היוּ זמנים...

להניח יד רועדת,

על ספסל סדוק, ישן.

לנשום את העבר,

שנוכח כאן.

אפשר לבעוט בו.

ולברוח,

בלי להשאיר הסבר.

כי במילא הוא זקן,

כבר שייך לדור אחר.

זה נכון שלא הבנתם,

ואטמתם עצמכם.

ועבר מותר לשכוח,

כן, זו בהחלט זכותכם.

ובחרתם ודרשתם,

להרוס, להתנתק.

ולא טרחתם לשנייה

לנסות להתעמק.

עכשיו תורכם לבכות,

ולא בגלל הנקמה.

פצעתם לעצמכם

בבעיטה,

את הנשמה.