5/2/2008
"מה שאת צריכה לעשות זה פשוט למצוא את הנעלם לפי משפט הקוסינוסים. אחר כך תמצאי את הצלע לפי פיתגורס. והנה. את רואה. הצלחת לפתור את התרגיל נטע. תוך שנייה!!"
"בראבוווו יעלי. בראבוו. הצלחת לפתור גם את התרגיל הזה. שימי לב טוב טוב למילים "הצלחתתת" "אתתת". כי אני למשל בחיי ם לא אעבור את המבחן הזה"
"תקשיבי נטע. זה לא כזה נוראי בסך הכל זה תרגיל די נחמד. את פשוט צריכה לעלות על הטריק ואז את זורמת עם זה. את מבינה. העניין הופך להיות פתאום פשוט כשאת קולטת את ה... טוב. טוב. אני אשתוק. לפני שתהרגי אותי במבט הזה שלך..."
"מזל שהבנת נשמה. יאללה. עזבי אותך מתמטיקה. אני גם ככה לא אעבור ת'מבחן. בוא נעשה משהו אחר..."
זו הייתה שעת צהרים די מאוחרת. יעל ונטע ישבו בסלון של בית משפחת הדר... שומעות מוזיקה בווליום מחריש אוזניים, אוכלות פופקורן, ומפרקות חבילות מייק&נייק אחת אחרי השנייה, הן גם נמנמו מידי פעם. ועשו שיחות טלפון "דחופות" וכמה "סתמיות". אבל מעל לכל הם כמובן ביצעו את המטרה המקודשת לשמה התכנסו. ללמוד למבחן המסכם במתמטיקה.
נטע בהתה בחלון הפתוח. "יעל, תגידי, ידעת שלעצי אקליפטוס יש נשירה מטורפת בתקופה הזו של השנה? או למשל שהשכנה שלך תולה כביסה בכמויות מסחריות.. ואו. ותראי איזה קטע. הכלב של השכנים רודף אחרי החתולה השחורה הטונפת הזו ששעה עכשיו ניסתה להיכנס לפח הזבל.. ואו. ותראי אתזה..." הצביעה נטע אל האופק.
יעל נאנחה. "אוקי. תראי נטע. אם חשבת עד היום, אז טעית מותק, כי את לגמרי לא נורמאלית. מה פתאום להפסיק ללמוד? עד שהתחלנו?? ונטוש, להזכירך אם יורשה לי לומר, את זאת שקצת מסתבכת בחומר. ועזבי אותך מהחלון הזה. מה את חוקרת שם. כי אם את בקטע של לעשות עליו עבודת חקר או משהו כדאי שתבואי בשעות שיש יותר פעילות כי.."
"יעל הדר. תפסיקי כבר לקשקש.אני לא לומדת יותר. בא לי לצאת עכשיו לעיר. משעמם פה" אמרה נטע והחלה לאסוף את מטילטליה...
"אז את באה או לא?"
"נטע" נאנחה יעל "את בטוחה?"
"לגמרי... באה?"
"אוח. אי אפשר איתך. פשוט אי אפשר..."
"איתי ובלעדי..." הבליעה נטע חיוך קטן.
"כן. גם זה נכון" נאלצה יעל להסכים.
הן העיפו מבט אחרון רווי ברגשות אשם לעבר ספרי המתמטיקה. תיק. מסטיק. חיוך אחרון. וכמובן. לנעול את הדלת...
3/9/2006
החדר היה ריק לחלוטין. תום וגם יובל כבר השתחררו הביתה. וילד אחד קטן, מתוק וקירח שכב במיטה גדולה. הקירות שסביבו היו עמוסים. בלונים, שלטים וציורים. עוגות, עוגיות, ממתקים ושוקולדים מילאו את המגירות שלצידו. ובכיסאות שלצידי המיטה היו המתנות הרבות שקיבל. מכונית המרוץ מדודה צילה. והפיג'מה מסבתא בתיה. הכדורגל הכתום, והספר המאויר, הטטריס וגם דיסק שירי הילדים החדש. כולם היו מונחים. מיותמים משהו...
"שחר, שחר מתוק שלי. זו אימא. תקום חומד.. ישנת הרבה.אם תתעורר תוכל לראות מה הבאתי לך... הפתעה שאתה מאד אוהב"
שחר פקח את עיניו ופיהק קלות. הוא התמתח והתיישב על המיטה.
"אימא.." הוא חייך. ופרש את זרועותיו לחבקה.
"מתוק שלי. נסיך של אימא. אבא ואיתי עוד רגע יגיעו. הם אוכלים פיצה בקומה למטה. הם קנו גם לך מותק שלי.. איך ישנת?"
"ישנתי בסדר"
"שים לב להפתעה, טאדםם...."
"ואו... איזה נחשים ארוכים. איך אני אוהב נחשי גומי... תודה אימא..."
שחר אכל את הגומים והחמצוצים בשמחה. הוא העיף מבט בחדר הריק ולפתע נזכר שתום ויובל השתחררו אמש לביתם...
"אימא" הוא שאל "גם אני אצא מפה כמו תום ויובל? או שעכשיו אני תמיד אשאר פה? ומתי יצמח השיער על הראש שלי אימא? כמו השיער שלך? ושל אבא ואיתי וכמו מאור וטוהר מהגן שלי?"
נורית לוטן החלה לדמוע. תמיד כששחר התחיל עם מטר השאלות האלו היא נשברה. נורית לא הייתה מסוגלת לעמוד ולהביט בו ביודעה שאין לה יכולת לעשות שום דבר שיעזור לו. לשחר שלה.לבן הקטן והאהוב שלה. כאב לה. כאב לה כל כך.
"אממ.. ואימא, אני תמיד אהיה חולה? כי זה לא כיף לי אימא. אני רוצה הביתה. לחדר שלי. ואני גם רוצה לחזור לגן שרה. ואימא.. אני, אני, כואב לי אימא. כל הזמן. ואני לא יכול לשים את הכיפה שלי עם הסיכה על הראש. כי, כי אין לי שמה שיער. אבל אני אהיה בריא עוד מעט. נכון אימא? כי איתי הבטיח לי. הוא אמר שאני אהיה בריא. שאני חייב. ואיתי לא אומר סתם. כי הוא גדול. הוא יודע. נכון?" שחר הביט בה בעיניו הכחולות הגדולות. אבל בשלב הזה נורית כבר בכתה ללא מעצורים.
"למה את בוכה אימא? גם את חולה וכואב לך?"
נורית הנהנה. "כן חמוד שלי. גם לאימא כואב"
"איפה כואב לך אימא? תראי לי..."
נורית לקחה את ידו של שחר והניחה אותה על ליבה.
"כאן. כאן כואב לי"
"אה. אל תדאגי אימא. נבקש שיביאו לך תרופה. ויעשו לך זריקה. והרופאים יטפלו בך. אימא. אל תבכי..."
"שחחחחחחחחחררר..." איתי פרץ לחדר ואימץ את שחר אל ליבו.
"איתי... התגעגעתי אליך מאד. חיכיתי לך" אמר שחר במבוכה קלה.
"גם אני מאד התגעגעתי אליך אח קטן" חייך אליו איתי וחיבק אותו שוב.
"שחר. מנשמע מתוק שלי? הבאנו לך פיצה..."
"אבאא..." אהרון נישק את שחר במצח. ואז הביט בנורית.
"היא שוב בכתה", חשב לעצמו. "ריבונו של עולם. תן לה כוחות לנורית.תן לכולנו". הוא סימן לה בזווית עינו שתצא איתו רגע מהחדר. "עם כל הקושי הגדול" חשב "אני מוכרח לעדכן אותה בתוצאות הבדיקה האחרונה". נורית הבינה את המסר ויצאה בעקבות אהרון מהחדר.
"לאן אתם הולכים?"
"אנחנו מיד נחזור שחר. אימא ואני יוצאים רק לרגע..."
איתי ושחר נשארו בחדר.
"איתי. אתה תישאר לישון איתי היום?"
"ברור שחר. אני לא מוותר על זה"
"אה. טוב. אז נצטרך להודיע לצחי שלא יבוא היום.. בגלל שאתה נשאר"
"טוב" אמר איתי ודגדג את שחר שהתפוצץ מצחוק.
"איתי"
"מה?"
"אתה יודע שגם אימא חולה?"
"מה אתה אומר. מה יש לה?" התעניין איתי וגיחך בליבו.
"כואב לה בלב" לחש שחר "היא גילתה לי".
"אה. ולמה אתה חושב שכואב לה?"
"אני לא יודע. פשוט אמרתי לה שהבטחת לי. ואז פתאום כאב לה..."
"מה הבטחתי?"
"שהבטחת שאני אהיה בסדר. מה, אתה לא זוכר?" נזף שחר באיתי.
המבט של נורית ואהרון כשנכסנו חזרה לחדר עשה לאיתי רצון עז לשכוח.
5/2/2008
המדרחוב המה אדם כמו תמיד. יעל הדר ונטע בר- לב הלכו לאורכו ורוחבו מבלי להתעייף לרגע. ידיהן היו עמוסות שקיות שמולאו בחולצות, חצאיות, עליוניות, נעלים, עגילים, ארנק חדש, קליפס לשיער ועוד כל מיני שטויות. שהן התעקשו לקרוא להן "מוצריי טיפוח הכרחיים..."
הן עצרו בגלידרייה. נטע הייתה מכורה קשות לגלידה.
"תביא לי בבקשה וניל עוגיות" ביקשה מהמוכר "כדור אחד".
המוכר הנהן. חייך ושאל את יעל מה בשבילה.
"אה. אני לא אוהבת גלידות. תודה."
"טוב. איך שאת רוצה" אמר.
תנועותיו של המוכר נראו לנטע קצת גמלוניות.
"הוא בטח חדש" היא לחשה ליעל. ושתיהן צחקקו.
"הנה הגלידה שלך" אמר.
נטע הושיטה יד כדי לקבל את הגלידה אבל הגלידה נשמטה מידיו היישר על החולצה שלה.
"אני מצטער. ואו. אני ממש מצטער. אממ. הנה, קחי קצת מפיות.. אני מצטער. ואו... אני אביא לך גלידה אחרת.."
"לא לא לא. עזוב. לא משנה." אמרה נטע ועזבה את המקום בעצבנות מה. "ממש מה שחסר לי עכשיו. שיפיל עלי עוד גלידה..."
הן יצאו מהגלידרייה והחלו ללכת לכיוון האוטובוס.
"מה את צוחקת יעל? תראי איך אני נראית. כמו איזה ילדה בת שלוש שנפל עליה גלידה..."
"אולי כי זה מה שקרה??" הקניטה אותה יעל.
"הא, הא מצחיק מאד"
נטע ויעל המשיכו ללכת. ולפתע משהו צד את עיניה של נטע.
קבצן די צעיר ישב בפינה צדדית במדרחוב. ממש מאחוריי הגלידרייה. נטע לא הייתה מסוגלת לראות קבצנים ואנשים עניים מבלי לתת להם מכספה. לכן אמרה ליעל שתחכה לה רגע והסתובבה לכיוון אותו הקבצן. היא שלשלה לכוסו 10 שקלים. ואז, הוא הרים את מבטו והיא ראתה אותו. שתי עיניים כחולות, גדולות. "זה הוא?" היא שאלה את עצמה.
"מה פתאום. מה קרה לך נטע השתגעת. לא הגיוני שזה הוא." "אבל אולי בכל זאת? הוא כ"כ דומה..."
"לא. החליטה. לא. ממש לא. אין מצב." והסתובבה חזרה לכיוון יעל.
תגובהתגובות