"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ"

"מה קרה הבוקר, אמציה", שאל הרב בקרירות ובפנים חמורות סבר, "לפי השעון שלי השעה כעת 9:15, גם איחרת לשיעור וגרוע מכך לא הגעת לתפילה! מה קרה, אתה אולי לא מרגיש טוב, כואב לך הראש, הלכת לישון מאוחר מדי אתמול בלילה?".

"תכל'ס, הרב, אין לי תירוצים. לא קמתי כי לא קמתי. אני יודע שזה לא בסדר אבל אין לי תירוצים", ענה בפשטות.

"טוב, תראה, חכה לי מאחורי הדלת של הכיתה אני כבר בא לדבר איתך".

"שמע, אמציה, אי אפשר להמשיך ככה. יש כאן מסגרת מחייבת ואתה עושה מה שבראש שלך בלי שום הסבר או סיבה הגיוניים. יום חמישי שעבר לא הגעת לתפילה, אתמול שוב לא הגעת וגם היום הרשית לעצמך לא לבוא, מה יהיה איתך?". אמציה השפיל מבט ולא ענה. קצת חילופי מבטים לא נעימים. "טוב", סיכם הרב, "הפעם אני מוותר לך, אבל בפעם הבאה זה כבר לא יעבור בשתיקה". הרב נכנס לכיתה ואמציה אחריו. אמציה שרך רגליו לעבר מקומו, התיישב ופתח את הגמרא.

הרב התחיל קורא: "'ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביה והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית'- על מה מדובר פה, חבר'ה, לאיזה עניין פסולים פה כל ה'עבריינים' האלה?". יוחנן ישר ענה: "מדובר פה על פסולי עדות וכל המנויים פה במשנה פסולים לעדות". "יפה מאוד יוחנן", אמר הרב. בינתיים יהודה הצביע, "כן יהודה, מה בפיך?". "הרב, למה משחק בקוביא פסול לעדות?". שאלה מצויינת שאלת, אתה יודע מי שאל את זה?". "מי?" "זאת השאלה הראשונה של הגמ'. תקרא: 'משחק בקוביא מאי קא עביד'. והגמרא מביאה שתי דעות באמוראים..."

 ----הרב דיבר ודיבר והשיעור נמשך והתארך אבל אמציה לא יכול להקשיב וגם לא התאמץ להקשיב. זה לא שלא היה לו שכל. אבל מה כל זה שווה, מה העניין ללמוד אם רוצים שתהיה צבוע. מה הוא רוצה, שאני אשקר לו, שאני אביא לו אישור מהאם בית שהייתי חולה והיא נתנה לי כדור. אני לא מסוגל לשקר ככה. הרי הוא יודע שכול אלה שמגיעים עם כל מיני סיפורים הם סתם בכיינים, ואם התפילה היתה חשובה להם באמת הם היו קמים כמו פנתרים וכל התירוצים שכאב להם הראש והם לא נרדמו בלילה; זה הכול קשקוש וגם הרב יודע את זה ובכל זאת הוא לא אומר להם שכל זה תירוצים. אבל כשבא אחד גבר ואומר את האמת בפנים אז הוא נהפך לשובר מסגרות. 'טוב, אולי אני שובר מסגרות אבל לפחות אני אומר את האמת', חשב אמציה לעצמו.

'כמה חבל', חשב אמציה, 'היה כל כך טוב בחופשת חנוכה האחרונה. מילאתי כל יום מהבוקר עד הערב. הלכתי לישון מוקדם וקמתי מוקדם כמו אריה כמו שנאמר: מי שהולך לישון בערב כמו חמור לא יכול לקום בבקר כמו אריה. עשינו טיול יומיים לנגב, עוד יום טיול בעקבות הל"ה, יום עיון בנושא המקדש וקודשיו; ולסיום טיול מעיינות באיזור מערב בנימין. נוסף לכל זה גם הצלחתי ללמוד כל יום בערב אחרי הדלקת נרות במשך שעתיים יחד עם שוקי את הדפים במסכת שבת העוסקים בנר חנוכה. זה נתן לי כל כך הרבה אנרגיות וחשק לחזור לישיבה וללמוד בזריזות ובשמחה ולקום מוקדם בבוקר ולעשות כושר... אבל כל זה נדפק מהערה אחת של הרב המעצבן הזה. למה הוא לא משדר קצת יותר חום ואהבה... אוף!.

'הרב בריזל הזה מהתחלה לא הסתדרתי איתו; הוא כל הזמן משגע אותי: אמציה איפה היית? אמציה מה עשית? אמציה מדוע איחרת? אמציה אמציה אמציה.... די! אני לא יכול. כמה טוב היה שנה שעברה עם הרב שטרנבוך, הוא היה סבא טוב. למל"מ- לא מועיל לא מזיק. אבל בזכות זה אני פרחתי. הוא אהב אותי ולמדתי אצלו בשמחה ובאהבה לא בגלל שהוא הכריח אותי ולא בגלל שפחדתי ממישהו אלא כי רציתי. כל כך נהנתי, אך, השישית... איזה כיף, מי יתנני אבר כיונה ואחזור לימי השישית השמחים והמאושרים. איזה ימים, כמה אושר היה בליבי. איזה תפילות, איזו תורה, אני ממש זוכר שהתקיים בי מאמר המשנה באבות: 'כך הוא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל'. אני זוכר שפעם שמעתי וורט יפה על זה שאין הכוונה שאדם צריך להרעיב את עצמו בכוונה ולישון על הרצפה ולא לאכול גבינה וטוסטים, אלא הכוונה שמי שבאמת אוהב את התורה לא אכפת לו מה הוא אוכל או איפה הוא ישן. ואני זוכר את אותם ימים שזכיתי וממש התקיים בי המאמר הזה. כל ערב אחרי ארוחת הערב הייתי עולה לבית המדרש בלי לחכות ושם היו עוד כמה חבר'ה קבועים והיינו לומדים שם עוד כמה שעות טובות.

ולא רק זה, גם היינו אז מין חבורה כזאת של חבר'ה טובים. היינו עושים הרבה טיולים ביחד, עושים ספורט ביחד והכל ברוח טובה וצעירה, חבל שהשישית נגמרה, חבל על דאבדין ולא משתכחין...'

אמציה יכול היה להמשיך ולחלום עוד כמה שעות על השישית הנהדרת, אלא שהצלצול המורה על סיום השיעור קטע את מחשבותיו ובישר על ההפסקה הגואלת.