יצירות של זכוכית מגדלת

זה התחיל בטריקת דלת, וצעקה. ממש דרמה אמיתית. אבל למען האמת, זה היה דבר שבשגרה- כמו סצנה שמצלמים שוב ושוב, כי הבמאי לא מרוצה. ויש גם רגליים, מוטחות במדרגות בזעם. מרעישות. והרטינות שנשמעות מבתי השכנים, מוצדקות בהחלט!. איזו סיבה יש להפריע למנוחת הצהריים ההכרחית שלהם?! ועוד בטריקת דלת... בסך הכל ילדה עצובה. *** לרוץ לרוץ, לרוץ!. זהו, לא לחשוב על כלום, כמה שיותר רחוק משם. למה תמיד זה צריך להגמר ככה?! תמיד נדמה לי שכולם מסתדרות הכי טוב שאפשר עם ההורים שלהן. ''הם כמו חברים שלי''. יופי באמת, אני שמחה לשמוע. רק חבל מאד שאצלי זה לא ככה. אוף, לעצור! להסתובב, שלא יראו שאני בוכה, גם אני הייתי תוהה אם הייתי רואה ילדה בוכה לבד ברחוב. בוכה, ורצה. זה תמיד מזכיר לי את האלה שאומרים, שזו לא בושה לבכות. זו באמת לא בושה – העיקר שיש לך סיבה מוצדקת. זה שאת מרגישה כאילו עוד שנייה את נשרפת מבפנים, זו לא סיבה. בכלל לא. אבל אם קיבלת 79 באנגלית! אוֺוֹ... זו בהחלט סיבה מוצדקת לפרוץ ביבבות. דפוקה, זה מה שאני. אף פעם לא יודעת מה לומר- לא לאמא לא לחברות, למורים. כלום. באמת שהייתי רוצה לרוץ בחיבוקים לחברה כשאני רואה אותה, או לשיר בקול עם הכיתה. אבל אני לא כזאת- גם אם אני מנסה, זה כל כך מזויף שבא לבכות. ויש את המבטים, את הקולות, ''הי, מה המצב?!'', הקול עליז, החיוך מרוח- וההבעה- מלאה ברחמים. מה עשיתי שמרחמים עלי?!- במה אני פחות טובה?! אה..?! תענו לי!. כולם אומרים שנדמה לי, שאסור לחשוד באנשים, הם נחמדים כי בא להם, לא הכל צביעות. ואני, חשדנית שכמוני, מסרבת להאמין. החלטתי. *** זה נגמר בתל עפר,וורד אדום- מונח. הבכיות נדמו מזמן, ההספדים, כולם ברחו משם, לא מבינים למה. רק מישהי אחת נשארה שם מסתכלת מלמעלה. זאת היא שהחליטה. [אפילו הבמאי ברח, שחקנית דפוקה שכמוה, דפוקים שכמונו.]

לכל אחד יש את ארץ לעולם- לא, שאליה הוא בורח. כולנו, במקום קטן בלב ילדים תקועים, לנצח. ועיניים בוהקות, מוקפות קמטים ננעצו ביד רועדת. ואותה ההתרגשות, פעמה בלב הזה. אובדת. מחטים שנעוצות, משחק.

באותם הרחובות, ספוגי הדם וההיסטוריה יתגלגל צחוק ילדים, בדרכם אל הגינה. ואותם האנשים, שרגילים אל הסירנות יתענגו על הדממה, כמו על מנגינה. ואותך הרי כבשנו, בנשיכת שפתיים. קוראים על העבר, ורוצים עתיד. ואותך הרי ראינו נשרף בלהבות. ולא באש מזבח, אש תמיד. ובריכה זכה כבדולח, מתנוצצת שם למעלה. עשויה מדמעותינו שעלו עם התפילות, ועיננו משתקפות בה, בתחינה דוממת שתבנה את בית דבירך, ונזכה עוד לעלות.

כשרגליה כבדות כעופרת בכל צעד מכאיבה לעצמה. יושבת תחת צלו של החושך וכותבת מילים, בדממה. היא איבדה את הכוח לומר, היא כבר לא תנסה לדבר. לא, היא לא תחלוק אותו, את הכאב עם מישהו אחר. נשאר לה מפלט אחרון להקיא משפטים שצרבו. להביט בנייר שלפתע, מילים עליו התהוו. היא תהפוך את פניני הדמעות לפרפרים לבנים מרחפים ונדמה לה, שבכל רפרוף עליז הם בעצם צורחים.

זמן שבין קדושה לחול בין צהריים לערב דמדומים מקשיבה לשקט של שבת שכמעט נגמרת מביטה בשמיים שמאדימים חושבת על מה שיהיה על השבוע שיעבור ומתפללת תפילה דוממת בלב לאלוקים , שיעזור.

אחת מרבות היא כבשה אחת מתוך רבות שצועדת עם כל העדר לכיוון מוגדר שלא היא קובעת אותו אבל, היא הולכת אחריו מתוך אינסטינקט אינסטינקט בהמי אפשר להגיד. היא זורמת, ואם העדר משנה כיוון, היא גם משנה בלי לחשוב, בלי להבין גם אם תפסע לעבר תהום, היא לא תפסיק תצעד לעבר המוות, עם כל העדר וכשתמות, לא יהיה מי שיזכור את הכבשה הקטנה, חסרת הייחוד כי מי היא !? כבשה בעדר של החיים.

בס''ד הבוקר הגיע, קרניים ראשונות של שמש מציצות, מחממות. קפאתי מקור הלילה. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שישנתי מתחת לספסל- כן, ההוא הירוק שליד המכולת ( אני כבר רגילה לישון מתחת לספסלים, בית- זו מילה רחוקה בשבילי ) אני קופצת לבדוק אם יש משהו חדש בפח הזבל, לפעמים אני מוצאת דברים טובים. שאריות גבינה, או קופסאות שימורים המלאות בחלקם בטונה- ללקק את השפתיים. בפעם האחרונה שניסיתי להתקרב לפח- זה לא נגמר טוב. יותר נכון, בכלל בזמן האחרון אני מוקד לבעיטות, במיוחד כשאני מסתובבת ליד הגינה. כשילדים רואים אותי הם עוזבים את המשחקים שלהם ורצים בהתלהבות להציק לי. '' הי, תראו איך היא בורחת'' ו'' יו- כמעט הצלחתי לירוק לה בפרצוף''. אלה משפטים שאני כבר רגילה לשמוע. ואם אתם שואלים את עצמכם איפה ההורים שלהם- אז אל תטעו. הם לא יותר טובים מהילדים, בדרך כלל הם צועקים- '' הי -------- (השלימו כרצונכם – לדוג':יוסי) בוא הנה, עזוב אותה, אבל מסתבר שנשארו כמה אנשים טובים בעולם. הנה, האשה המבוגרת ההיא שגרה ממול מביאה לי לפעמים משהו לאכול, מתיישבת לידי, מלטפת. שואלת מה נשמע- ואני שותקת. גם כשאני רוצה להגיד תודה- אין לי איך. הפעם היא הביאה לי קצת קוטג', היא נראת עייפה. לפעמים היא גם מספרת לי על הצרות שלה, היא בטח חושבת שאני לא מבינה. אבל אני כן- גם אם אני חתולה.

להניח יד רועדת, על ספסל סדוק, ישן. לנשום את העבר, שנוכח כאן. אפשר לבעוט בו. ולברוח, בלי להשאיר הסבר. כי במילא הוא זקן, כבר שייך לדור אחר. זה נכון שלא הבנתם, ואטמתם עצמכם. ועבר מותר לשכוח, כן, זו בהחלט זכותכם. ובחרתם ודרשתם, להרוס, להתנתק. ולא טרחתם לשנייה לנסות להתעמק. עכשיו תורכם לבכות, ולא בגלל הנקמה. פצעתם לעצמכם בבעיטה, את הנשמה.

והמחט שתופרת חלומות, דוקרת. בחוטים צבעוניים, שמכסים את הפצעים. והחולם, שיכור מהגוונים מרחף בבועה, דמיונית. מתמכר לקלילות, שבבריחה. וכשיתעורר, הלוּם אדים של פחד יזעק אֶל עצמו, עָל עצמו. ינסה להחלץ, מהבועה, ששינתה פניה. מניצוץ שהפך לאפל. מחוטים שחנקו, וֶנָדַם.

עובדות. יבשות, כמו אדמה, בקיץ. יציבות כמו סלע, במדבר יהודה. בהירות. מאירות את הקשיים, באור ברור יותר. מחזקות אותם, לא נותנות להתעלם. חותכות את חומות האדישות, בלב. אפשר לברוח. לשים מסכים, מחיצות כהות. ציניות. כמו תרופה מרה, מקולקלת. לא משפיעה גם לרגע קטן. רק נכנסת, הורסת. ומזה אפשר לברוח? שאלה טובה.

יום עובר , ועוד אחד בשרשרת ארוכה יום עובר ועוד אחד ואני כבר מחכה אלפי דמעות, אולי מיליונים של צדיקים גדולי עולם ודמעותיי שוות כאפס נבלעות בדמעותם האותיות שבסידור לא חדות קצת דהויות אך בליבי הן ברורות מקבלות משמעויות כי מילים שנקראו בדמעות צורבות רותחות חקוקות בלב לעד לעולם לא נשכחות.

מרגישה נסחפת חסרת אחיזה נגררת. לא חושבת לבד מה טוב , לא יודעת אחרי כולם... האמנם? לא , לא כולם תמיד יהיו שוליים מחוקים , מטושטשים חבויים מאחורי מילים גדולות , יפות מבטיחות והשוליים יצעקו מילים יצעקו בלחש , דממה יצעקו , בכל הכח וקולם לא ישמע. תוהה להסחף לשחות נגד הזרם?

שתיקות אל תפחד מהרמקול אל תשנא ת'במה תצעק בקול את מה שיש לך לומר עד שתרעד האדמה שתיקות כואבות הם רובצות על הלב תוציא הכל תשפוך תקיא ותראה שזה כבר לא כואב אל תפחד להגיד אנשים יכולים לצחוק אתה בשלך והם בשלהם , יכולים לדבוק מי אמר שאסור מחשבות הן דבר חופשי אין חוק שאוסר לחשוב בצורה שונה להתעמק בכל מחשבה כי היא מיוחדת מותר לזרום איתן לספוג ת'מחשבה שבראשי מהדהדת להתעלם מסטיגמות שמובילות אותך כמו כיבשה חסרת ייחוד ,מממאההה..........