זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ- פרק ;ב'

"בוקר טוב לכולם, השעה עשרים לשבע, כולם לקום! מושיקו, קום, אין הרבה זמן, עוד מעט התפילה מתחילה. יונתן, קום ותעיר גם את מושיקו, אין לי כוח שוב להפוך לו את המיטה".

"בסדר, אין בעיה אני אעיר אותו", אמר יונתן. 

"כן אבל באמת תעיר אותו, למה אתה זוכר, הרב בריזל קבע כללים חדשים: כל דקה איחור לתפילה עשר דקות עיכוב ביציאה". "מה זאת אומרת, מה זה צבא פה?"

לא צבא אבל משהו דומה, סינן המדריך ויצא מהחדר.

"חדר 103, כל הכבוד שקמתם תעשו טובה תעירו גם את אמציה".

"קום אמציה, בוקר טוב, אתה לא זוכר את הכללים החדשים, אתה רוצה להישאר יום שישי שעות נוספות?" "למה לא, מקבלים תוספת אחוזים, לא?" גיחך אמציה במרירות. אמציה קפץ בעצלות ממיטת הקומתיים שלו וגרר את רגליו לעבר המקלחת. השעה כבר 6:58, עוד מעט תגיע השעה. אמציה ויתר על ציחצוח השיניים, מצא איזו חולצה לא נקיה שלבש אתמול; לבש את הכפכפי טבע נאות והחל רץ לכיוון בית המדרש. אך כל זה לא עזר; כשהגיע השעה כבר היתה 7:03 . זו לא הפעם הראשונה השבוע וזה אומר שהוא נוסע הביתה מחר רק בשתים עשרה וחצי במקום בעשר.

התפילה עברה במהירות יחסית, דווקא היום אמציה הצליח קצת להתכוון בתפילה אם כי זה לא היה ממש לשם שמים. עצם זה שהוא קם בלחץ בשביל הרב הפריע לו. "טוב, לפחות התפללתי במנין, ב"ה גם זה טוב", חשב. כול אותו היום אמציה לא הצליח להשתחרר מההרגשה שהוא לא עובד את ד' אלא את הרב. הרי זה לא אני, אני לא מסוגל לעשות דברים כשמישהו כופה אותי ויושב עלי כל כך חזק. והפלא הוא שהיו לי כבר זמנים נפלאים בשנה שעברה של תורה ותפילה הנובעים רק מהרצון להתקרב אל ד'; כבר חשתי את מתיקות נעם העבודה, טעמתי טעמה של תורה, התקרבתי מרצוני אל השם יתברך; אז מדוע הרב הזה צריך לקלקל ולפתח בי נוגדנים לכול זה, אוף כמה חבל. פעם שמעתי דבר יפה מהרב יעקובסון: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי"- קודם כל היה אדם, אח"כ- ירא שמים בסתר, אח"כ בגלוי. ואילו מה שאני עושה עכשיו זה ממש הפוך ועוד הרבה יותר גרוע מזה; קודם כל ירא שמים בגלוי, אח"כ אני לא ירא שמים בסתר וכעת אני גם לא בנאדם...

הערב הגיע, יום חמישי בלילה. אמציה אהב את הערב הזה בישיבה; 8:30 משחק של מכבי ואח"כ הולכים כל המחזור לשחק כדורסל באולם עד השעות הקטנות של הלילה.

"אמציה תמסור, נו". אמציה התל בשחקן שממולו וסיים בצעד וחצי מרשים שניצח את המשחק.

"טוב, אני מכבה לכם את האור, השעה כבר שתים עשרה וחצי בלילה", צעק השומר מהעבר השני של האולם. כל החבר'ה אספו את הדברים ולקחו את הציציות מהספסלים חוץ מהחבר'ה שמקפידים לשחק דווקא עם הציצית, כמו שפעם ראש הישיבה אמר שהציצית שלנו זה כמו כומתה, וכמו שחייל גאה בכומתה שלו ככה אנחנו צריכים להיות גאים בכומתה שלנו שהיא הציצית. אמציה לא אהב את הרעיון הזה, הרי אם הציצית באמת משולה לכומתה הרי במלחמה כמו במלחמה לא הולכים עם כומתה. כנראה הרב שלמה לא היה בצבא. באמת פעם הוא אמר לנו שהוא היה בישיבה גבוהה והתגייס רק לשלב ב'. אני אפילו לא יודע מה זה. נו טוב, מה זה משנה, חבל לבזבז את המחשבה על המשתמט הזה...

"מה המצב אחי?", פנה איתן בחיבוק חביב לאמציה, "אתה בא מחר לסטף לפני שנוסעים הביתה? שבת נכנסת רק באיזור שש ואפשר לנצל את יום שישי".

"הייתי מת לבוא אבל יש לי עיכוב ביציאה מחר", השיב אמציה.

"מה זאת אומרת עיכוב ביציאה", שאל איתן, "מה זה פה צבא?"

" האמת שכן. תראה, אם הציצית היא הכומתה שלנו ואיחור לתפילה גורר עיכוב ביציאה, ואם קצת כואב לך הראש אתה צריך ללכת להוציא גימלי"ם מהאם בית; אם זה לא צבא אז אני לא יודע מה זה כן..." אמציה  ואיתן צחקו ביחד.

"נפל עליכם חזק הרב בריזל אה...", "כן, תאמין לי, אנ'לא מבין איך קיבלתי אותו. אבל שמע, נעבור את זה.  עוד כמה חודשים מסתיימת השנה, נקווה ששנה הבאה נקבל רם סטלן, אתה יודע, איזה סבא טוב כמו הרב שטרנבוך או משהו כזה. דרך אגב, שמת לב שהרמי"ם הציוניים הרבה יותר קשוחים?" 

"וואלה, האמת אף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו שאתה אומר אני שם לב שיש בזה משהו".

איתן ואמציה כבר הגיעו לפנימיות. בדיוק חגגו שם יומולדת לאחד החבר'ה. פתחו חפל'ה קטנה. "הנה איתן ואמציה. וש-בו בנים וש-בו בנים וש-בו בנים לגבולם וש-בו בנים וש-בו בנים וש-בו בנים לגבולם..." השירה התגברה והלכה, השירה המבשרת את סיומו של עוד שבוע בישיבה.