"אחד אחד היו נאספים/ מגודלי שיער ויחפים/ חולמים ביחד ועפים/ ילדי הירח/ ילדי הירח/ ילדי הירח/ ילדים יפים..." מ
"עוד ניצחון, אחי, ואתה חייב לי שווארמה על חשבונך".
"אל תדאג, זאת פעם אחרונה היום שניצחת...", ענה לו חברו והחל מסדר מחדש את לוח השש בש.
חוף דוגה. אחת עשרה וחצי בלילה. פה העסק רק מתחיל להתעורר. הגיעו לפה הרבה חבר'ה. הנה המזנון. עכשיו כולם פה יושבים. בפנים יושבת המוכרת. עשן של סיגריות מיתמר מעל הראשים. חבר'ה עם גופיות ובוקסרים. יש כאלה שמקפידים שהציצית תהיה מעל החולצה. כאלה עם כיפות, כאלה בלי, חלק בדרך לשים, חלק בדרך להוריד. מה שמקשר פה בין כולם זו מילה אחת, חופש. אמנם זה לא כמו חוף דוגית הסמוך, שם סיגריות מעשנים הילדים הטובים, ובוקסר עם גופיה זה לבוש צנוע. אבל גם כאן יש התפרקות. דרור. חופשיות. אין מחוייבות. אין שעון. אין רבנים. אין זמנים. לכאן באים החבר'ה הנורמאלים; לאו דווקא צורכי סמים ולאו דווקא דתלשי"ם. יש פה גם כמה חבר'ה ממש דתיים, הבוקר אפילו היה פה מנין.
דוגה. מקום טוב באמצע. מי שמעוניין בערב ללכת ל"מקום של נפתלי"- יכול. מצד שני, תמצא פה גם את מי שרוצה לשמור על איזו שפיות. איש איש ואיך שהוא מרגיש.
"אמציה, תביא לי את המצית מהתיק כשאתה חוזר מהמקלחת".
"בסדר, אחי, אין בעיה", ענה אמציה.
"חבר'ה יש לכם איזה פותחן?", נשמע פתאום הקול. מתוך החשיכה הבליח איזה בחור.
מי זה? יכול להיות שהוא שמע את הקול של איתן? בא נראה, אם הוא יתקרב. הדמות התקרבה מעט. כן, הוא לא טעה, זה איתן. "איתן!", קרא בהתלהבות.
"כן, מי זה שם, אמציה?", שאל איתן בהיסוס.
"אחי, מה קורה? וואי, מה אתה עושה פה? מילא אני, אבל אתה? נראה לי אתה אמור להיות בכינר".
"אני באמת בכינר. רק באנו לבדוק, אולי מישהו יוכל לתת לנו פותחן. ואתה איפה?"
"אני כאן, עם החבר'ה מהיישוב".
"אה. וואלה. האוירה פה לא נראית משהו".
"למה? דווקא די נחמד פה".
"טוב, לא משנה. באנ'ה, רוצה להיכנס קצת למים? אתה יודע, אומרים שבלילה זה נחמד", הציע איתן.
"למה לא, אחי, בכיף! אבל מה עם הפותחן?", שאל אמציה.
"יהיה בסדר, אני מאמין שהם יאלתרו משהו, יאללה בוא!".
"סבבה. אני רק אקח משהו מהתיק, חבר שלי ביקש ממני את המצית".
"את המה?"
"את המצית. מה לא ברור?"
"אה, מצית. חשבתי 'ציצית'. אהה, טוב. בא כבר. חבל על הזמן".
-----------------------------------------------------------------------------------------------
"תגיד, אמציה, מה נסגר? מה איבדת פה? שנה שעברה היית איתנו בכינר. מה קרה פתאום?"
"אתה יודע, פה, שם...", גימגם אמציה.
"מה זאת אומרת?", ניסה איתן.
"לא יודע. אין לי כל כך חשק לדבר על זה עכשיו".
"ואם לא עכשיו, אימתי?" תהה איתן בקול.
אמציה חשב מעט. "אתה יודע מה, אפשר לדבר על זה. אבל בא החוצה. קצת קריר לי פה במים".
"קר לך? דווקא יותר חם פה מאשר בחוץ. אבל אם אתה רוצה... מה לא עושים בשביל חברים..."
איתן ואמציה יצאו מהמים והתיישבו על החוף, סמוך לרחש הגלים.
"אז איך היה החופש עד עכשיו?" פתח איתן.
"דבש".
"מה זה, מילה חדשה?".
"כן, זה מה שרץ פה, אחי. הקיצר, היה אחל'ה חופש. היו המון פעילויות. עבדתי בזיתים, ועכשיו- אתה רואה, אני פה לידך! ואיך היה אצלך?"
"האמת, מעולה. אתה יודע, התעסקתי הרבה בבני עקיבא. מחנות. הייתי עסוק עד הגג. ברוך ד'".
"יופי, טוב לשמוע", אמר אמציה בשמחה.
"ומה קורה חוץ מזה?", המשיך איתן.
"מה זאת אומרת, כבר סיפרתי לך הכול", התגונן אמציה.
"כן, נכון. אבל אתה יודע, זה מה שעשית במישור החיצוני של החיים. איפה אתה נמצא בפנים, בפנימיותך. אתה מרגיש טוב?", איתן לא ויתר.
"האמת, נגעת בנקודה רגישה", אמר כמתנצל.
"כן, אני יודע. לא סתם נגעתי בה".
"אז מה, אתה מנסה לזרות לי מלח על הפצעים?", שאל אמציה בנימה פגועה.
"לא, ממש לא, חס וחלילה. להיפך. אני מנסה לעזור לך. תראה, אמציה, אני חייב לומר לך משהו: ישר שראיתי אותך שמתי לב שאתה לא באמת שמח מבפנים, עם כל הפוזה הזאת. לא נעים לי כל כך להגיד את זה, אבל האור שלך בעיניים קצת כבה. ברוך ד', עדיין רואים שזה אמציה. אבל זה השתנה; פעם, לא מזמן, בשישית, היית יותר תמים, יותר סקרן, יותר ילד. ילד במובן הטוב, הבריא של המילה".
"כן, אתה צודק", אמציה הסכים.
"אתה זוכר שנה שעברה. היינו פה החבר'ה מהישיבה, איזה כיף היה החופש. הוא לא סתר את התורה. הזרימה לא פגעה בפנימיות, בנפש. ואתה – היית שם! וזה היה אתה! לא מישהו אחר! אני יודע, יש נטייה לאדם להגיד: 'כן, זה לא הייתי אני האמיתי'. אבל עד כאן דברי יצר הרע. אבל איך הגעת לכל זה? אתה עוד מניח תפילין, משהו?"
"אה, עד כאן, איתן, אל תוציא אותי כופר לגמרי. אני כל יום מניח תפילין; שומר שבת, פחות או יותר. נכון, הפסקתי ללכת עם ציצית. זה נכון שאני כבר לא כל כך שומר על העיניים, אבל מצד שני אני לא מסתובב יותר מדי עם בנות. למרות שזה לא מהפן הדתי אלא יותר בגלל שאין לי כל כך כוח לזה. אחרי הכול, בנות הם ילדות קטנות. אין לי עצבים לזה. אני מעדיף את החבר'ה שלי. נרגילות, סיגריות, חוף, רגל על רגל, אתה יודע..."
"אני שמח לשמוע שאתה עוד שומר על עצמך קצת. אבל תכל'ס, זה לא אתה! אני זוכר לאילו פסגות רוחניות הגעת. מה אתה חושב, שלא שמתי לב? אני יודע שניסית להסתיר את מעשיך, אבל דע לך שאי אפשר היה לפספס אותך, את האור שהיה לך אז בעיניים; את השלווה הפנימית.
אמציה, אתה יודע, יש הרבה חבר'ה בגילאי תיכון שמגלים את הקב"ה; אצל הרבה מהם זה מלווה בהרבה פוזות: מוציאים פתאום פתיל תכלת, ציצית צמר, כיפה ענקית. אצלך הכול בפנים וזה מה שיפה בעיניי. אל תוותר. בכלל, מה קרה פתאום? הכול היה כל כך יפה. היה לך טוב. זה קשור לרב בריזל?"
אמציה שתק קצת. אחר הרהר מעט וענה: "כן, ברור. הוא הרס את הכול. הוא לחץ ולחץ ולחץ ולחץ ו... בום!! התפוצצתי". אמציה התרגש מעט.
"כן, אבל במשך השנה לא ראו עליך שינוי עד כדי כך", הקשה איתן.
"כלפי חוץ לא ראו, אבל בפנים כנראה שנאכלתי. ואז הגיע החופש... ואני לקחתי איזה חופש מהדת. חופשה בעצימות נמוכה".
"אז מה, אתה מאשים את הרב בריזל? הרי הוא לא אלוקים. ותתפלא לשמוע, הוא אפילו לא הסגן שלו. זה שאתה כועס עליו זה לא אומר שום דבר. מה זה שייך לעבודת ד' הפרטית שלך? זה העסק שלך, לא שלו".
"טוב, אתה צודק, אבל כבר אין לי כוח", הודה אמציה.
"תגיד, אתה מכיר את המשל של ר' נחמן על היין ההונגרי?"
"האמת שלא".
"אז אני אספר לך, כדאי שתכיר.
מספרים על סוחר יין גדול שנסע פעם עם משרתו לאחד הירידים הגדולים. באמצע הדרך המשרת היה צמא מאוד. המשרת שאל את הסוחר אם הוא יכול לתת לו לשתות משהו. הסוחר חשב רגע ואז נזכר, "למה שלא תיקח קצת מהיין שבחביות?". ירד הסוחר והשקה את משרתו מהיין המשובח שבעגלה.
לימים נקלע המשרת לפונדק דרכים. היו שם שני איכרים ששתו יין. ויהי כטוב ליבם ביין אמרו אחד לשני: 'אח, איזה יין הונגרי משובח'. המשרת, אשר ישב שם באותו פונדק ושתה אף הוא מן היין, אמר לאיכרים: 'זה לא יין הונגרי בכלל'. הם התחילו להתווכח איתו שעה ארוכה. לבסוף שאלוהו מניין הוא יודע שזה לא יין הונגרי. ענה להם המשרת: 'מי שטעם יין הונגרי אותו לא יטעו עוד לעולם'".
סיפור יפה, חשב אמציה. שקט השתרר למשך דקות ארוכות.
לאחר חצי שעה של מחשבות אמר אמציה: "אתה יודע, איתן, זה לא פייר. יש אנשים שלא טעמו יין הונגרי והם יכולים ליהנות מהעולם הזה. למה הקב"ה עשה את זה לי, מדוע הוא האיר לי את האור הזה? הרי לא סיימת את המשל. אמנם השליח יודע מהו טעמו של יין הונגרי, אבל קשה מאוד להשיג יין הונגרי, זה יקר. צריך לעבוד בשביל זה קשה! תאמין לי, במיוחד אחרי כל הסיפור הזה עם הרב בריזל, אין לי כוח לעבוד על זה מחדש".
"אם זה פייר או לא, אני לא יודע", המשיך איתן, "אבל אתה תראה, לא יהיה לך מנוח".
"אתה יודע, הרב בריזל בהערה שלו כתב לי משהו די דומה. עכשיו, אחרי מה שאתה אומר לי, אני מבין קצת מה הוא רצה".
"למה, מה הוא אמר לך?", שאל איתן בסקרנות.
"הוא אמר לי בסוף השנה, כשהוא חילק את התעודות, 'תסתכל טוב מה כתבתי לך בהערה'. בהתחלה הסתכלתי ולא הבנתי מה הוא רוצה. פתאום כשאני חושב על זה אני מתחיל להבין".
"מה הוא כתב לך?", איתן הסתקרן יותר.
"אם אני זוכר נכון, הוא כתב שם משהו כזה:
אמציה היקר, לא קלה, לא קלה היא דרכנו. הנך עומד על דעתך, והיופי הפנימי שבך מחפש את ביטויו ההולם. מי שטעם יין הונגרי אותו לא יטעו עוד לעולם.
בהצלחה בהמשך הדרך,
אברהם בריזל
-----------------------------------------------------------------------
"תראה אילו יפים הכוכבים!", אמר איתן בלחש.
"וואי, איזה יופי...
איתן, אתה יודע, הכוכבים שבשמים באמת יפים. אבל יש כוכבים לא פחות יפים גם פה בארץ. תודה לך אחי".
תגובות
לא הי'ה מוזר..לויודעת כ"כ מה... אולי גדולים ממני יפתרו את התעלומה....:)
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!.
קצת רצה לי העלילה. חבל שלא עשית פרק על החופש, איך הוא התחיל ליפול ואיך הגיע לחוף דוגה.
ממש אהבתי את השיחה, וזה כ"כ יפה שאתה מכניס קטעים יפים בפנים.
תודה רבה, שנ"ט.
תמשיך ליכתוב..
ממש יפה!..
שנה טובה ומתוקה..
אחלה פרק, סופסוף העלילה מתחילה להתפתח קצת.. ומעולה!!
הכתיבה טובה, הרעיון מגניב...
קצת הציק לי החוסר טאקט של איתן[אבל זה אופי של בן אדם]
מחכה לבא!!
שנה טובה ומעולה!!
פרק מושלם!!!!
ואוווו!!!
אין על הסיפור הזה!!!!!