קשה להאמין אבל גם זה הגיע. הנה אנחנו עומדים כבר ביום האחרון של השנה. עברה חלפה לה עוד שנה. לא סתם שנה, השביעית. בכבודה ובעצמה. שנה שמלווה במאבקים וקשיים; אמציה לא התכונן אליה, לא חשב שככה היא תיראה, לא העלה על דעתו שכך תסתיים.
הבגרויות השנה הלכו פחות או יותר בסדר. את הבגרות במתמטיקה הוא כבר סיים, ארבע יחידות. בשאר הבגרויות גם הלך לו די טוב, למרות שכמעט ולא למד.
היום מחלקים תעודות. האמת שהתעודות כבר לא כל כך מעניינות. אבל שיהיה, תעודות...
העיקר שמתחיל החופש. הוא כבר רואה איך החופש יהיה מלא וגדוש פעילויות לנוער. והרי הוא צריך לנצח על כל זה. יש לו גם עבודה למשך חודש בכרמי הזיתים של היישוב: גם עבודה פיזית, גם יישוב הארץ, גם חקלאות – ממש כל האידיאלים על מגש אחד של כסף. תרתי משמע. בטח ניסע גם כל החבר'ה לכנרת לכמה ימים. נעשה קצת טיולים בגולן, נשב על החוף... וואי, יחי החופש, נוכל לגדל שיער בכיף. אין הרב בריזל, אין הרב שלמה, אין אף אחד שכופה עליך שום דבר...
-------------------------------------------------------
"בוקר טוב לכולם", פתח הרב בריזל, ”היום כידוע לכולם מסתיימת שנת הלימודים באופן רשמי. אני, שנה הבאה, כפי שאתם יודעים, לא ממשיך ללמד אתכם. האמת שאני שנה הבאה גם לא מלמד פה בישיבה, אני יוצא לשנת שבתון. אז אם אתם מתלהבים מהחופש שלכם תדעו שלי הולך להיות חופש שנה שלימה...
בכל אופן, אם ננסה קצת לסכם את השנה; אני חושב שיש פה הרבה חבר'ה שברוך ד' התקדמו מאוד. אפשר לראות זאת בכל התחומים; גם בגמרא, גם בלימודי תיכון, וכן! גם בדרך ארץ, במידות, בהנהגות! ב"ה, יש שכר לפעולתך!
אני מקווה שלא פגעתי פה במישהו במהלך השנה. עבודה חינוכית היא דבר קשה מאוד, במיוחד כשאתה צריך לתת יחס לשלושים תלמידים בו זמנית. אני, מבחינתי, השתדלתי לפעול עם כל אחד לפי מה שמתאים לו. אני אשמח לשמור פה על קשר עם כל התלמידים, בפרט עם מי שירצה בכך. אני לא רוצה להלאות אתכם בדברים יותר מדי. נסתפק בזה. שנה טובה לכולם, בשורות טובות, וניפגש רק בשמחות".
"רק רגע, רק רגע", התפרץ חיים מהועד כיתה, "אני רוצה להודיע משהו: מיד אחרי חלוקת התעודות יוצאים כל המחזור לעין פואר; יהיה על האש, משחקים, הפעלות ועוד. בקיצור, שווה לבוא. איש בל יעדר! יהיה מלא אוכל! והעיקר לא לשכוח להביא הרבה מצב רוח!" קרא חיים בהתלהבות.
הרב חילק את התעודות אחד אחד. כשהגיע אמציה לרב, הרב הניח את ידו על כתפו של אמציה ואמר לו: "אמציה, אני יודע שלא היה לך קל השנה. ראיתי את זה עליך. אבל תדע לך שאני לא מצטער על הדרך בה נהגתי עמך. אני מחנך כבר עשרים וחמש שנה וזו דרך שמוכיחה את עצמה. בדרך הזאת תלמידים שלי הגיעו לתפקידי מפתח ולעמדות השפעה; יש לי מאות בוגרים שעברו מתחת ידי, ביניהם קצינים בכירים, רופאים, רבנים ואפילו חברי כנסת. אני מקווה שגם אותך נפגוש יום אחד ואתה תודה לי על השנה הזו. אתה תראה, אתה תודה לי על כל זה. אני בטוח. בכל מקרה, שתהיה לך שנה טובה והצלחה בהמשך הדרך. ו... אמציה!". "כן", אמציה כבר כמעט יצא מהכיתה. "אפשר להגיד לך עוד משהו? תקרא טוב את ההערה שכתבתי לך בסוף. ושוב, שנה טובה".
"להתראות", ענה בחופזה ויצא. "מה הוא כבר יכול לכתוב לי שם", תהה לעצמו.
-----------------------------------------------
עין פואר.
אמציה לא היה חדש פה. מגיל קטן, אולי מגיל חמש, הוא כבר מכיר את המקום. הוא היה פה כבר הרבה פעמים עם המשפחה. בכל פעם מחדש תחושה מרגשת אופפת אותו, כבר בפיתולי כביש אלון. הפעם, כבר כשהאוטובוס יצא מהגבעה הצרפתית הוא יכול היה להרגיש את המעיין. אולי זה בגלל ההקשר המיוחד, אף פעם הוא לא בא לפה לערב פרידה.
עין פואר. מה עוד צריך, מים זורמים, על האש, אקליפטוסים ברוח, נוף מדברי...
"יאללה מלחמת השפרצות. כולם על אמציה", צעקו שני חבר'ה. אמציה פתאום התעורר מחלומותיו כשהוא כבר כמעט לא רואה כלום מרוב המים. אמציה לא נשאר פראייר. הוא התחיל להחזיר מלחמה שערה. "איתן, בא תעזור לי, נכסח אותם בהשפרצות, נראה להם מה אנחנו מסוגלים". איתן, שעד עכשיו עוד לא נכנס למים, הוריד את החולצה וקפץ מיד למים לעזור לחברו הטוב. עד מהרה, התפתחו שם גלים שלא היו מביישים צונאמי קטן. אי אפשר כבר לראות שום דבר, רק מים ניתזים ומדי פעם ראש מבצבץ. רק לאחר חצי שעה לערך נרגעה המלחמה בידידות חברית. מי מתנגד לכמה חתיכות בשר?
הערב עבר בהנאה מרובה. משחקי חברה ופעילויות. לקראת שעת בין הערביים, אחרי תפילת מנחה, התקבצו כולם סביב המדורה ונגני המחזור הראו כישוריהם. גיטרות, חליליות ומפוחיות הנעימו את הערב. בתחילה בשירי ארץ ישראל הישנה והאהובה. לאחר מכן, ברדת החשיכה, שירי נשמה, שירים של סעודה שלישית.
כמה יקרות היו השעות האלו. שעות של סיכום. עת רצון. זמן בו מתנקזות מחשבות על העבר והעתיד. דיבוק חברים, שירי כיסופים, געגועים.
"שִׂימוּ לֵב אל הַנְּשָׁמָה, לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה, וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה, שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר. מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה, לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה, לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה, וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר. אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד.. בְּרָן יַחַד... בְּרָן יַחַד... בְּרָן יַחַד... כּוֹכְבֵי בֹקֶר..."
הניגון הזה כל כך חודר, אילו מילים, כל כך מתאים לשעה, לעניין, להרגשת הלב. לא צריך להוסיף מילה. רק לשים לב לנשמה; הנשמה המאחדת את הגופים השונים היושבים פה כעת, בחשיכה, ביחד. כמה עברו ביחד בשנה הזאת, כמה אהבות ותקוות, כשלונות והצלחות.
למרות כל הביקורת אמציה לא יכול שלא להרגיש חלק מהחבורה, הוא לא יכול להתעלם מבני מחזורו; בכל זאת הם יחד באותה סירה כבר שלוש שנים. הם נשארו חזקים ומאוחדים גם אחרי שאבא של יוסי נפטר, הם לא נתנו לו ליפול, סייעו למשפחה בכל מה שאפשר. התנדבו בקו לחיים, עשו טיולים ביחד. אמציה אהב אותם בשעה הזאת למרות כל המחיצות והמחסומים. הוא נזכר בשבוע עבודה בנצרים, איך כולם היו קמים בבקר מוקדם, מזיעים כל היום בחממות.
הוא נזכר בשבת שהיתה בצפת. אח... צפת. עיר הקודש.
באותה שבת משה המדריך נתן להם צ'ופר, אותו הוא שומר עד היום בארנקו. הוא נגע לליבו כל כך. אמציה פתח אותו גם עכשיו:
הייתי ילד. אני זוכר רגעים רגועים, שקט ושלווה- אמנם לא תמיד - אבל הם היו. אני נזכר, למשל, בשבתות שנסענו לכל מיני מקומות חדשים, שהשרו עלי אוירה מיוחדת, משהו קסם באוויר החדש. כך הייתי ילד.
גדלתי, ופתאום הרגעים האלו הפכו להיות קשים להשגה. ופתאום הפכו להיות כמו משאלה ומטרה.
מה קרה? משהו נערם על נפש הילד. אולי "פיתויים" שהודחקו, רצונות שנכבו, אולי שאיפות שלא הודרכו, וחולשות של גוף ונפש שגם חברו- כל מיני דברים כאלו נערמו על הילד. על הילד שידע לרוץ ולקפוץ בקלילות, ולהיות משוחרר בנפשו אל מול העולם היפה, המקסים והמתחדש. כך הם נערמו, הפריעו וחסמו, כבדו ואסרו.
אבל באותה מידה שהם חסמו, הם גם דאגו להשאיר פתח מקום פתוח, ואולי כמה מקומות כאלו, ואולי אפילו הרבה, רק שאצטרך לחפש אותם.
והנה, דרך המקומות האלו האדם פורץ ושובר מחסומים- אמנם לא תמיד בקלות, ולפעמים העבודה ארוכה ומתוחכמת- אבל הוא פורץ, ומגיע בדרכו חזרה אל הילד שבו, אל התחושות היפות והמשוחררות. ולא רק אל הילד שבו הוא מגיע, אף יותר מזה , מגלה הוא שאפשר להיות עוד יותר משוחרר, עוד יותר חזק, ועוד יותר מוקסם, הוא מגיע אל האלוקים שבו.
דמעות נקוו בעיניו של אמציה.
מתי אני אחזור להיות ילד, הרהר בבכי חרישי.
איבדתי הרבה מהרעננות. נחסמתי, כלאו את נפשי בשרשראות ברזל. והכול למה? הכול בגלל אדם אחד, שבמקרה היה הר"מ שלי השנה. אוי טאטע, גוואלד.
"אני לא רוצה שהשנה הבאה תיראה דומה לזו. שנה הבאה אני רוצה ר"מ שמרפה, שנותן חופש, שייתן לי לצאת מהישיבה בתחושה טובה. שאני אוכל לחזור להיות ילד. שאוכל לפרוץ את המחסומים.
אנא ד', עזור לי! אל תפילני שוב שנה הבאה. אל תשימני מאחורי סורג ובריח, תן לי חופש ודרור. אנא השם!"
תגובות
הפרק הזה מ ו צ ל ח ברמווות!!!
מחכה להמשך..ואו..שיא הסקרנות!
איזה סוג ישיבה זה ?
רוב הזמן זה נשמע ישיבה של צדיקים אבל..
איזה ילד אמציה ילד טוב של ההורים או מופרע עם קשר לד'?
מה הוא רוצה מעצמו?
כדאי לעבוד על הקטע הזה...
נ.ב. מסכים עם רעות