התארסה". "באמת?" לרגע שכח את כל חילוקי הדעות עם הוריו. רבקה הייתה אחותו הקטנה ממנו בשנה, היחידה מכל משפחתו שעוד העריכה והבינה אותו, אחרי שעזב בית חמים ברמת גן ולימודים גבוהים ממומנים ע"י הוריו. היא הייתה גם היחידה שבגללה עוד הרגיש רצון לבוא הביתה לפעמים.
"עם מי, סטודנט שלומד אצל אבא?" "דווקא לא" ענתה אמו, "מישהו יותר דומה לך. בחור ישיבה מירושלים". "אי אפשר לזלזל בחשיבותו של אח גדול", הרהר המנהיג לעצמו בסיפוק. "דניאל, אתה עדיין על הקו"? שמע את קולה של אימו. "כן בוודאי, אז מתי מסיבת הארוסין"? "מחר בלילה, תגיע"? "אם רבקה רוצה..." אמר. "מה אתך?! בטח שהיא רוצה". "זאת הייתה רק בדיחה, אמא" הרגיע. "באיזו שעה?" "בשמונה. ותגיע בלבוש... אהמם... מכובד, טוב"? "בסדר אמא", ענה בנחת. מעוצמת השמחה הרגיש ששום דבר לא יכול להרגיז אותו, "אף אחד לא יפרסם בגללי מאמר מלומד שיסביר היכן נכשל אבא בחינוך שלי". "תודה דניאל" אמרה אמו בהקלה, "אז מחר בשמונה בבית הכנסת שליד הבית. אל תשכח בסדר?" "אין בעיות אמא מזל טוב!" "גם לך, לילה טוב".
השיחה התנתקה והמנהיג יצא החוצה לחפש את יועצו. הוא פגש אותו לומד גמרא מתחת לעץ הזית. המתין עד שסיים ואז שאל בנימוס: "עוז אני יכול לבקש ממך טובה". "לבקש תמיד אפשר" השיב היועץ. "ובכן מחר בערב האירוסין של אחותי".. "מזל טוב" אמר עוז ביבושת. "תודה, בכל אופן זה אומר שאני לוקח את המכונית מחר". "אין בעיות, אני לא צריך אותה עכשיו. אבל אם אתה כבר נוסע צריך לקנות כמה דברים", הזכיר היועץ. "בסדר גמור" אמר דניאל, "תביא לי רשימה וכסף ואני אצא לשופינג. אבל יש עוד משהו שאני צריך". "מה"? הסתקרן היועץ. "יש לך חליפה טובה לאירועים מיוחדים, נכון"? "גם לך יש בגדי שבת" ענה היועץ בפליאה. "נכון, אבל החליפה שלך היא מודרנית כזאת, בדיוק כמו שצריך בשביל שיחשבו שאני לומד באיזה פקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת הרצליה". "טוב" ענה היועץ "אבל תשמור עליה אחרי הכול גם אחותי תתארס פעם". הם צחקו והאוירה הקשה ששררה ביניהם רפתה במעט.
"תגיד", החליף המנהיג נושא בפתאומיות, "מה עם הבחור החדש, מה שמו, ג'ו"? "בסדר יחסית", השיב עוז, "האמת שהוא מתבודד קצת וגם המחשב שהביא אתו מוסיף לרושם המוזר. אבל אין מה להתלונן, אחרי הכל הוא עושה את העבודות שלו ביעילות וגם האימייל שלו עוזר לנו לתקשר עם העולם, דבר שתמיד היה נקודת תורפה בשבילנו". דניאל מרט בזקנו הקטן, מהורהר. "ולא היו שום תקריות מיוחדות איתו"? "לא בדיוק" ענה עוז, "היתה איזו תקרית עם הזקן, כשהוא גילה את האינטרנט. אבל חוץ מזה, לא שום דבר מיוחד". "בסדר" ענה המנהיג "בכל זאת, אני רוצה דיווח על כל דבר חריג". "אין בעיות", ענה היועץ. דניאל הביט בשעונו, "תודה רבה על הסיוע, אני חושב שאלך לישון". הם ברכו איש את רעהו בברכת לילה טוב והלכו איש איש לחדרו.
*****
למחרת היום, בשעות הצהריים, לבש דניאל את חליפתו המהודרת של יועצו, עלה על המכונית של המאחז ויצא בחריקת צמיגים לרמת גן. לאחר נסיעה ארוכה, החנה את רכבו במרחק קצר מבית הכנסת (אחרי הכל, לא הגיוני שלסטודנט מבריק כמוהו תהיה מכונית מיושנת כל כך) והלך לכיוון המבנה הנאה. אותה שעה כבר התחילו האורחים להתאסף ומוזיקה נעימה התנגנה ברקע. ברגע שנכנס לבית הכנסת הופנו אליו כל המבטים. לחשושים כמו, "כן, ידעתי שהבן של יענקלה יגיע רחוק" מילאו את חלל האויר. הוא הבליע חיוך; אם רק היו יודעים עד כמה רחוק הגיע... לאחר מכן נפגש עם אחותו המאושרת ובירך אותה במזל טוב מעומק הלב. כל כך שמח בשמחתה עד שקיבל באורך רוח אפילו את הידיעה שהחתן דנן לומד בישיבת "עטרת כוהנים", שלפי דעתו ראויה בהחלט לתואר "ידועה לשמצה".
"זה בטח עדיף מאיזה בחור ממושקף ומגולח, בר מינן", חשב. פתאום שמע מימינו שיחה בין גבר קשיש בעל כיפה סרוגה לבין מי שנראה כאיש עסקים בשנות החמישים לחייו. "תאמין לי" אמר האיש, "אני לא יודע מאיפה נכנס לה הג'וק הזה להתחתן בגיל שבע עשרה ועוד עם בחור ישיבה! תקשיב, זה לא שאני מזלזל בהם או משהו כזה, אבל לבת של יעקב מגיע מישהו טוב יותר, נחשב יותר, שיוכל לפרנס אותה בכבוד. וחוץ מזה ראית את אח שלה? זה בחור רציני! ואני עוד חשבתי שלאח גדול יכולה להיות השפעה לפעמים אפילו יותר מההורים. אבל עם הצעירים של ימינו..." האיש שנראה כאיש עסקים הנהן בהסכמה ודניאל מיהר להתרחק מהמקום לפני שיתעורר בו צחוק בלתי נשלט.
בדרכו לעבר החתן פגש אנשים ששאלו אותו, "באיזו אוניברסיטה אתה לומד". בהתחלה נבוך מהשאלה הישירה, אולם מיד אילתר תשובה שהוציאה אותו מהתסבוכת. "תקשיב" היה עונה לשואל התורן, "האמת שהמקומות שבאתי אליהם כבר היו מלאים אבל אתה יודע...פרוטקציות, קשרים.. אם אני אספר פרטים זה פשוט עלול לגרום שאנשים ינסו ללחוץ להתקבל גם אם הם באו אחרי הזמן, אז מה לעשות..." וסיים בארשת פנים של "אתה בטח מבין למה אני מתכוון". התרגיל עבד. כל השואלים הנהנו בהשתתפות ואמרו בקול נמוך "אל תדאג זה יישאר ביננו" - והתרחקו כדי לספר את החדשה המרעישה "רק לשני אנשים". אחרי סדרה של שישה שואלים הצליח דניאל להתקרב סוף סוף אל החתן ולבדוק מי בדיוק עומד להיכנס למשפחתו.
החתן כנראה ידע את העובדה שדניאל הוא נער גבעות. אחרת למה לאדם להתחיל לשיר באמצע אירוסיו, "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", ועוד דוקא ליד אחי הכלה? הארוע הסתיים בשעה מאוחרת יחסית ודניאל הבין אפילו בלי לשאול, שמבחינת הוריו לא בא בחשבון שיסע למאחז ברכב בקושי ממוגן אבנים. גם מצידו לא היה הדבר נוח במיוחד ולכן לאחר התלבטות קצרה החליט להשאר בבית באותו לילה ולישון בחדר שאי פעם היה שלו. לאחר תפילת ערבית עלה לביתו, נכנס למיטה שהיתה מיטתו בימים בהם היה "ילד טוב רמת גן", עצם את עיניו ונרדם תוך שניות.
*****
למחרת בבוקר נכנס דניאל למטבח לכוס קפה ופת שחרית. לאחר הארוחה הקלה התפתחה שיחה שבמהלכה פלטה אמו את המשפט "תראה את אבי (זה היה שמו של החתן המיועד), הוא לומד בישיבה והוא דתי ממש ולמרות זאת הוא לא עובר על החוק וזורק ביצים על שוטרים באיזה מאחז מפוקפק"..
"וואי, למה אתם כאלה ראש קטן" אמר דניאל בעצבנות. אמו הגיבה כמובן באמרת שפר משלה - והדברים התגלגלו לכדי ויכוח חריף ומאשים, שבסופו קם דניאל הנעלב מן השולחן ויצא בהפגנתיות מהבית. כעבור רגע נשמע קול התנעת מכונית מהחצר... אביו של דניאל טמן לרגע את ראשו בכפות ידיו ולאחר מכן התרומם ואמר לאשתו בצער מעורב בזעם כבוש, "נערי הגבעות האלה עוד יביאו עלינו חורבן".
תגובהתגובות