יצירות של יהוזבד

בס"ד כ"ד אדר התשס"ד אמציה היקר! מה שלומך? איך אתה מרגיש? איך עוברים עליך הימים האחרונים של השמינית? איך היה פורים? אני לא יודע אם אתה עוד זוכר אותי. הייתי אצלכם בישיבה לפני כמה שבועות. דיברנו כמה דקות על ישיבה, על לימוד תורה ועוד כמה נושאים חשובים. אמנם לא הספקנו לשוחח יותר מדי, ובכלל מה כבר אפשר להספיק בזמן כה מועט, אבל תדע לך שהתרשמתי ממך מאוד לטובה. כן, אני יודע שאתה מגחך לך עכשיו, כמו אז, כשדיברנו. אמרת לי דברים כגון: 'תראה איך אני נראה וכו', אבל תדע לך שלא תוכל להסתיר מה שהולך בקרבך. אני כמעט בטוח שכבר עברת כמה דברים בחיים שלך ואינך סתם עוד מישהו נמוך שמחפש את הנאות החיים בלבד. גם אם תנסה להכחיש זאת לא תוכל. חשבתי על משהו שיכול לעשות לך טוב: אני רוצה להזמין אותך לשבו"ש אצלנו בישיבה. ככה תוכל להכיר את הישיבה יותר לעומק וגם נוכל להכיר האחד את השני טוב יותר. כמובן אתה מוזמן בשמחה, מתי שנוח לך ואיך שנוח לך. דוד ישיבת צפון תל אביב (נוב, רמת הגולן) נ.ב. צרפתי כאן את החוברת של הרב נריה, כמו שהבטחתי. אתה יכול לשמור אותה אצלך, אל תחזיר לי אותה. ---------------------------------------------------------------------- אמציה קרא את המכתב. האמת שהוא קצת שכח מכל זה. עברו כל כך הרבה מאורעות מאז אותו היום. בעצם, באותו יום שהוא דיבר עם דוד, הרב בריזל נהרג. הם רק סיימו לדבר וגל שמועות החל רוחש בישיבה. כאילו עברו כמה חודשים, אולי כמה שנים. לפחות זו התחושה. המכתב החזיר אותו פתאום להתלבטויות של שנה הבאה. האמת שאין לו ממש כח להתעסק בזה, בינתיים הוא דוחה את כל העניין הזה. אין סיכוי שהוא כרגע ילך לשבו"ש. אולי בקיץ, אולי באלול. כן, הכי הרבה הוא ילך בזמן אלול, לא חייבים להיות רשומים בישיבה בינתיים. הרב שטרנבוך דאג שכולם ילכו לדחות, הוא אמר שאין מה להפסיד. כדאי להשאיר את האופציה של לימוד בישיבה, אפילו מי שאינו בטוח שרוצה בכלל ללכת. בכל אופן, אמציה כבר דחה ובינתיים את החוברת של הרב נריה הוא קרא והאמת שהיא הייתה נראית לו מוזרה לא כך ציירו לו את הרב נריה כל השנים. "בני הישיבות בזמננו אינם רואים את שחרורם כזכות אלא כחובה", כתב הרב נריה, "וגם אם אצל חלק מהם הופכת הדחייה לשחרור- לא משוחררים הם, אלא משועבדים הם למשמרת הקודש בישראל... לצערנו אין עודף של בני תורה, אין לנו עודף של חלוציות רוחנית...". אף פעם הוא לא שמע שהרב נריה מדבר על דחייה, ועוד יותר גרוע, על שחרור מהצבא הרי הרב נריה הקים את ישיבות בני עקיבא?! האמת שאמציה לא בדיוק היה שם הרי לא בטוח שהוא ילך לישיבה בכלל. וגם אם כן, אז אולי לשנה אחר כך הוא מתכנן להתגייס. אבל, מכל מקום, הדברים של הרב נריה נראים לו מחודשים. הוא זוכר כשהוא דיבר עם דוד באותו היום והוא לא הבין מדוע הם עושים את הצבא כל כך בדיעבד. הוא תמיד גדל על שילוב של ספרא וסייפא, הוא זכר את הדרושים של הרב שלמה על עדינו העצני, דוד המלך, שהיה רך כתולעת בלימוד תורה וקשה כעץ ביציאתו לקרב. לאן כל משפט אחד במכתב של דוד תפס את אמציה באופן מיוחד: "תדע לך שלא תוכל להסתיר מה שהולך בקרבך. אני כמעט בטוח שכבר עברת כמה דברים בחיים שלך..." המשפט הזה הדהים את אמציה: "איך הוא יודע מה אני מרגיש? כנראה הוא מבין משהו מהחיים שלו. אולי כדאי שאני אכתוב לו גם כאות תודה וגם אני אוכל לשאול אותו כמה שאלות על החוברת. ואולי אני גם אספר לו על הסיפור עם חיים והקבר של הרב בריזל..." --------------------------------------------------------------- בס"ד דוד, שלום! איך אתה מרגיש, הכל בסדר? כתבת שאתה לא יודע אם אני עוד זוכר אותך, והאמת שבהתחלה כשקיבלתי את המכתב הופתעתי, אבל מיד נזכרתי בך, למרות שעד רגע קבלת המכתב כל השיחה שלנו קצת נשכחה ממני. האמת שאני רוצה לספר לך מדוע. קצת אחרי שעזבת את הישיבה שלנו, נודע לנו שאחד הרמי"ם נרצח בפיגוע במחנה יהודה. אולי יצא לך לשמוע את שמו- הרב בריזל, הרב אברהם בריזל. כל הסיפור של הרב בריזל טלטל אותי מאוד. אין לי כוח לכתוב יותר מדי במכתב, אבל הרב בריזל היה ר"מ שלי שנה שעברה והיחסים בינינו היו לא משהו, בלשון המעטה. גם קרה לי איזה סיפור מוזר בקשר לזה, אולי אני אספר לך פעם, אם נמשיך להיות בקשר. כרגע לא בא לי לבוא לשבו"ש, אולי בקיץ, אני לא יודע. קראתי את החוברת של הרב נריה, והאמת, אני רוצה להגיד לך, היא מוזרה. זה ממש לא מה שהכרתי. מצד אחד החידוש פה מפתה אותי. אולם מן הצד השני הוא לא מאיר לי, אני לא רואה פה מה שגדלנו עליו בישיבה, אני לא רואה את מה שגדלנו עליו בבני עקיבא, וגם לא מה שגדלתי עליו בבית. חוץ מזה, איפה החיבור לטבע, למציאות? לפעמים רק המחשבה על לשבת בישיבה ולהסתגר ב"ד' אמות של הלכה" מדכאת אותי. ככל שאני חושב על זה, הישיבה נראית לי רחוקה יותר מתמיד. אני לא יודע איך מלמדים אצלכם, אבל אותי לימדו שיש הרבה חשיבות להתפתחות של ארץ ישראל. לא תצליחו לשבור את המיתוסים שגדלנו עליהם: ברל כצנלסון, רחל המשוררת, האדמו"ר החלוץ... אני רואה שכבר כתבתי יותר מדי למכתב אחד. אשמח אם תוכל להעלות כיווני מחשבה. בינתיים עד שניפגש להתראות אמציה

ראש הישיבה, הרב שלמה, היה ראשון למספידים. "אוי, ר' אברום, אוי, איך נפלו גיבורים, אוי מה היה לנו... אילו מידות. איזו אצילות. כמה תלמידים העמדת. איך הם אהבו אותך. כמה השקעת בהם כמו שרק אתה יודע. מה יעשו היתומים? תראה כמה יתומים השארת אחריך! קודם כל את אסתר והילדים. אבל לא רק הם תלמידים של עשרים וחמש שנה זה לא דבר של מה בכך. העמדת דור שלם של תלמידים הממשיכים בדרך ד'. זכית לראות אותם מגיעים לעמדות מפתח מקדשים שם שמים בעולם התורה במערכת הביטחון בשירות המדינה ברפואה. ב"ה, זכית לראות פירות, פירות מתוקים. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו. איך זה קרא לנו?! איך נפלנו? איך דווקא אתה היית שם עת הגיע המחבל הארור לשוק. קנית דברים לכבוד שבת קדש הממשמשת ובאה והתעלית ליום שכולו שבת. גדול העצה ורב העליליה. דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים. הקב"ה רצה אותך אצלו. הקב"ה אוהב שושנים. אבל מה איתנו?! יתומים היינו ואין אב. מה נאמר לתלמידיך, לאוהביך, די בכל אתר ואתר? כל כך הרבה יהודים נרצחו בשנים האחרונות. אבל לא חשבנו שזה יגיע כל כך קרוב אלינו, לתוך ביתנו. עלה מוות בחלוננו. אבל צריך גם לדעת להתנחם. הנביא לימד אותנו: 'עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע'- משם למדנו שדווקא מתוך הצרה נבנית הישועה. לנו אין עוד יכולת להבין זאת. עדיין אנחנו מוכי הלם. אין בנו יכולת לדבר. מוטב שנידום. רק נבקש ממך, ר' אברום, כשאתה עולה לשמים תבקש מהקב"ה שיאמר לצרותינו די. היה מליץ יושר על אסתר והילדים ועל הישיבה הקדושה וכל עם ישראל. אנחנו נשתדל לעזור להם בכל מה שנוכל. נוח בשלום על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ובלע המוות לנצח ומחה ד' דמעה מעל כל פנים". קדיש. בניו של הרב בריזל עמדו ליד המיטה ואמרו קדיש. זה היה פשוט נורא לראות את שלושת הגדולים אומרים קדיש יחד עם בן הזקונים של הרב בריזל. לראות ילד כזה קטן וכבר יתום. מי יקח אותו לבית הספר, מי ילמד איתו בשבת, מה יעשה בלי אביו? מסע ההלוויה יצא מבית ההלוויות שמגר להר המנוחות. בשמגר רק הרב שלמה הספיד. שאר ההספדים היו בהר המנוחות. היו אלפים בהלוויה הזאת. דומה שכמעט כל ירושלים עמדה דום לכבוד הרב בריזל. כנראה שהוא היה מוכר בכל החוגים. בלט מאד מספר בחורי הישיבות החרדים שהשתתפו בהלוויה. אולי זה בגלל שהם שמעו שנרצח תלמיד חכם. אמנם כל יהודי שנרצח על קידוש השם הוא קדוש אבל תלמיד חכם על אחת כמה וכמה. בהר המנוחות הספידו עוד כמה רבנים. הגיע לשם הרב הראשי, רבנים וראשי ישיבות. קרובי משפחה מקרוב ומרחוק. לקראת השעה שתים עשרה התחילו אנשי החברה קדישא לזרז את המספידים. ערב שבת, אין יותר מדי זמן. שעון חורף. אנשים צריכים להספיק לחזור לבתיהם. הגיעו אנשים מכל הארץ מבאר שבע שבדרום ועד קרית שמונה שבצפון. נגמר שלב ההספדים השני. קדיש. מסע ההלוויה יצא לכיוון הקבר. "יושב בסתר עליון בצל ש-די יתלונן..." עוד עצירה אחת לפני הקבר. רחש בקהל. המנוח כבר נתון ממש מעל הקבר הפתוח. אחרי כמה דקות, כשכולם הגיעו ליד חלקת הקבר הפתוחה שעוד מעט קט תיאות לקבל את הרב בריזל לתוכה, אמר הקריין: "בתו של המנוח, תמר, תישא מספר מילות פרידה". ליד המיטה נראית נערה בסוף שנות התיכון. בוכייה. בקושי מצליחה לפתוח את פיה. "אבא. אבא היקר לנו מאוד. איך הלכת מאיתנו? ככה בחטף, בלי הזמנה. בלי הודעה מראש. לא מתאים לך. תמיד היית מסודר כזה, רושם הכול, מודיע לנו כל דבר. ופתאום אתה הולך ככה... אני יודעת שבתקופה האחרונה היה בינינו מתח לא פשוט. הייתי מופיעה עם שרוואל בבית ואתה לא אהבת את זה, בכלל לא אהבת את זה. גם כשלבשתי חולצות קצרות מדי דעתך לא נחה מזה. היית שואל: 'מה קרה לבת היפה שלי?' ואני הייתי צוחקת ואומרת לך שככה זה נראה לי יותר יפה. אבל לא היית מוותר. היית אומר: 'זה יופי של גויים. את בת ישראל צנועה וטהורה. את בת של שרה אמנו, של רבקה. איך את יכולה ללכת ככה?'. ולמרות זאת נשאר בינינו קשר טוב. מעולם לא רציתי לצער אותך, אבא, ואתה יודע את זה. פשוט זה מרד של גיל ההתבגרות. זה לא נובע מרשעות. זהו. עוד מעט ייסתם הגולל. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. רק אתמול בבקר עוד הקפצת אותי לקנות בגדים רק אתמול עוד חייכת את החיוך המקסים, שרק אב אוהב יכול להעניק לבתו, אפילו אם היא קצת מרדנית. אבל צריך להכיר במציאות. זה נגמר. לא יהיה לנו אבא. יתומים אנחנו. אז אני רוצה שתדע, ואני בטוחה שאני אומרת את זה לא רק בשמי, אלא בשם אמא והאחים וכל התלמידים שלך: אהבנו אותך מאד. תחסר לנו מאוד. אין לנו מושג איך נקום מזה. כבר מתגעגעת, תמר". איש החברה קדישא פתח בניגון השמור להלוויות: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת - מטיחה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". לאחר מכן ביקש את בקשת המחילה מהנפטר: "הרב אברהם בן הרב משה יהושע בריזל, בשם החברה קדישא אני מבקש מחילה אם עשינו איזה דבר שלא כדין. כל מה שעשינו עשינו לכבודך ועל פי מנהג ארץ ישראל ומנהג ירושלים עיר הקודש תיבנה ותכונן. אנחנו פוטרים אותך מכל חברה בה היית חבר ומכל תאגיד בו היית רשום. נוח בשלום על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין ונאמר אמן. המיטה הורדה אל קברה. הרב בריזל עוזב את העולם. חלל הקבר מתמלא בחול. רבים המבקשים ליטול חלק במצווה. אמציה עמד קרוב מאוד. הוא התלבט מאוד. בסוף, בידיים רועדות, הוא לקח את האת וכיסה בעפר את הרב שלמה. מי היה מאמין. בחיים הוא לא חשב שכך זה יסתיים. הזוי. ----------------------------------------------- כל הדבר הזה היה מוזר מאוד. אמציה היה קשוב כל ההלוויה. הרבה הספדים גרמו לו לבכות. תחושות מעורבות ליוו אותו: מצד אחד הוא לא הסכים עם הרב בריזל בדרכו כשהרב שלמה סקר את הישגיו החינוכיים של הרב בריזל, משהו צבט את ליבו של אמציה. הוא נזכר באותו יום, בסוף השביעית, הרב בריזל אמר לו משהו דומה. והוא לא יכול היה לסבול את זה, הרי הרב בריזל הוא הוא הגורם לנפילתו הרוחנית, הוא הוציא לו את החשק לכל דבר שבקדושה, על ומצד שני, בכל זאת בוודאי הוא התכוון לטובה, גם אם טעה. כך או כך, הוא נרצח על קידוש ד'. כעת הוא נמצא במקום שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו. -------------------------------------------- נסתם הגולל. כי עפר אתה ואל עפר תשוב. והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

פתק נתלה על לוח המודעות: לכל השמיניסטים! היום בשעה 14:00 (אחרי ארוחת הצהרים) יגיעו נציגים מישיבה גבוהה חדשה בתל אביב. כולם מוזמנים לבוא לשמוע. זו לא הייתה הודעה נדירה. כמעט בכל יום נתלה פתק כזה על לוח המודעות של הישיבה. היום הישיבות רודפות אחרי התלמידים. נו, מה הפלא, אם חדשות לבקרים נפתחות ישיבות? זה הגיע למצב קצת מביך. כמעט אף אחד כבר לא נכנס כשהם באים. יש כל כך הרבה, ולמי יש כוח. כבר קרו מקרים שהגיעו לדבר מכל מיני מקומות ואפילו תלמיד אחד לא נכנס. אמציה עוד אף פעם לא נכנס. כרגע הוא לא חושב שהוא ילך לישיבה. גם לא מכינה. כנראה הוא ילך ישר המשלחת מהישיבה בתל אביב הגיעה. חוץ מאמציה הגיעו עוד כמה חבר'ה מהמחזור. אחד הבחורים משם פתח בדברים והציג את הישיבה. כך הוא תיאר אותה במשך מספר דקות, מי ראש הישיבה, למה היא הוקמה. בסוף שאל הבחור אם מישהו רוצה לתת את המספר שלו. אף אחד לא הצביע. לא נעים. אמציה הציל את המצב, הוא אמר שהוא ייתן את המספר שלו. החבר'ה שישבו קצת גיחכו אמציה ילך לישיבה? בטח הוא עושה את זה רק כי לא נעים לו. בינתיים האנשים החלו תוך כדי, כשאמציה בא לתת לו את הטלפון, הוא התחיל לשאול את הבחור: "מה מיוחד בישיבה שלך, למה שאני אבוא דווקא אליכם?". הבחור עצר שניה, חשב ואמר: "תראה, דבר ראשון זו ישיבה גבוהה, זו לא ישיבת הסדר". "נו, אז זו עוד סיבה למה אני לא אבוא אליכם. מה אני אעשה עם הצבא, מה אנחנו, חרדים?", הקשה אמציה. הבחור חשב מעט: "תראה, דבר ראשון, אם תרצה, תוכל תמיד לעזוב ולעשות שלוש שנים. דבר שני, נוכל לסדר לך הסדר דרך ישיבה אחרת. חבר'ה אצלנו בישיבה מסתדרים בסוף עם הצבא רוב החבר'ה עושים הסדר מרכז, וחלק- לא תמיד עושים צבא בפעל. אתה יודע, מתחתנים, יש ילדים, והעיקר- רוצים להמשיך ללמוד. אבל באופן אישי, אם זה יהיה חשוב לך, תוכל לעשות צבא כמה שתרצה. בכל אופן, אני ממליץ לך לבוא להתרשם". "אבל למה אתם עושים את הצבא כזה בדיעבד?", המשיך אמציה להקשות. "תשמע, זה לא בדיעבד", המשיך הבחור, "דווקא אני רואה את זה הפוך: בא, תיפתח לעולם חדש. תראה מה התורה אומרת. תשמע, יש איזה חיסרון בהסדר, ואני אנסה להסביר לך למה אני מתכוון. בהסדר אתה מחליט על המסלול שלך מראש". "נו, מה הבעיה", קטע אותו אמציה, "אדרבה, אתה לא מרחף באויר, אתה יותר מסודר". "אני אסביר לך מה הבעיה. דרך אגב, עוד לא אמרת לי מה שמך". "אמציה". "נעים מאוד, דוד", אמר בחיוך עם לחיצת יד. "עצם זה שאתה מחליט על המסלול הזה מראש על ידי השכל התיכוניסטי שבך, שלא נובע מבירור אמיתי, מבירור רצון ד', מה התורה רוצה זו בעיה. זו לא רק הכמות של התורה, זו השאלה איך אתה ניגש לכל החיים אם אתה מבטל רצונך מפני רצונו או שמא אתה מבטל רצונו מפני רצונך. לא אכפת לי שתגיע לישיבה גבוהה ותחליט בסוף שזה אמיתי מאד שתתגייס, אבל שזה יהיה אחרי בירור מחודש, פתוח, עם אומץ להשתנות. "וואלה, אין בעיה, אני אתן לך את הכתובת ותשלח. אבל תכל'ס, אני לא מאמין שזה ישפיע עלי. חוץ מזה, אני לא רגיל לאזור החוף. חם שם. אני כל החיים שלי הייתי רק בשומרון ובירושלים". "תראה, אני גם לא הייתי רגיל לזה, אני מרמת הגולן. אנחנו חקלאים בבית. אבל למרות הקושי, זה שווה את זה. חוץ מזה, אמנם בתל אביב יש לחות גבוהה, אבל אל תשכח, יש ים!". "אתה יודע מה, יש בזה משהו. זה יכול להיות דווקא מעניין. תגיד, כמה דקות אתם מהים?", שאל אמציה את דוד. "כמה דקות הליכה, אנחנו ממש קרובים!", ענה דוד בהתלהבות. "וואלה, אז אולי אני אקנה גלשן, זה יכול להיות מגניב... טוב! נחשוב עליכם. למרות שאתה רואה איך אני נראה, אז אל תצפה שאני אגיע. אם אני אלך למכינה זה יהיה נס". "אל תדבר ככה על עצמך. תאמין לי, גם אני לא נראיתי כמו שאתה רואה אותי עכשיו. חוץ מזה, אתה דווקא עושה לי רושם של בחור רציני". "נחיה ונראה. דרך אגב, הסברת לי רק מה העניין של ישיבה גבוהה, לא הסברת לי מה מיוחד אצלכם". "הייתי מסביר לך, אבל נראה לי יותר חשוב קודם שתבין מה זו בכלל ישיבה גבוהה". "טוב, איך שתרצה. בכל אופן, אל תשכח לשלוח לי את החוברת, זה נשמע מעניין". "אבל לא נתת לי את הכתובת". "הנה, אני אתן לך", אמציה נתן לדוד את כתובתו ונפרד ממנו לשלום. -------------------------------- אמציה החל יורד מקומת הכיתות לשער הכניסה. כשירד למטה ראה תכונה רבה במבואה של הישיבה. "חיים, מה קרה?", שאל אמציה. "לא ברור. אומרים שהיה פיגוע". "איפה?". "פה, בירושלים, במחנה יהודה". "יש הרוגים?". "יש כמה הרוגים ויש פצועים קשה. לא ברור בדיוק. החבר'ה רוצים לעשות משהו. אולי ללכת לקרוא תהילים". כמה חבר'ה מהשמינית ומהשביעית עלו לבית המדרש. זו לא פעם ראשונה שיש פיגוע בירושלים. בכל פעם שיש פיגוע, יש כמה חבר'ה שמיד רצים להתפלל ולהגיד תהילים. באמצע אמירת התהילים אחד הרמי"ם ניגש לנפתלי, החזן, ולחש לו משהו בשקט. כולם מביטים. לא מבינים מה קרה. נפתלי ממשיך לומר את פרקי התהילים, ניכר שבהתרגשות יתירה. לאחר שסיימו לומר את התפילה המיוחדת להחלמת הפצועים ניגשו מספר בחורים לנפתלי ושאלו אותו מה אמר לו הרב אליעזר. נפתלי אמר שיש שמועה שמישהו מהישיבה נפצע אנושות בפיגוע. ---------------------------------- הרב שלמה מבקש מכולם להיכנס לחדר האוכל. הוא רוצה לדבר עם כולם. חדר האוכל מלא מפה לפה. כולם מבינים שההתכנסות פה היא בשביל לבשר בשורה לא טובה. חרושת שמועות לא ברורה אופפת את הישיבה כבר למעלה משעה. הרב שלמה התחיל לדבר: "תלמידים יקרים", פתח הרב, "לא איש בשורות אנוכי היום", הרב התרגש, בקושי יכול לדבר. "חלקכם ודאי כבר יודע. אני נאלץ להודיע על דבר נורא. אהובנו הרב בריזל, הרב אברהם בריזל", הרב שלמה פרץ בבכי אדיר, "נר... נרצח", בקושי רב הצליח לסיים את המשפט. חדר האוכל הוכה בתדהמה. שקט השתרר... לאט לאט התלמידים החלו לעזוב את חדר האוכל מוכי הלם. כל אחד הלך לבד, אף אחד לא דיבר. לבו של אמציה דפק בחזקה. בכניסה לישיבה נתלתה מודעת אבל. זה לא צחוק, זה אמיתי. כן, הרב בריזל, הרב אברהם בריזל, נרצח בדם קר, במחנה יהודה.

קשה להאמין אבל גם זה הגיע. הנה אנחנו עומדים כבר ביום האחרון של השנה. עברה חלפה לה עוד שנה. לא סתם שנה, השביעית. בכבודה ובעצמה. שנה שמלווה במאבקים וקשיים אמציה לא התכונן אליה, לא חשב שככה היא תיראה, לא העלה על דעתו שכך תסתיים. הבגרויות השנה הלכו פחות או יותר בסדר. את הבגרות במתמטיקה הוא כבר סיים, ארבע יחידות. בשאר הבגרויות גם הלך לו די טוב, למרות שכמעט ולא למד. היום מחלקים תעודות. האמת שהתעודות כבר לא כל כך מעניינות. אבל שיהיה, תעודות... העיקר שמתחיל החופש. הוא כבר רואה איך החופש יהיה מלא וגדוש פעילויות לנוער. והרי הוא צריך לנצח על כל זה. יש לו גם עבודה למשך חודש בכרמי הזיתים של היישוב: גם עבודה פיזית, גם יישוב הארץ, גם חקלאות ­– ממש כל האידיאלים על מגש אחד של כסף. תרתי משמע. בטח ניסע גם כל החבר'ה לכנרת לכמה ימים. נעשה קצת טיולים בגולן, נשב על החוף... וואי, יחי החופש, נוכל לגדל שיער בכיף. אין הרב בריזל, אין הרב שלמה, אין אף אחד ------------------------------------------------------- "בוקר טוב לכולם", פתח הרב בריזל, ”היום כידוע לכולם מסתיימת שנת הלימודים באופן רשמי. אני, שנה הבאה, כפי שאתם יודעים, לא ממשיך ללמד אתכם. האמת שאני שנה הבאה גם לא מלמד פה בישיבה, אני יוצא לשנת שבתון. אז אם אתם מתלהבים מהחופש שלכם תדעו שלי הולך להיות חופש שנה שלימה... בכל אופן, אם ננסה קצת לסכם את השנה אני חושב שיש פה הרבה חבר'ה שברוך ד' התקדמו מאוד. אפשר לראות זאת בכל התחומים גם בגמרא, גם בלימודי תיכון, וכן! גם בדרך ארץ, במידות, בהנהגות! ב"ה, יש שכר לפעולתך! אני מקווה שלא פגעתי פה במישהו במהלך השנה. עבודה חינוכית היא דבר קשה מאוד, במיוחד כשאתה צריך לתת יחס לשלושים תלמידים בו זמנית. אני, מבחינתי, השתדלתי לפעול עם כל אחד לפי מה שמתאים לו. אני אשמח לשמור פה על קשר עם כל התלמידים, בפרט עם מי שירצה בכך. אני לא רוצה להלאות אתכם בדברים יותר מדי. נסתפק בזה. שנה טובה לכולם, בשורות טובות, וניפגש רק בשמחות". "רק רגע, רק רגע", התפרץ חיים מהועד כיתה, "אני רוצה להודיע משהו: מיד אחרי חלוקת התעודות יוצאים כל המחזור לעין פואר יהיה על האש, משחקים, הפעלות ועוד. בקיצור, שווה לבוא. איש בל יעדר! יהיה מלא אוכל! והעיקר לא לשכוח להביא הרבה מצב רוח!" קרא חיים בהתלהבות. הרב חילק את התעודות אחד אחד. כשהגיע אמציה לרב, הרב הניח את ידו על כתפו של אמציה ואמר לו: "אמציה, אני יודע שלא היה לך קל השנה. ראיתי את זה עליך. אבל תדע לך שאני לא מצטער על הדרך בה נהגתי עמך. אני מחנך כבר עשרים וחמש שנה וזו דרך שמוכיחה את עצמה. בדרך הזאת תלמידים שלי הגיעו לתפקידי מפתח ולעמדות השפעה יש לי מאות בוגרים שעברו מתחת ידי, ביניהם קצינים בכירים, רופאים, רבנים ואפילו חברי כנסת. אני מקווה שגם "להתראות", ענה בחופזה ויצא. "מה הוא כבר יכול לכתוב לי שם", תהה לעצמו. ----------------------------------------------- עין פואר. אמציה לא היה חדש פה. מגיל קטן, אולי מגיל חמש, הוא כבר מכיר את המקום. הוא היה פה כבר הרבה פעמים עם המשפחה. בכל פעם מחדש תחושה מרגשת אופפת אותו, כבר בפיתולי כביש אלון. הפעם, כבר כשהאוטובוס יצא מהגבעה הצרפתית הוא יכול היה להרגיש את המעיין. אולי זה בגלל ההקשר המיוחד, אף פעם הוא לא בא לפה לערב פרידה. עין פואר. מה עוד צריך, מים זורמים, על האש, אקליפטוסים ברוח, נוף מדברי... "יאללה מלחמת השפרצות. כולם על אמציה", צעקו שני חבר'ה. אמציה פתאום התעורר מחלומותיו כשהוא כבר כמעט לא רואה כלום מרוב המים. אמציה לא נשאר פראייר. הוא התחיל להחזיר מלחמה שערה. "איתן, בא תעזור לי, נכסח אותם בהשפרצות, נראה להם מה אנחנו מסוגלים". איתן, שעד עכשיו עוד לא נכנס למים, הוריד את החולצה וקפץ מיד למים לעזור לחברו הטוב. עד מהרה, התפתחו שם גלים שלא היו מביישים צונאמי קטן. אי אפשר כבר לראות שום דבר, הערב עבר בהנאה מרובה. משחקי חברה ופעילויות. לקראת שעת בין הערביים, אחרי תפילת מנחה, התקבצו כולם סביב המדורה ונגני המחזור הראו כישוריהם. גיטרות, חליליות ומפוחיות הנעימו את הערב. בתחילה בשירי ארץ ישראל הישנה והאהובה. לאחר מכן, ברדת החשיכה, שירי נשמה, שירים של סעודה שלישית. כמה יקרות היו השעות האלו. שעות של סיכום. עת רצון. זמן בו מתנקזות מחשבות על העבר והעתיד. דיבוק חברים, שירי כיסופים, געגועים. "שִׂימוּ לֵב אל הַנְּשָׁמָה, לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה, וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה, שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר. מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה, לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה, לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה, וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר. אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד.. בְּרָן יַחַד... בְּרָן יַחַד... בְּרָן יַחַד... כּוֹכְבֵי בֹקֶר..." הניגון הזה כל כך חודר, אילו מילים, כל כך מתאים לשעה, לעניין, להרגשת הלב. לא צריך להוסיף מילה. רק לשים לב לנשמה הנשמה המאחדת את הגופים השונים היושבים פה כעת, בחשיכה, ביחד. כמה עברו ביחד בשנה הזאת, כמה אהבות ותקוות, כשלונות והצלחות. למרות כל הביקורת אמציה לא יכול שלא להרגיש חלק מהחבורה, הוא לא יכול להתעלם מבני מחזורו בכל זאת הם יחד באותה סירה כבר שלוש שנים. הם נשארו חזקים ומאוחדים גם אחרי שאבא של יוסי נפטר, הם לא נתנו לו ליפול, סייעו למשפחה בכל מה שאפשר. התנדבו בקו לחיים, עשו טיולים ביחד. אמציה אהב אותם בשעה הזאת למרות כל המחיצות והמחסומים. הוא נזכר בשבוע עבודה בנצרים, איך כולם היו קמים בבקר מוקדם, מזיעים כל היום בחממות. הוא נזכר בשבת שהיתה בצפת. אח... צפת. עיר הקודש. באותה שבת משה המדריך נתן להם צ'ופר, אותו הוא שומר עד היום בארנקו. הוא נגע לליבו כל כך. אמציה פתח אותו גם עכשיו: הייתי ילד. אני זוכר רגעים רגועים, שקט ושלווה- אמנם לא תמיד - אבל הם היו. אני נזכר, למשל, בשבתות שנסענו לכל מיני מקומות חדשים, שהשרו עלי אוירה מיוחדת, משהו קסם באוויר החדש. כך הייתי ילד. גדלתי, ופתאום הרגעים האלו הפכו להיות קשים להשגה. ופתאום הפכו להיות כמו משאלה ומטרה. מה קרה? משהו נערם על נפש הילד. אולי "פיתויים" שהודחקו, רצונות שנכבו, אולי שאיפות שלא הודרכו, וחולשות של גוף ונפש שגם חברו- כל מיני דברים כאלו נערמו על הילד. על הילד שידע לרוץ ולקפוץ בקלילות, ולהיות משוחרר בנפשו אל מול העולם היפה, המקסים והמתחדש. כך הם נערמו, הפריעו וחסמו, כבדו ואסרו. אבל באותה מידה שהם חסמו, הם גם דאגו להשאיר פתח מקום פתוח, ואולי כמה מקומות כאלו, ואולי אפילו הרבה, רק שאצטרך לחפש אותם. והנה, דרך המקומות האלו האדם פורץ ושובר מחסומים- אמנם לא תמיד בקלות, ולפעמים העבודה ארוכה ומתוחכמת- אבל הוא פורץ, ומגיע בדרכו חזרה אל הילד שבו, אל התחושות היפות והמשוחררות. ולא רק אל הילד שבו הוא מגיע, אף יותר מזה , מגלה הוא שאפשר להיות עוד יותר משוחרר, עוד יותר חזק, ועוד יותר מוקסם, הוא מגיע אל האלוקים שבו. דמעות נקוו בעיניו של אמציה. מתי אני אחזור להיות ילד, הרהר בבכי חרישי. איבדתי הרבה מהרעננות. נחסמתי, כלאו את נפשי בשרשראות ברזל. והכול למה? הכול בגלל אדם אחד, שבמקרה היה הר"מ שלי השנה. אוי טאטע, גוואלד. "אני לא רוצה שהשנה הבאה תיראה דומה לזו. שנה הבאה אני רוצה ר"מ שמרפה, שנותן חופש, שייתן לי לצאת מהישיבה בתחושה טובה. שאני אוכל לחזור להיות ילד. שאוכל לפרוץ את המחסומים. אנא ד', עזור לי! אל תפילני שוב שנה הבאה. אל תשימני מאחורי סורג ובריח, תן לי חופש ודרור. אנא השם!"

"כתוב בפרשתנו פרשת תרומה: 'ויקחו לי תרומה'. רש"י על המקום כותב: 'ויקחו לי- לשמי'. וכותב החידושי הרי"ם על זה: 'לא תהיה הכוונה לזכות על זה להשראת השכינה ג"כ, רק לשמי ממש לעשות רצונו ית', שזה טוב מהכול ועי"ז ושכנתי'- אתם שומעים את דבריו הנפלאים של הסבא קדישא החידושי הרי"ם: גם כשנותנים תרומה לבית ד', למשכן, המעלה היותר גבוהה היא שיתן לשם שמים ממש בלי שום נגיעה, ואפילו נגיעה אצילית ורמה כמו השראת שכינה. כידוע, חידושי הרי"ם, הלא הוא ר' יצחק מאיר, היה העילוי הגדול של כל פולין, לפני כמאה וחמישים שנה בערך. כולם כיבדו אותו, ליטאים כחסידים. הוא היה עוד בחצר של פשיסחא, החסידות החריפה. כשנפטר ר' בונים מפשיסחא נועצו החסידים מי ימשיך את דרכו. היו שני מועמדים: ר' יצחק מאיר מווארשה ור' מנחם מנדל הידוע יותר בשם הרבי מקוצק או אם תרצו השרף מקוצק. אחרי דין ודברים ביניהם החליטו ר' יצחק מאיר והרבי מקוצק שהרבי מקוצק מספרים על חידושי הרי"ם- שכמו שהזכרנו היה העילוי המפורסם ביותר בכול רחבי פולין- שפעם כתב תשובות על כל המקומות שהש"ך נשאר ב'צריך עיון' על השולחן הערוך. כשגמר את חיבורו הלך לרבו, הרבי מקוצק, ורצה לקבל את הסכמתו וברכתו. כשהגיע לרבי אמר לו הרבי מקוצק: 'ר' יצחק מאיר, כשהש"ך כתב את הפסקים שלו על השולחן ערוך הוא כתב את חיבורו לשם שמים, האם אתה בטוח שגם אתה כתבת הכול לשם שמים בלי שום פניה אישית?' אתם יודעים "טוב, שבת שלום לכולם, נתראה בעז"ה ביום ראשון בעשר. לא לשכוח! כול החבר'ה שצריכים להישאר פה, שילכו להירשם אצל המזכירה כשהם הולכים הביתה. אל תנסו אותי". אמציה התקדם כבר לכיוון הפנימייה כשפתאום הוא רואה את הרב בריזל על יד רכבו כשהוא שם את התיק בבאגז'. "אמציה, אתה יכול לבוא רגע, אני רוצה לדבר איתך". הרב משך בתלתלים הזהובות של אמציה ואמר: "ביום ראשון אני לא רוצה לראות אותך עם השיער הזה. אתה הולך היום לספר, אם אתה רוצה אני מוכן לתת לך כסף. בכול אופן, ביום ראשון אין לך מה לחזור עם הרעמה הזאת על הראש". אמציה בהה ברב כמה רגעים, הפטיר שבת שלום בשפה רפה והמשיך "חבל, דווקא אהבתי את השיער הזה. מה הוא שוב רוצה ממני, הוא ממש מציק לי. העיקר שהוא מספר סיפורים על הרבי מקוצק וסביבו הוא יוצר חבורה של צייתנים חנפנים אני בטוח שאף אחד פה לא היה מתקבל לקוצק. גם הרב בריזל לא היה מתקבל לקוצק, כי אם יותר חשוב לו המשמעת מהאמת אז הוא כבר לא קוצקר אמיתי וגם אם הוא יספר סיפורים מכאן ועד להודעה חדשה. פעם שמעתי שראשי תיבות "אמת" זה 'אמת מקוצק תצמח'. "אבל בעצם אפשר גם להגיד: 'אמת את הזמן עד ל-12 וחצי ניצל אמציה כדי לסדר את החדר שהיה מלא בבלאגן. הוא ניקה את כל הארונות, שטף את הכיור, ניקה את השירותים, את החלונות ואת רצפת החדר והכול תוך כדי שמיעת מוזיקה רגועה מחצרות חסידים לכבוד שבת שאהב במיוחד. כשהגיע שעת היציאה לקח את התיק העמוס ואמר שבת שלום יפה למזכירה. כשהחל ללכת לתחנה עלה במוחו רעיון: אולי אני בכל זאת אקפוץ לסטף לפני שאני נוסע לכיוון הבית. אבל מיד דחה את הרעיון כי זה יוצא קצת סיבוב וכבר אין כל כך הרבה זמן, והוא עוד צריך אח"כ להגיע לגבעה הצרפתית ואח"כ עד שיהיה לו טרמפ... הרי הוא לא גר בעפרה ויש לו נסיעה קצת יותר ארוכה, לשומרון. "טוב, אז לפחות לליפתא", ניחם את עצמו, "זה ממילא על הדרך". הנה הוא כבר יורד בשביל התלול ותלתליו הזהובים מתבדרים להם ברוח. אח, איזה שמש חורפית-אביבית, איזה כיף. הנה הוא כבר רואה את הנחמן המשוגע טובל וצועק: "אומן", "פייגא", "שמחה", "נחמן", "רבנו". אמציה נזכר בבדיחה המפורסמת שכשהקב"ה פיזר את המשוגעים בעולם הוא פיזר אותם במלחיה וכשהוא הגיע לרשב"י ולליפתא היא נשברה. כנראה שהנחמן הזה מתאמץ להוכיח את הבדיחה. לא הספיק אמציה לסיים את מחשבותיו והנה הוא כבר על יד הבריכה. אמציה התפשט מהר, קפץ למים וטבל שבע טבילות. למה, לא יודע, ככה עושים כולם. אולי לכבוד שבת שזה היום השביעי. אולי. טוב, שיהיה. לכבוד שבת קודש.

אמציה שמע קול הקורא בשמו: "אמציה!". הוא הסתובב וראה את חיים: "מה קורה חיים, מה אתה עושה פה?". "הייתי צריך לקנות משהו בשביל אמא שלי. ומה אתה עושה פה, אם מותר לשאול?". "הלכתי לטיפול שיניים", ענה אמציה. "מה קורה ככה?", שאל חיים. "בסדר ב"ה". "חטפנו מכה קשה, אה", אמר חיים. "כן, תכל'ס, ממש", השתתף אמציה, לא היה לו חשק עכשיו שחיים יתחיל לחפור על זה. במיוחד שהוא היה מכת המעריצים המושבעים של הרב בריזל. "אתה יודע, אנחנו רוצים להוציא ספר לזכרו", חיים המשיך. "וואלה", סינן אמציה. "אם יהיה לך איזה משהו לתת לנו, נשמח". "טוב, נראה", אמר אמציה. שיעזוב אותי כבר, הרהר בינו לבין עצמו. "תגיד, למה אתה ככה?", שאל חיים. "מה הבעיה?", ענה אמציה כלא מבין. "אתה יודע, אתה מתחמק ככה", חיים לא ויתר. "סתם...", שתיגמר כבר השיחה הזאת, חשב שוב אמציה. "נראה לי אני יודע למה אתה עונה לי ככה. דרך אגב, כבר הרבה זמן רציתי לשאול אותך...", רק לא זה, אין לי כוח, אמציה השתגע. "תגיד, אתה עכשיו מודה שטעית?", ירה חיים. "במה?", אמציה לא הבין. "אתה יודע, הרב בריזל..." "במה אני צריך להודות שטעיתי?", הקשה אמציה. "אתה יודע, על כל הדרך החינוכית שחשבת שהוא טעה..." "נו ו...", אמציה לא הבין. "מה, לא היית בהלוויה?! הרי ראיתי אותך שם ממרר בבכי. ואם אני לא טועה, אפילו כיסית את הקבר". "נכון, נו, אז מה הקשר?" "לא שמעת איזה סיפורים סיפרו התלמידים עליו איזה מחנך דגול הוא היה. ואיך הרבנים הספידו אותו...". "שמעתי, כן, באמת סיפורים מעניינים", ענה אמציה. "ואתה עדיין לא מבין מה אני רוצה ממך? אני חושב שאתה צריך לבקש ממנו מחילה!", פסק חיים. "ממי?", אמציה שוב לא הבין. "מהרב בריזל", אמר חיים. "על מה אני צריך לבקש מחילה?", שאל אמציה. "על זה שלא כיבדת אותו". אמציה כבר התחרפן לגמרי: "מה זה קשור, בגלל שהוא מת?" "כן. התברר שהוא צדק", אמר חיים בהחלטיות. "שמע, חיים, אני לא מבין מה אתה רוצה מהחיים שלי", אמציה כבר השתגע לגמרי. "מה אתה לא מבין?", אמר חיים בהרמת טון, "יש הלכה פסוקה בשלחן ערוך שמי שפגע באדם שנפטר צריך לקחת עשרה אנשים ולעלות על קברו ולבקש מחילה". "מחילה על מה? על מה? מה א-ת-ה רוצה?", אמציה צעק. "כבר אמרתי לך. תעשה עם זה מה שאתה רוצה. תראה, אני חייב לזוז, יש לי אוטובוס לישיבה עכשיו". חיים הזדרז ועלה על קו 20. ------------------------------------------------------ איתן פתח את הטלפון. שיחה שלא נענתה מאמציה. מעניין מה הוא רוצה, נחזור אליו. "שלום אמציה, מה קורה?" "בסדר, ב"ה", אמר אמציה. "התקשרת". "נכון". "רצית משהו ספציפי?", שאל איתן. "האמת, כן", ענה אמציה בקול סוער קצת, "תקשיב, אני רוצה לספר לך משהו. תגיד מה אתה אומר על זה: היום אני הולך בעיר. פתאום אני פוגש את חיים...". "נו...". "בקיצור אנחנו מדברים, הכל נחמד. פתאום באיזה שהוא שלב הוא מתחיל להגיד לי שאני צריך להודות שהרב בריזל צדק, ואני צריך לעלות לקבר, ופגעתי בו, וכל מיני דברים כאלה... אתה מבין? אני לא מבין מה חיים רצה ממני. הוא החליט שאני צריך לעלות לקבר. מה זה קשור בכלל? בגלל שהוא נרצח זה אומר שפתאום אני מסכים עם הדרך שלו? וזה שבכיתי בהלוויה, מה זה קשור בכלל? אני לא כיבדתי אותו?! פשוט לא הסתדרתי איתו. מעולם לא שנאתי אותו "טוב. קודם כל תירגע קצת", ניסה איתן להרגיע קצת את אמציה. "אני אשתדל", ענה אמציה. "עכשיו, לגופו של עניין. אתה צודק. יש נטייה דבילית לאנשים, שאחרי שאדם נפטר פתאום הם מרגישים שחייבים להסכים עם כל מה שהוא עשה, וכל מי שהתנגד אליהם הוא לא בסדר. לא צריך לקחת את זה יותר מדי ללב, ואתה לא חייב לעשות שום דבר. שכח מכל מה שחיים אמר לך". "כן, אבל תראה... חיים הזה עשה לי קצת נקיפות מצפון...", אמציה אמר בהיסוס קל. "שיעשה עד מחר! אני לא חושב שהוא צודק, ואני לא רואה שום טעם שתעלה לקבר!", אמר איתן בנחרצות. "לא יודע, בהתחלה אני גם חשבתי כמוך, אבל משום מה הוא קצת הזיז לי משהו". "אני לא חושב שיש בזה משהו אמיתי. אבל אם אתה בכל זאת לא מרגיש טוב עם זה, תלך, תשאל איזה רב", הציע איתן. "טוב, בסדר, להתראות בינתיים, תודה איתן". "בשמחה. להתראות". ----------------------------------------------------------- עברו כמה שבועות מאז השיחה המוזרה שהייתה לו עם חיים. לא, הוא לא חושב שחיים צודק, הוא גם לא הלך לשאול שום רב אין לו ספק שהוא לא צריך לעשות שום דבר. אבל משום מה מפריע לו משהו. אולי כדאי ליישר את ההדורים, גם אם מבחינה הלכתית הוא לא חייב. אמציה רצה לראות את הדברים במקורם. הוא פתח בהלכות יום הכיפורים, אולי זה יהיה שם. הוא פתח בסימן תר"ו סעיף ב': "אם מת אשר חטא לו, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו, ואומר: חטאתי לאלוהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו". טוב, את זה בכל מקרה אני לא אעשה. אבל אולי אני אלך בעצמי, לבד. אמציה גמר בליבו ללכת. אבל כל פעם מחדש זה נדחה מסיבות אחרות עד שהדבר נשכח מליבו.

אמציה התעורר. השעה היתה ארבע ורבע. לא, לא ארבע ורבע בבקר, ארבע ורבע אחרי הצהרים. אולי בכל זאת אני אלך, תהה אמציה, בכל זאת, אני יהודי. הרי לנעילה כולם הולכים. אפילו האנשים הכי רחוקים. איך הגעתי למצב הזה? עד כדי כך, מפספס את תפילות יום הכיפורים?! היום הקדוש, היום העליון ביותר בשנה. המצב שלי לא משהו. טוב, אין זמן עכשיו, אם אני רוצה ללכת לתפילה, אני חייב עכשיו לרוץ לבית המדרש. אמציה קם, נטל את ידיו והלך בזריזות לתפילה. בדרך הוא שם לב שהוא נטל את כל היד. לא שמתי לב. זה מה שקורה שמתחילים לחפף, חשב. אמציה נכנס מהכניסה האחורית. לא נעים שירגישו בו. לפתע נזכר: מחזור! אין לי מחזור! אמציה החל סוקר עם עיניו את בית המדרש לאורכו ולרחבו. הוא ראה על אדן החלון איזה ספר מרופט כדאי לבדוק, אולי זה מחזור ליום כיפור. אמציה התקרב בצעדים מדודים. הוא פתח את הספר. הוא בקושי הצליח להבין מה כתוב הסתיימה תפילת מנחה. לא אמרו אבינו מלכנו. אין זמן. רוצים להספיק ברכת כהנים בנעילה. הרב שלמה עולה לתת שיחת התחזקות אחרונה לפני נעילת השערים. לא ממש שיחה. הוא דיבר מאוד קצר, אולי במשך דקה, אבל דבריו היו חוצבי להבות. הוא דיבר על גלות השכינה, על שמחה לארצך, על הפיגועים הנוראים. הרב דיבר מתוך בכי, התרגשותו פרצה החוצה: "אנחנו נמצאים בדקות האחרונות של היום הקדוש. עדיין אפשר לתקן. גם מי שעוד לא התוודה כראוי, "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה..." שעת נעילה. אמציה נזכר בערגה בתפילת נעילה. מאז ומתמיד אמציה היה מתרגש ובוכה בעת הזאת. הוא לא חשב אף פעם על הרוגלך שאחרי. אך הפעם הלב אטום. 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם- אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם'. אכן, העוונות מבדילים. מה חשבת, תמשיך בחטאים ואחר כך תגיע ליום הדין והכול יימחק?! הרסת את הלב, נהיית אדיש, אפאטי. אתה כבר לא יכול להאשים את הרב בריזל. הנה, השנה קיבלת שוב את הרב שטרנבוך, הוא אוהב אותך ולא מציק בעוד אמציה בוהה באויר וחושב מחשבות, הרב שלמה מסיים 'ובא לציון'. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן. בית המדרש רועם. כולם כאילו התעוררו לתחיה. בית המדרש מלא עתה עד אפס מקום. הגיעו לנעילה גם הרבה חבר'ה חילוניים מהשכונה. עם ישראל כולו מתעורר בדקותיו האחרונות של יום הכיפורים. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פּוּרְקַנֵה וִיקָרֵב מְשִׁיחֵה. אָמֵן. המשיח כבר קרוב, איך אפשר שלא, כשה' רואה גם את בניו הרחוקים ביותר שבים אליו קול דממה דקה. עם ישראל לשבטיו עומד בשעה נוראת הוד זו ומתפלל. עם ישראל חי, עם ישראל מתעורר. ומה איתי, למה אני לא מתעורר? "מה לך נרדם, קום קרא אל א-להיך!", אמציה שומע את הקול, ממש כמו רב החובל הגוער ביונה הנביא. צא מהקליפות, תחזור למה שאתה. שוב אל א-להיך. "כי לא תחפוץ במות המת", נזכר בניגון שלימד אותם הרב בריזל. אמציה מנסה לעורר עצמו, אך בינתיים ללא הצלחה ניכרת. התפילה עוברת ואמציה מנסה בכל פעם לשבור את לב האבן "שמחה לארצך וששון לעירך", אמציה מפזם לעצמו חרש. איך נאטמתי עד כדי כך? הרי תמיד אמציה לא אמר וידוי ביום כיפור הזה. טוב, לפחות אני אומר את הקטע שאומרים בסוף נעילה. אף שהוא לא וידוי מפורט הוא בטח מועיל הרבה. "אַתָּה נותֵן יָד לַפּושְׁעִים וִימִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים"- אמציה פתאום נעצר והתבונן במילים. הוא החל לדמיין אב שרואה את בנו אהובו נופל ואין לו כבר כח לקום. הוא נותן לו יד ואומר לו: 'קום, מתוק, קום! אני אוהב אותך!'. אבל הבן כבר אין לו כח ללכת, אין לו כוח להתאמץ, אז הוא שוב נופל ומתחיל להתמרח על הרצפה, בוכה וכועס על אביו. ואז אביו אומר לו: 'טוב, אני הולך, להתראות'. הבן בוכה עוד יותר, צורח. יהודי חייב להגיע לקדוש ברוך הוא, בין אם הוא רוצה ובין אם לא. הוא נזכר שוב במשל של איתן, מי שטעם יין הונגרי... אמציה ניסה לטעון אז שזה לא הוגן. אבל איתן אמר לו: "זה לא משנה, זה ככה, אתה לא תתחמק". שום יהודי לא יוכל להתחמק. בלי משים אמציה החל בוכה. דמעות זולגות מעיניו, חונקות את גרונו. אוי, ב"ה, כמה זמן כבר הוא לא בכה ככה לפני ד'. איזה עונג. אמציה פשוט לא יכול להמשיך להגיד את המילים. הוא רק רואה את המילים וכבר כולו מתרגש: "וְאַתָּה אֱלוהַּ סְלִיחות חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב וְרוצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָם שֶׁנֶּאֱמַר אֱמר אֲלֵיהֶם חַי אמציה בכה במשך כל חזרת הש"ץ. לקראת הסוף הוא הוסיף תפילה משלו: "השם יתברך, אני לא יכול להבטיח לך שאני כבר מתכוון בפועל לחזור בתשובה. התעייפתי, אין לי כוח, אין לי לא עולם הזה ולא עולם הבא. אני בגיהנם. תלוי ועומד. כבר ראיתי את האמת הגדולה אבל מצד שני אין לי כוח כבר לעשות שום דבר בשביל לממש אותה. נהייתי עצלן, לא רק בעבודתך אלא אפילו בעניינים של העולם הזה. אני לא באמת נהנה מכל ההפקרות הזאת שאני חי בה, אבל אין לי כוח. תציל אותי! אני יודע שזו חוצפה זו חוצפה לבקש ממך כל הישיבה הצטרפה לשירת הקדיש האחרונה עם הרב שלמה. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן. עוֹשֶׂה השָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן. תקיעה. שברים תרועה. תקיעה גדולה. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

"אחד אחד היו נאספים/ מגודלי שיער ויחפים/ חולמים ביחד ועפים/ ילדי הירח/ ילדי הירח/ ילדי הירח/ ילדים יפים..." מ "עוד ניצחון, אחי, ואתה חייב לי שווארמה על חשבונך". "אל תדאג, זאת פעם אחרונה היום שניצחת...", ענה לו חברו והחל מסדר מחדש את לוח השש בש. חוף דוגה. אחת עשרה וחצי בלילה. פה העסק רק מתחיל להתעורר. הגיעו לפה הרבה חבר'ה. הנה המזנון. עכשיו כולם פה יושבים. בפנים יושבת המוכרת. עשן של סיגריות מיתמר מעל הראשים. חבר'ה עם גופיות ובוקסרים. יש כאלה שמקפידים שהציצית תהיה מעל החולצה. כאלה עם כיפות, כאלה בלי, חלק בדרך לשים, חלק בדרך להוריד. מה שמקשר פה בין כולם זו מילה אחת, חופש. אמנם זה לא כמו חוף דוגית הסמוך, שם סיגריות מעשנים הילדים הטובים, ובוקסר דוגה. מקום טוב באמצע. מי שמעוניין בערב ללכת ל"מקום של נפתלי"- יכול. מצד שני, תמצא פה גם את מי שרוצה לשמור על איזו שפיות. איש איש ואיך שהוא מרגיש. "אמציה, תביא לי את המצית מהתיק כשאתה חוזר מהמקלחת". "בסדר, אחי, אין בעיה", ענה אמציה. "חבר'ה יש לכם איזה פותחן?", נשמע פתאום הקול. מתוך החשיכה הבליח איזה בחור. מי זה? יכול להיות שהוא שמע את הקול של איתן? בא נראה, אם הוא יתקרב. הדמות התקרבה מעט. כן, הוא לא טעה, זה איתן. "איתן!", קרא בהתלהבות. "כן, מי זה שם, אמציה?", שאל איתן בהיסוס. "אחי, מה קורה? וואי, מה אתה עושה פה? מילא אני, אבל אתה? נראה לי אתה אמור להיות בכינר". "אני באמת בכינר. רק באנו לבדוק, אולי מישהו יוכל לתת לנו פותחן. ואתה איפה?" "אני כאן, עם החבר'ה מהיישוב". "אה. וואלה. האוירה פה לא נראית משהו". "למה? דווקא די נחמד פה". "טוב, לא משנה. באנ'ה, רוצה להיכנס קצת למים? אתה יודע, אומרים שבלילה זה נחמד", הציע איתן. "למה לא, אחי, בכיף! אבל מה עם הפותחן?", שאל אמציה. "יהיה בסדר, אני מאמין שהם יאלתרו משהו, יאללה בוא!". "סבבה. אני רק אקח משהו מהתיק, חבר שלי ביקש ממני את המצית". "את המה?" "את המצית. מה לא ברור?" "אה, מצית. חשבתי 'ציצית'. אהה, טוב. בא כבר. חבל על הזמן". ----------------------------------------------------------------------------------------------- "תגיד, אמציה, מה נסגר? מה איבדת פה? שנה שעברה היית איתנו בכינר. מה קרה פתאום?" "אתה יודע, פה, שם...", גימגם אמציה. "מה זאת אומרת?", ניסה איתן. "לא יודע. אין לי כל כך חשק לדבר על זה עכשיו". "ואם לא עכשיו, אימתי?" תהה איתן בקול. אמציה חשב מעט. "אתה יודע מה, אפשר לדבר על זה. אבל בא החוצה. קצת קריר לי פה במים". "קר לך? דווקא יותר חם פה מאשר בחוץ. אבל אם אתה רוצה... מה לא עושים בשביל חברים..." איתן ואמציה יצאו מהמים והתיישבו על החוף, סמוך לרחש הגלים. "אז איך היה החופש עד עכשיו?" פתח איתן. "דבש". "מה זה, מילה חדשה?". "כן, זה מה שרץ פה, אחי. הקיצר, היה אחל'ה חופש. היו המון פעילויות. עבדתי בזיתים, ועכשיו- אתה רואה, אני פה לידך! ואיך היה אצלך?" "האמת, מעולה. אתה יודע, התעסקתי הרבה בבני עקיבא. מחנות. הייתי עסוק עד הגג. ברוך ד'". "יופי, טוב לשמוע", אמר אמציה בשמחה. "ומה קורה חוץ מזה?", המשיך איתן. "מה זאת אומרת, כבר סיפרתי לך הכול", התגונן אמציה. "כן, נכון. אבל אתה יודע, זה מה שעשית במישור החיצוני של החיים. איפה אתה נמצא בפנים, בפנימיותך. אתה מרגיש טוב?", איתן לא ויתר. "האמת, נגעת בנקודה רגישה", אמר כמתנצל. "כן, אני יודע. לא סתם נגעתי בה". "אז מה, אתה מנסה לזרות לי מלח על הפצעים?", שאל אמציה בנימה פגועה. "לא, ממש לא, חס וחלילה. להיפך. אני מנסה לעזור לך. תראה, אמציה, אני חייב לומר לך משהו: ישר שראיתי אותך שמתי לב שאתה לא באמת שמח מבפנים, עם כל הפוזה הזאת. לא נעים לי כל כך להגיד את זה, אבל האור שלך בעיניים קצת כבה. ברוך ד', עדיין רואים שזה אמציה. אבל זה השתנה פעם, לא מזמן, בשישית, היית יותר תמים, יותר סקרן, יותר ילד. ילד במובן הטוב, הבריא של המילה". "כן, אתה צודק", אמציה הסכים. "אתה זוכר שנה שעברה. היינו פה החבר'ה מהישיבה, איזה כיף היה החופש. הוא לא סתר את התורה. הזרימה לא פגעה בפנימיות, בנפש. ואתה – היית שם! וזה היה אתה! לא מישהו אחר! אני יודע, יש נטייה לאדם להגיד: 'כן, זה לא הייתי אני האמיתי'. אבל עד כאן דברי יצר הרע. אבל איך הגעת לכל זה? אתה עוד מניח תפילין, משהו?" "אה, עד כאן, איתן, אל תוציא אותי כופר לגמרי. אני כל יום מניח תפילין שומר שבת, פחות או יותר. נכון, הפסקתי ללכת עם ציצית. זה נכון שאני כבר לא כל כך שומר על העיניים, אבל מצד שני אני לא מסתובב יותר מדי עם בנות. למרות שזה לא מהפן הדתי אלא יותר בגלל שאין לי כל כך כוח לזה. אחרי הכול, בנות הם ילדות קטנות. אין לי עצבים לזה. אני מעדיף את החבר'ה שלי. נרגילות, סיגריות, חוף, רגל על רגל, אתה יודע..." "אני שמח לשמוע שאתה עוד שומר על עצמך קצת. אבל תכל'ס, זה לא אתה! אני זוכר לאילו פסגות רוחניות הגעת. מה אתה חושב, שלא שמתי לב? אני יודע שניסית להסתיר את מעשיך, אבל דע לך שאי אפשר היה לפספס אותך, את האור שהיה לך אז בעיניים את השלווה הפנימית. אמציה, אתה יודע, יש הרבה חבר'ה בגילאי תיכון שמגלים את הקב"ה אצל הרבה מהם זה מלווה בהרבה פוזות: מוציאים פתאום פתיל תכלת, ציצית צמר, כיפה ענקית. אצלך הכול בפנים וזה מה שיפה בעיניי. אל תוותר. בכלל, מה קרה פתאום? הכול היה כל כך יפה. היה לך טוב. זה קשור לרב בריזל?" אמציה שתק קצת. אחר הרהר מעט וענה: "כן, ברור. הוא הרס את הכול. הוא לחץ ולחץ ולחץ ולחץ ו... בום!! התפוצצתי". אמציה התרגש מעט. "כן, אבל במשך השנה לא ראו עליך שינוי עד כדי כך", הקשה איתן. "כלפי חוץ לא ראו, אבל בפנים כנראה שנאכלתי. ואז הגיע החופש... ואני לקחתי איזה חופש מהדת. חופשה בעצימות נמוכה". "אז מה, אתה מאשים את הרב בריזל? הרי הוא לא אלוקים. ותתפלא לשמוע, הוא אפילו לא הסגן שלו. זה שאתה כועס עליו זה לא אומר שום דבר. מה זה שייך לעבודת ד' הפרטית שלך? זה העסק שלך, לא שלו". "טוב, אתה צודק, אבל כבר אין לי כוח", הודה אמציה. "תגיד, אתה מכיר את המשל של ר' נחמן על היין ההונגרי?" "האמת שלא". "אז אני אספר לך, כדאי שתכיר. מספרים על סוחר יין גדול שנסע פעם עם משרתו לאחד הירידים הגדולים. באמצע הדרך המשרת היה צמא מאוד. המשרת שאל את הסוחר אם הוא יכול לתת לו לשתות משהו. הסוחר חשב רגע ואז נזכר, "למה שלא תיקח קצת מהיין שבחביות?". ירד הסוחר והשקה את משרתו מהיין המשובח שבעגלה. לימים נקלע המשרת לפונדק דרכים. היו שם שני איכרים ששתו יין. ויהי כטוב ליבם ביין אמרו אחד לשני: 'אח, איזה יין הונגרי משובח'. המשרת, אשר ישב שם באותו פונדק ושתה אף הוא מן היין, אמר לאיכרים: 'זה לא יין הונגרי בכלל'. הם התחילו להתווכח איתו שעה ארוכה. לבסוף שאלוהו מניין הוא יודע שזה לא יין הונגרי. ענה להם המשרת: 'מי שטעם יין הונגרי אותו לא יטעו עוד לעולם'". סיפור יפה, חשב אמציה. שקט השתרר למשך דקות ארוכות. לאחר חצי שעה של מחשבות אמר אמציה: "אתה יודע, איתן, זה לא פייר. יש אנשים שלא טעמו יין הונגרי והם יכולים ליהנות מהעולם הזה. למה הקב"ה עשה את זה לי, מדוע הוא האיר לי את האור הזה? הרי לא סיימת את המשל. אמנם השליח יודע מהו טעמו של יין הונגרי, אבל קשה מאוד להשיג יין הונגרי, זה יקר. צריך לעבוד בשביל זה קשה! תאמין לי, במיוחד אחרי כל הסיפור הזה עם הרב בריזל, אין לי כוח לעבוד על זה מחדש". "אם זה פייר או לא, אני לא יודע", המשיך איתן, "אבל אתה תראה, לא יהיה לך מנוח". "אתה יודע, הרב בריזל בהערה שלו כתב לי משהו די דומה. עכשיו, אחרי מה שאתה אומר לי, אני מבין קצת מה הוא רצה". "למה, מה הוא אמר לך?", שאל איתן בסקרנות. "הוא אמר לי בסוף השנה, כשהוא חילק את התעודות, 'תסתכל טוב מה כתבתי לך בהערה'. בהתחלה הסתכלתי ולא הבנתי מה הוא רוצה. פתאום כשאני חושב על זה אני מתחיל להבין". "מה הוא כתב לך?", איתן הסתקרן יותר. "אם אני זוכר נכון, הוא כתב שם משהו כזה: אמציה היקר, לא קלה, לא קלה היא דרכנו. הנך עומד על דעתך, והיופי הפנימי שבך מחפש את ביטויו ההולם. מי שטעם יין הונגרי אותו לא יטעו עוד לעולם. בהצלחה בהמשך הדרך, אברהם בריזל ----------------------------------------------------------------------- "תראה אילו יפים הכוכבים!", אמר איתן בלחש. "וואי, איזה יופי... איתן, אתה יודע, הכוכבים שבשמים באמת יפים. אבל יש כוכבים לא פחות יפים גם פה בארץ. תודה לך אחי".

"הרב", ניגש אמציה אל הרב בריזל בהיסוס, "אני צריך שחרור השבוע ליום חמישי בערב". "טוב, מה קרה?" "יש לנו ישיבת פתיחה של הועדת נוער ביישוב". "נו, מה זה קשור אליך?" "מה זאת אומרת 'מה זה קשור אליך', אני נבחרתי להיות חלק מהוועדה". "ברכותיי! בעיקרון אין לי בעיה שתלך, אבל בתנאי שתבטיח לי שתתחיל להתנהג כתלמיד מן המניין". "הרב, אני לא חושב שאני צריך לקבל את זה בתנאי מסוים. יש פה חבר'ה שכמעט כול שבוע משתחררים מאלף ואחת סיבות, ואני, זו פעם ראשונה מתחילת השנה שאני מבקש אני לא חושב שאני צריך בכלל להתחייב. הרב צריך לשחרר אותי בלי תנאי". "תשמע, זה שאנשים משתחררים כאן מאיזה סיבות שיהיו זה לא עניינך. כול אחד והעניין שלו. אני חוזר: אם אתה רוצה שחרור, אתה צריך להתחיל להתנהג בצורה נורמאלית, כמו כל תלמיד! זה אומר שאתה לא מבריז בלי סיבה משיעורי תיכון אתה מגיע בזמן לתפילה עומד בכל הסדרים- בקיצור, כל חובה שמוטלת על תלמיד". "טוב, אני עדיין לא חושב שאני צריך לעמוד באיזה תנאי אני לא מוכן שתשחרר אותי עם איזה תנאי- פשוט תשחרר אותי!" "אם אתה לא מוכן, אז לא תשתחרר. זה פשוט מאוד". אמציה חזר כלעומת שבא כשהוא ממורמר עד מאוד. מה הסיפור של הרב הזה, הוא כול הזמן שם לי מחסומים. מה יש לו, תשחרר קצת את הראצ'ט, תן לנשום. מה בסה"כ ביקשתי, שחרור ביום חמישי במקום ביום שישי בבוקר, אפשר לחשוב שאני נוסע ליד אליהו או משהו כזה... "חלי, מה המצב?" "ב"ה מצויין. נו, אתה כבר מתכונן למחר, אנחנו בוחרים יושב ראש, אני רוצה שאתה תיבחר". "תשמעי, חלי, בדיוק בשביל זה התקשרתי. יש איזו בעיה הרב שלי עושה לי קצת קונצים, הוא לא מוכן לשחרר אותי". "מה זאת אומרת לא מוכן, בסה"כ זה יום חמישי, מה כבר ביקשנו? ממילא ביום שישי אתם נוסעים על הבוקר". "את צודקת, אבל תגידי את זה לרב שלי". "אתה יודע מה, אני באמת אגיד את זה לרב שלך. אני מתקשרת אליו עוד הערב". "טוב, תודה. אבל אני מזהיר אותך מראש: אין סיכוי שהוא יסכים!" "הוא יסכים ועוד איך", אמרה חלי בנחישות, "אתה תראה". "להתראות בינתיים". ------------------------------------------------------------------ "אמציה שלום". "שלום, נו, מה הוא אמר?" "הוא לא הסכים". "אמרתי לך! אין, הוא החליט שהוא מטפל בי עד הסוף! הוא כל כך קשה איתי". "אבל, אמציה, חכה רגע. הוא אמר לי שבעיקרון הוא כן מוכן לשחרר אותך, רק שלא היית מוכן לכמה תנאים". "נכון! למה שאני אהיה מוכן? אנשים פה משתחררים על ימין ועל שמאל, ואני בסה"כ פעם ראשונה מבקש והוא כבר עושה לי תנאים". "כן, אבל זה לא תנאים מיוחדים. מה הוא בסה"כ דורש, שתהיה תלמיד רגיל". "את צודקת, אבל אני לא יכול להתחייב על משהו שאני לא מאמין בו ולא מאמין שאני אבצע אותו". "בסדר, הכי הרבה לא תבצע אותו, אבל לפחות תשתחרר היום. הרי זה לא שהוא יעניש אותך. מה יש לך להפסיד?" "תראי, חלי, אני לא בטוח שאת מבינה. זה משהו עקרוני. אני לא מוכן לוותר על זה גם אם אני אפסיד קצת המערכה הזאת לא התחילה היום ומסתבר שהיא גם לא תסתיים היום". "מה פירוש 'מערכה', על מה אתה מדבר?" "המערכה על האמת. יש פה מערכה שאני מנהל על האמת. יכולתי כבר הרבה פעמים לצאת מורווח כאן ושם, אבל אני לא מוכן לוותר על הנקודה הזאת". "תשמע, אמציה, אני לא בטוחה שאני ממש מבינה למה אתה מתכוון. אבל אם אתה מתכוון למה שאני חושבת, אז אני מוכרחה לומר לך משהו. מה שאתה אומר אני יכולה מאוד להתחבר אליו ולהבין אותו, אבל תדע לך שלפעמים אידיאולוגיות הורגות אני גם הייתי פעם בחורה צעירה וחשבתי שאני לא אהיה כמו כולם אצלי זה יהיה אחרת. אבל כשאתה מתבגר אתה מגלה שהדברים הם לא שחור לבן, או יותר נכון הם לאו דווקא שחור לבן - יש גם תחום אפור והוא רחב מאד". אמציה לא אוהב לשמוע דברים כאלה. "טוב, תראי, חלי, אני לא רוצה יותר מדי להאריך בזה ואני גם כבר די עייף. בכל אופן, אני בחרתי בדרך הזאת. זה אומר שמחר אני לא מגיע. תעשו את הישיבה בלעדיי ותעדכנו אותי מה היה". "בסדר, זאת הבחירה שלך... ו... אמציה", "כן", ענה, "אפשר לומר לך עוד משהו קטן?" "כן, אין בעיה, אני שומע". "למרות מה שאמרתי מקודם, אני מוכרחה לומר שיש בך משהו ששובה את ליבי ואני מאוד מעריכה את הדרך הזאת. רק תדע שזו דרך קשה ותובענית, בהצלחה". "תודה, חלי, לילה טוב". "להתראות".

"בוקר טוב לכולם, השעה עשרים לשבע, כולם לקום! מושיקו, קום, אין הרבה זמן, עוד מעט התפילה מתחילה. יונתן, קום ותעיר גם את מושיקו, אין לי כוח שוב להפוך לו את המיטה". "בסדר, אין בעיה אני אעיר אותו", אמר יונתן. "כן אבל באמת תעיר אותו, למה אתה זוכר, הרב בריזל קבע כללים חדשים: כל דקה איחור לתפילה עשר דקות עיכוב ביציאה". "מה זאת אומרת, מה זה צבא פה?" לא צבא אבל משהו דומה, סינן המדריך ויצא מהחדר. "חדר 103, כל הכבוד שקמתם תעשו טובה תעירו גם את אמציה". "קום אמציה, בוקר טוב, אתה לא זוכר את הכללים החדשים, אתה רוצה להישאר יום שישי שעות נוספות?" "למה לא, מקבלים תוספת אחוזים, לא?" גיחך אמציה במרירות. אמציה קפץ בעצלות ממיטת הקומתיים שלו וגרר את רגליו לעבר המקלחת. השעה כבר 6:58, עוד מעט תגיע השעה. אמציה ויתר על ציחצוח השיניים, מצא איזו חולצה לא נקיה שלבש אתמול לבש את הכפכפי טבע נאות והחל רץ לכיוון בית המדרש. אך כל זה לא עזר כשהגיע השעה כבר היתה 7:03 . זו התפילה עברה במהירות יחסית, דווקא היום אמציה הצליח קצת להתכוון בתפילה אם כי זה לא היה ממש לשם שמים. עצם זה שהוא קם בלחץ בשביל הרב הפריע לו. "טוב, לפחות התפללתי במנין, ב"ה גם זה טוב", חשב. כול אותו היום אמציה לא הצליח להשתחרר מההרגשה שהוא לא עובד את ד' אלא את הרב. הרי זה לא אני, אני לא מסוגל לעשות דברים כשמישהו כופה אותי ויושב עלי כל כך חזק. והפלא הוא שהיו לי כבר זמנים נפלאים בשנה שעברה של תורה ותפילה הערב הגיע, יום חמישי בלילה. אמציה אהב את הערב הזה בישיבה 8:30 משחק של מכבי ואח"כ הולכים כל המחזור לשחק כדורסל באולם עד השעות הקטנות של הלילה. "אמציה תמסור, נו". אמציה התל בשחקן שממולו וסיים בצעד וחצי מרשים שניצח את המשחק. "טוב, אני מכבה לכם את האור, השעה כבר שתים עשרה וחצי בלילה", צעק השומר מהעבר השני של האולם. כל החבר'ה אספו את הדברים ולקחו את הציציות מהספסלים חוץ מהחבר'ה שמקפידים לשחק דווקא עם הציצית, כמו שפעם ראש הישיבה אמר שהציצית שלנו זה כמו כומתה, וכמו שחייל גאה בכומתה שלו ככה אנחנו צריכים להיות גאים בכומתה שלנו שהיא הציצית. אמציה לא אהב את הרעיון הזה, הרי אם הציצית באמת משולה לכומתה הרי במלחמה כמו במלחמה לא הולכים "מה המצב אחי?", פנה איתן בחיבוק חביב לאמציה, "אתה בא מחר לסטף לפני שנוסעים הביתה? שבת נכנסת רק באיזור שש ואפשר לנצל את יום שישי". "הייתי מת לבוא אבל יש לי עיכוב ביציאה מחר", השיב אמציה. "מה זאת אומרת עיכוב ביציאה", שאל איתן, "מה זה פה צבא?" " האמת שכן. תראה, אם הציצית היא הכומתה שלנו ואיחור לתפילה גורר עיכוב ביציאה, ואם קצת כואב לך הראש אתה צריך ללכת להוציא גימלי"ם מהאם בית אם זה לא צבא אז אני לא יודע מה זה כן..." אמציה ואיתן צחקו ביחד. "נפל עליכם חזק הרב בריזל אה...", "כן, תאמין לי, אנ'לא מבין איך קיבלתי אותו. אבל שמע, נעבור את זה. עוד כמה חודשים מסתיימת השנה, נקווה ששנה הבאה נקבל רם סטלן, אתה יודע, איזה סבא טוב כמו הרב שטרנבוך או משהו כזה. דרך אגב, שמת לב שהרמי"ם הציוניים הרבה יותר קשוחים?" "וואלה, האמת אף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו שאתה אומר אני שם לב שיש בזה משהו". איתן ואמציה כבר הגיעו לפנימיות. בדיוק חגגו שם יומולדת לאחד החבר'ה. פתחו חפל'ה קטנה. "הנה איתן ואמציה. וש-בו בנים וש-בו בנים וש-בו בנים לגבולם וש-בו בנים וש-בו בנים וש-בו בנים לגבולם..." השירה התגברה והלכה, השירה המבשרת את סיומו של עוד שבוע בישיבה.

"אמציה, אהלן, מה המצב, מדברת חלי". "איזה חלי?" "הרכזת נוער". "אה! סליחה, פשוט לא הייתי מפוקס, מה נשמע, חלי?" "מצוין, ב"ה. תראה, אמציה, אנחנו רוצים לעשות בחירות לועדת נוער, וחשבתי שאולי כדאי שתציג מועמדות". "אני?! ועדת נוער? לא יודע... את יודעת, אני לא מהמגניבים האלה, המדריכי-בני-עקיבא... אני לא כל כך טוב בדברים האלה... אף פעם לא התעסקתי בדברים כאלה". "אבל אמרו לי שאתה בחור רציני. וחוץ מזה, אני בעצם לא צריכה שיגידו לי, אני יודעת, אני מכירה אותך בערך מהיום שנולדת ואני רוצה שתהיה בועדת נוער". טוב, אני אחשוב על זה. נדבר אח"כ, יותר מאוחר". "בסדר, אבל תענה לי מהר כי במוצאי שבת בעוד שבועיים הבחירות". "בסדר, להתראות". טוב, מה היא רוצה ממני. אמציה יהיה בועדת נוער?! למה דווקא אני, שתבקש מבועז, הוא בחור רציני. "מה נשמע אמציה, הכל בסדר?". אמציה קלט את איתן עומד לידו במסדרון הפנימייה. "על הכיפאק, ב"ה, מה איתך?" "מעולה. תגיד לי, מה, קרה משהו? יש לך פרצוף של אדם שחושב על משהו". "אתה לא יודע שאני תמיד חושב?" "כן, אני יודע. אבל נראה לי משום מה שאתה חושב על משהו מיוחד היום". "האמת קלטת אותי, התקשרה אלי עכשיו הרכזת נוער של היישוב, היא רוצה שאני אהיה בועדת נוער או ליתר דיוק שאני אגיש מועמדות לועדת נוער. למרות שזה תכל'ס קצת פיקטיבי כי אני המועמד היחיד". "אז למה לעשות בחירות?" "אתה יודע, בשביל הטררם, לחבר'ה, ככה מרויחים עוד פעילות לנוער". "טוב, נו, ברכותיי לרגל בחירתך האוטומטית לועדת-נוער היישובית". "מה אתה כבר מברך אותי, אני בכלל לא רוצה ללכת לזה". "למה לא?" "אתה יודע, אני לא מאלה". "מה זאת אומרת 'אתה לא מאלה'?" "אתה יודע, כל החבר'ה המגניבים של בני עקיבא". "האמת שאני לא מסכים איתך. מבחינתי אתה הרבה יותר 'מגניב' מהחבר'ה ה'מגניבים' מבני עקיבא. שמע, אני מדריך ואצלנו במחוז אני מכיר כמעט את כול המדריכים והלוואי שהיו שם חבר'ה כמוך. אתה יודע מה הבעיה שלך, יש לך הרבה מה לתת ואתה לא נותן נראה לי שאתה קצת מפחד מלקחת אחריות". בהפסקת צהריים היה לאמציה הרבה זמן לחשוב. הוא הרהר והרהר שוב בדבר. אולי איתן צודק, אולי אני צריך להפסיק לפחד ולתת מעצמי יותר. כן, אז מה, אני לא מגניב, אני סתם אמציה. אבל אני צריך לתרום וגם יש לי את היכולת לתרום אז בעצם למה לא? טוב, היום בערב אני אתקשר לחלי ואני אתן לה תשובה חיובית. ננסה, מה כבר יכול להיות. --------------------------------------------------------------------------- "ערב טוב וברוכים הבאים לטקס הכרזת ועדת נוער התשס"ג נא לשבת כולם במקומות, עוד מעט יתחילו הבחירות החשאיות. שימו לב: הצבנו שני קלפיות על מנת להקל מהעומס הצפוי עקב הגעת כל בני הנוער. בינתיים מי שמעוניין, פתחנו פה דוכני אוכל ושתייה ועוד כמה שטיקים קטנים כולם מוזמנים לקנות. כל התרומות קודש למועדונית שלנו של 'זכרון מנחם' באריאל". היה ערב די נחמד למרות שאמציה לא ראה בו ערך יותר מדי. אבל כמו שאמרו חכמינו: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". פתאום חשב אמציה: נכון, זה לדעת בית הלל שאומרים שצריך לומר לכלה: 'כלה נאה וחסודה', אפילו אם היא מכוערת אבל לדעת בית שמאי שאומרים: 'כלה כמות שהיא' מוכח שהם חולקים, כי הרי הגמרא למדה מדברי בית הלל שמכאן אמרו חכמים שלעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ורואים שבית שמאי חולקים. טוב, אולי בעוד אמציה מהורהר במחשבותיו פתאום הוא מקבל חיבוק ענק. מי זה, בניה. "מה המצב, אחי?". "הכל מעולה, ברוך ד'", השיב אמציה. "כן, יופי טוב לשמוע. נו, איך בישיבה?" "סבבה", אין לו כוח שיחפרו לו עכשיו על הישיבה. "תראה מה זה, באתי במיוחד כדי לבחור אותך". "וואי, ממש תודה, איזה מזל, אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית בא", צחקו שניהם. "מה חוץ מזה?" "אתה יודע, ברוך ד'". ---------------------------------- "ערב טוב קהל יקר: ועדת הבחירות של ועדת הנוער שמחה להגיש לפניכם את תוצאות האמת של בחירות תשס"ג. השתדלנו למנוע הצבעות כפולות, דילים ושאר ירקות. וכעת לתוצאות: נציגי כיתה ט' הלא הם החמשושים: מהבנים: משה בן יוסף. הריעו לו: 'אוווווו'. מהבנות: תהילה רביב הריעו לה: 'אוווווווו'. לנציגי כיתה י' בועדת הנוער נבחרו: מהבנים: אריה כהן. הריעו לו: 'אווווווווו', ומהבנות: דניאלה וייסרוזן. הריעו לה: 'אוווווווווו'. לנציגי

"מה קרה הבוקר, אמציה", שאל הרב בקרירות ובפנים חמורות סבר, "לפי השעון שלי השעה כעת 9:15, גם איחרת לשיעור וגרוע מכך לא הגעת לתפילה! מה קרה, אתה אולי לא מרגיש טוב, כואב לך הראש, הלכת לישון מאוחר מדי אתמול בלילה?". "תכל'ס, הרב, אין לי תירוצים. לא קמתי כי לא קמתי. אני יודע שזה לא בסדר אבל אין לי תירוצים", ענה בפשטות. "טוב, תראה, חכה לי מאחורי הדלת של הכיתה אני כבר בא לדבר איתך". "שמע, אמציה, אי אפשר להמשיך ככה. יש כאן מסגרת מחייבת ואתה עושה מה שבראש שלך בלי שום הסבר או סיבה הגיוניים. יום חמישי שעבר לא הגעת לתפילה, אתמול שוב לא הגעת וגם היום הרשית לעצמך לא לבוא, מה יהיה איתך?". אמציה השפיל מבט ולא ענה. קצת חילופי מבטים לא נעימים. "טוב", סיכם הרב, "הפעם אני מוותר לך, אבל בפעם הבאה זה כבר לא יעבור בשתיקה". הרב נכנס לכיתה ואמציה אחריו. אמציה שרך רגליו לעבר מקומו, התיישב ופתח את הרב התחיל קורא: "'ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביה והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית'- על מה מדובר פה, חבר'ה, לאיזה עניין פסולים פה כל ה'עבריינים' האלה?". יוחנן ישר ענה: "מדובר פה על פסולי עדות וכל המנויים פה במשנה פסולים לעדות". "יפה מאוד יוחנן", אמר הרב. בינתיים יהודה הצביע, "כן יהודה, מה בפיך?". "הרב, למה משחק בקוביא פסול לעדות?". שאלה מצויינת שאלת, אתה יודע מי שאל את זה?". "מי?" "זאת השאלה ----הרב דיבר ודיבר והשיעור נמשך והתארך אבל אמציה לא יכול להקשיב וגם לא התאמץ להקשיב. זה לא שלא היה לו שכל. אבל מה כל זה שווה, מה העניין ללמוד אם רוצים שתהיה צבוע. מה הוא רוצה, שאני אשקר לו, שאני אביא לו אישור מהאם בית שהייתי חולה והיא נתנה לי כדור. אני לא מסוגל לשקר ככה. הרי הוא יודע שכול אלה שמגיעים עם כל מיני סיפורים הם סתם בכיינים, ואם התפילה היתה חשובה להם באמת הם היו קמים כמו פנתרים וכל התירוצים 'כמה חבל', חשב אמציה, 'היה כל כך טוב בחופשת חנוכה האחרונה. מילאתי כל יום מהבוקר עד הערב. הלכתי לישון מוקדם וקמתי מוקדם כמו אריה כמו שנאמר: מי שהולך לישון בערב כמו חמור לא יכול לקום בבקר כמו אריה. עשינו טיול יומיים לנגב, עוד יום טיול בעקבות הל"ה, יום עיון בנושא המקדש וקודשיו ולסיום טיול מעיינות באיזור מערב בנימין. נוסף לכל זה גם הצלחתי ללמוד כל יום בערב אחרי הדלקת נרות במשך שעתיים יחד עם שוקי את הדפים 'הרב בריזל הזה מהתחלה לא הסתדרתי איתו הוא כל הזמן משגע אותי: אמציה איפה היית? אמציה מה עשית? אמציה מדוע איחרת? אמציה אמציה אמציה.... די! אני לא יכול. כמה טוב היה שנה שעברה עם הרב שטרנבוך, הוא היה סבא טוב. למל"מ- לא מועיל לא מזיק. אבל בזכות זה אני פרחתי. הוא אהב אותי ולמדתי אצלו בשמחה ובאהבה לא בגלל שהוא הכריח אותי ולא בגלל שפחדתי ממישהו אלא כי רציתי. כל כך נהנתי, אך, השישית... איזה כיף, מי יתנני אבר ולא רק זה, גם היינו אז מין חבורה כזאת של חבר'ה טובים. היינו עושים הרבה טיולים ביחד, עושים ספורט ביחד והכל ברוח טובה וצעירה, חבל שהשישית נגמרה, חבל על דאבדין ולא משתכחין...' אמציה יכול היה להמשיך ולחלום עוד כמה שעות על השישית הנהדרת, אלא שהצלצול המורה על סיום השיעור קטע את מחשבותיו ובישר על ההפסקה הגואלת.