העולם מסתובב, כדרכו ממהר,
מבקש להמשיך ולרוץ.
מסביבי אנשים,
רק נעים, מתקדמים,
תמיד ממהרים.
אני עומדת באמצע,
ללא ניע, בלתי-נראית,
הם חולפים דרכי,
ואינם רואים,
ממשיכים במירוץ החיים.
בשבילם אינני כאן,
בלתי-נראית, בלתי-קיימת,
ואני רק רציתי,
חיבוק, לטיפה,
חיוך, בוקר-טוב,
לפחות סתם מבט,
אך מעולם,
לא זכיתי לדבר,
למבט קטן,
כי אני בלתי-נראית,
או אפילו לא קיימת.
תגובות
ושוב, אני אומר משהו שכבר אמרתי לך המון פעמים- השירים שלך תמיד מצליחים לגרום לי הזדהות.. כאילו אני בעצמי חשבתי לכתוב אותם..
והסיטואציה הזו ספציפית, כל-כך כל-כך מוכרת לי! אז אולי ביחד נצליח לחולל את השינוי?! אני אישית משתדלת להאיר פנים לכל אחד (וזה לא טבעי אצלי.. כי בד"כ אני נוהגת להזעיף פנים אם כבר), ואז אני רואה איך במטה קסם חיוך או הבעה נעימה נמרחים על פניהם של אותם אנשים.. ואז אולי הם יעבירו את זה הלאה.. ואז ככה, זה יתפשט בכל העולם....
נו, בתורה כתוב אחרת, הם צריכים להביט וכו'.
אבל אין עם מי לדבר...