יצירות של היידי

זה שוב הגשם הארור. בכל פעם הוא מופיע ומזכיר לי אותך. אותנו. אני בבית, מתכרבלת בשמיכת הפליז שקנית לי, ומביטה דרך החלון, ברחוב. ילדה אחת קטנה קופצת לתוך שלולית אחת גדולה. כמונו.. אז.. מעניין אם אתה זוכר את הפעם ההיא. הלכנו יחד, מחובקים ברחוב, מטרייה אחת, רטובים וצוחקים ופתאום מעדתי לתוך שלולית ענקית. הבטנו המומים אחד בשני ואז גם אתה קפצת. שבוע אחר כך סבלנו שנינו משפעת חריפה. כמובן שהעובדה הזו לא מנעה מאיתנו להעביר שיחות ארוכות ומצוננות להפליא במשך לילות שלמים. זוכר איך אימא שלך התעוררה כי "השתעלת חזק, ממש כאילו בלעת כדור צמר"?, זוכר איך שהייתה כ"כ המומה מהעובדה שאתה עדיין ער בארבע לפנות בוקר, ולא סתם ער, אלא מדבר בטלפון, וצוחק. אני זוכרת את הטון הכועס שלה כשגילתה שזו אני. "שוב מאיה? לבחורה אין גבולות, אתה קודח מחום, וכבר מאוחר, שתעזוב אותך במנוחה.." איך נפגעתי. ניתקתי מיד את הטלפון, כמובן בדמעות. הן צצות תוך רגע. ניסית לנחם אותי. לשלוח הודעות מעודדות. להסביר אני צונחת על המיטה. ערמה גדולה של טישו מסביבי, ערמה שהולכת וגדלה מרגע לרגע. והבכי הנוראי הזה שלא נותן מנוח. שחוזר שוב ושוב. בכל פעם אני חושבת שכבר נרגעתי אבל הוא ממאן להפסיק. הדמעות חונקות את הגרון. הזיכרונות צורבים בלב. הריח. הריח שלך שכ"כ חסר לי. החיוך צחור השיניים שהמיס אותי כל פעם מחדש. הכול צף. עולה. מזכיר. וכואב כל כך.הנה, שוב אני מרגישה אותן. רטובות, מלוחות, זולגות על הלחיים. איך עשית לי את אני מוציאה אוזניות ומחברת אותן לפלאפון, מעבירה לתחנת הרדיו שנהגנו לשמוע בנסיעות. וכמו תמיד נופלת על השיר הלא נכון. כבר הבטחתי לעצמי שהבכי חייב להיפסק. אבל אוף. עכשיו הוא רק מתגבר-"I CAN'T LIVE WITHOUT YOU&hellip" היא צועקת. ואני בוכה.. כן, אני נשמעת דרמטית. זו בסך הכול אהבת נעורים. אהבת לא הגיונית מלכתחילה. אהבה חסרת סיכוי. אבל היי, זה לא אתה שגרם לי להאמין שהיא אפשרית? "אנחנו נעבור את זה מאיה, יש הרבה זוגות שחיים ביחד ואמונותיהם שונות. וגם אם אין כאלו ואני סתם ממציא עכשיו כדי להרגיע אותך, אנחנו נעשה את זה.. תאמיני בי. תאמיני בנו" איפה כל המשפטים היפים האלו עכשיו? הם נעלמו. אתה נעלמת. וגם נאלמת. דום. שותק. לא יודע מה לומר. "חשבתי על זה הרבה מאיה.. ואני לא מוכן להקריב את המשפחה שלי למענך.." חשבת בכלל כמה המשפט הזה יכאיב לי? אתה לא מסוגל לעמוד מול אמא שלך? להגיד לה חשבתי שנהיה לנצח. אתה יודע? בכל פעם שעברתי ליד גן השעשועים בתחילת הרחוב שלך נהגתי לעצור, להביט בהורים החובשים את הספסלים ורווים נחת מילדיהם. מדמיינת אותנו. צועדים שם יד ביד. מחלקים במבה ופטל לילדים האהובים שלנו. אבל שוב, המציאות מכה ואני מבינה שכל אלו דמיונות שווא. שאולי אם אעבור כאן בעוד שנה אראה אותך, ואותה מחלקים במבה לילדים שלכם. איך זה קרה ששכחת אותי? שנקשרת בין רגע לאחרת? איך יכול להיות שאתה לוחש באוזנה מילים שבעבר הכל כך לא רחוק לחשת באוזני? אני לא מסוגלת לחשוב שהצעת לה נישואים כמו שתמיד הבטחת שתציע לי. בים, עם נרות והשיר שלנו מלווה בפריטה העדינה שלך בגיטרה. בטח עינייך נצצו, וחייכת את החיוך הכובש שלך, החיוך ההוא שהבעיר והרטיט לי את הלב. ועכשיו, הוא מבעיר את ליבה... לא יכולת לספר לי שאתה מתחתן? אני עד כדי כך אני נוראית? אתה יודע, מאז שנפרדנו השתדלתי שלא להתקרב לשכונה שלך. שלא אראה אותך בטעות. שלא ייכאב. לא רציתי להאמין שאתה ממשיך, וחי, צוחק ושמח. בשעה שאני שוכבת במיטה ימים שלמים, בוכה, מנותקת, קוראת כל מכתב, סמס או פיתקון שאי פעם שלחת, מזילה דמעות על תמונות שמעידות שאינני מדמיינת. שאכן פעם היית שלי... ממש במקרה נקלעתי למכולת שלכם. עברתי עם חברות ברחוב הסמוך ועצרנו לקנות משהו. ואז שמעתי אותה. את אמא שלך, מדברת ומתפארת. "כן, ברוך השם יתברך שהוא עזב את מאיה ההיא. וואו, לא יכולתי לסבול אותה, זה היה נורא, יותר לא לבושה מלבושה, כ"כ רדודה ושטחית. שתדעי לך שהיא דרדרה אותו בדרך המדויקת לתהום. אבל את יודעת מה המזל שלו? שיש לו אותי.. הסברתי לו מי ומה היא. שיבין- היא לא בשבילו, לא בשבילינו. ומאז שהוא עזב אותה, המילים שלה צלפו בי. הרגשתי תערובת משונה של כאב, בושה, וכעס. עליה, עליך, עליכם. איך יכולת? למה עשית את זה? מחר היום הגדול שלך. ומחלוני עדיין יורד גשם. לעולם לא תקבל את המכתב הזה, אני יודעת. אין טעם. אתה לא תבין אותי ואת הפצע המדמם שהותרת בליבי. כן כן נשמע דרמטי, אבל זו ההרגשה שלי: מדממת, פצועה, עזובה. ובעיקר בודדה. עוד כמה זמן אמשיך לבכות בחדרי על מה שאבד? שהיה ולא ישוב? ואיש לא יבין, לא יחבק, ילטף או ירגיע ויבכה איתי עד כלות כוחי. אולי, רק השמים...

אוקי. אז בהחלט אחרי המון המון זמן. ואחרי שמן הסתתם כבר קצת שכחתם:) גם אני... חשבתי לעשות תקציר קטן כדי להזכיר קצת מה היה למען השוכחים ולמען אלו שמעולם לא קראו. אבל החלטתי שהכי עדיף לדפף כמה פרקים אחורה ולקרוא לריענון... 14/08/08 "זה פשוט היה קטע אחד גדול. אתה לא מבין כמה.." אמר גדי מחוייך "זה מדהים איך לא חשבתי לקשר ועוד יותר מדהים שיעל לא חשבה. למרות שכל מה שזכרתי מהפגישה שלנו היה הרחוב הזה "שניאורסון 5". איך שהיא אמרה לי שהיא גרה שם משהו בצבץ לי בתת מודע.." "אבל לא חשבת לקשר? אחי, זה הכי ברור שיש.." צחק איתי. "לא יודע. לא עליתי על זה. הם כ"כ שונים אחד מהשני באופי וגם במראה. רק אחרי זה פתאום התחבר לי השם משפחה עם הרחוב.." צחק גדי. "ואיך יעל הגיבה?" "וואו. היא הייתה בהלם מוחלט. התפוצצה מצחוק. "מה? אתה לומד עם דקל? אתה מכיר אותו?? איזה קטעים. הוא בחיים לא סיפר עלי? איך לא קישרנו??" היא הייתה בהלם מלא זמן. אבל עכשיו זה כבר לגמרי הבדיחה שלנו.." הסביר גדי. "ואיך דקל הגיב?" התעניין איתי. "הוא היה יותר בהלם מאיתנו. אבל הוא צחק שעכשיו יעל פתאום תסכים לבוא לאליפויות נגד "יבניאלי" למרות שלפני לא מצאה בהם שום עניין. והכל בזכותי כמובן.." "רק אל תתנפח אח שלי.." צחק איתי "וכשחושבים על זה, איך בכלל הכרתם?" גדי חייך חיוך רחב "האמת? שבגלידה.." "בגלידה?" "כן. יעל הייתה מגיעה לשם הרבה. כל פעם עם חברה אחרת. העובדים דיווחו שתמיד במשמרות שלי. עד שהבנתי את הרמז.." "זה לא ייאמן איך הדברים ההזויים האלו יכולים לקרות רק לך" "טוב תשמע, אני מבין אותה. יש לי קסם אישי שאי אפשר לעמוד בפניו.." איתי בדיוק עמד להחזיר לגדי מנה אחת אפיים כשהפלאפון שלו צלצל. הוא הביט על הצג והופתע לגלות מי מתקשר. "שלום ברק" פתח איתי את השיחה כשההפתעה בקולו לא מוסוות. "איתי. מה שלומך יקירי? אתה נשמע לי מופתע" "האמת שקצת. אבל שמח לשמוע אותך סוף סוף. מלא זמן לא דיברנו, לא התראינו.." "בהחלט" אמר ברק "יותר מידי זמן". "במה זכיתי?" תהה איתי. "האמת היא שכבר חודש וקצת שאני מתלבט איך לפנות אליך. וכ"כ מצטער שזה יוצא עכשיו" אמר ברק ונאנח. "מדובר בחבילה שמצאנו בחדר שלנו. אני לא יודע איך לא הבחנו בה לפני כן. זו חבילה שצחי הכין לשחר. יש בה תמונה שלהם יחד. והקדשה מצחי. הבטחתי לך שברגע שאמצא את "המתנה" לה ציפה שחר ולא זכה לראותה, מיד אתקשר. מעין סגירת מעגל. שהרי אם לא זכה שחר לקבלה לפחות תגיע החבילה אל משפחתו, לכן התקשרתי. הייתי רוצה להעביר לך את החבילה בהקדם, אפילו היום.." איתי שתק. מעכל את המידע שנחת עליו. "איתי? אתה בסדר?" נלחץ לרגע ברק משלא שמע תגובה מהעבר השני. "כן. כן. אני בסדר. רק קצת בהלם. אני מאד שמח שמצאת את החבילה. כמובן שאין שום סיבה להתנצל. תודה רבה לך ברק, אני בטוח שגם ההורים שלי יתרגשו מאד, שחר דיבר כ"כ הרבה על ה"ההפתעה מצחי" תהיה אשר תהיה..." "אתה בחור טוב איתי" אמר ברק בקול אוהב "אעביר לך את החבילה בערבית בע"ה, אתה מתפלל אצל "רבינוביץ" היום, לא?" "כן, מצוין. תודה רבה לך ברק. על הנכונות ועל השיחה" "בשמחה. ניפגש א"יה, להתראות" ברק ניתק את השיחה וגדי הרים את גבותיו כתוהה על פשרה. "זה אבא של נטע" הסביר איתי "איזה משהו שקשור לשחר". גדי כמובן לא הבין את ההקשר בין הדברים אך הבין שאין זה ראוי לשאול שאלות לאור אזכורו של שחר. גדי ידע עד כמה קשה לאיתי לדבר עליו. "שנתקדם למגרש עד ערבית? יש עוד שעה.." ניסה להפיג את האווירה. "תתקדם לבד אחי. אני אצטרף אח"כ.." אמר איתי. "הכל טוב? צריך משהו?" "לא זה בסדר גמור גדי, אבוא מאוחר יותר, אל תדאג.." כשגבו של גדי נעלם כמעט מטווח הראייה הוציא איתי את הפלאפון אינסטינקטיבית מכיסו על מנת להתקשר לשתף את נטע, אך כמו בשאר הפעמים בתקופה האחרונה, הוא הכניס אותו בחזרה מבלי לערוך בו כל שימוש...

14/08/08 "זה ממש לא מגניב תהל, זה מגוחך" "ואווי. טליה כדאי שתירגעי, זה אחלה רעיון מה יש לך? את שוללת כל דבר ולא מציאה כלום" "דווקא הצעתי את הרעיון הכי נורמאלי עד עכשיו" "כן. ארוחה. כי זה פשוט מאד לא מגוחך..." "ארוחה שווה כזאת. הגזמת!! זה הרבה יותר מגניב מלקנות לה את הרכב צעצוע הזה על שלט. למה שפשוט לא נקנה מתנה אוטומטית לנתנאל?" "וזה יתאים גם ליאיר" הצטרפה יעל מחויכת. "טוב. הבנתי אתכן" אמרה תהל נכנעת "אז לא נקנה לה את המכונית הזו" "אני שמחה שירדת מהרעיון" אמרה טליה פולטת אנחה דרמטית. "צריך לחשוב על משהו שישמח אותה באמת. לאו דווקא משהו שקשור ישירות לטסט שהיא עברה" אמרה יעל והביטה בתהל מבודחת. "טוב. הבנתי כבר. המכונית הזו לא הייתה רעיון מוצלח. דיי.. רדו ממני" "תגידי טליה, את ביררת בכלל אם נטע יכולה היום?" שאלה יעל. "כן. אמרתי לה שאני חייבת לדבר איתה. כי אני רוצה לבטל את המקום שבו סגרתי שירות שנה הבאה. ושאני לא יודעת מה לעשות. כמובן שכשהיא שמעה שאני צריכה עזרה בהחלטות היא מיד אמרה שהיא תוכל. אז בסדר..." "כל כך אופייני לנטע" ציינה יעל. "לגמרי" הסכימה איתה תהל. "טוב. בוא ניסגר רגע על מה קונים. אני בעד שניקח את הפוף הזה שראינו למעלה. הוא במחיר מבצע של 1+1 ואני גם ככה קונה אחד לדקל אז זה יוצא רק 60 שקלים שמתחלקים בינינו" אמרה יעל ולמעשה סגרה עוד אופציות של שיטוטים מיותרים בחנות. "נשמע לי מצויין" אמרה תהל. "גם לי זה נשמע אחלה" הסכימה טליה "מה שקצת פחות אחלה וקצת יותר מוזר היא העובדה שאת קונה מתנות לדקל? ממתי זה?" "אה" אמרה יעל נבוכה "זה ממתי שמפסידים בהתערבות". תהל וטליה טפחו על שכמה של יעל. "תתעודדי מותק.. דקל עושה רושם של אחד שקשה לנצח בהתערבות..." "ספרו לי על זה" לחשה יעל גוררת את הפופים אל עבר הקופה. 13/08/08 נטע נכנסה הבייתה מכונסת ושקטה. חגית שהבחינה בכך תיארה לעצמה שגם הפעם היא נכשלה בטסט. היא התקרבה לעברה מנסה למצוא מילות עידוד נכונות. בכל זאת טסט עשירי... "עברתי" אמרה נטע. "ואוווו... איזה ויפי..." קרנה חגית מאושר וחיבקה אותה. "כן" "אז למה את נראית ככה? כל כך עצובה? כבר חשבתי שלא עברת..." "סתם. אין לי כל כך מצב רוח.." "מה קרה מותק שלי?" שאלה חגית עדיין חובקת את נטע. "סתם. פשוט שאיך שסיימתי את הטסט ראיתי את אח של טל עובר שם ברחוב "יהלום". ודיברתי איתו. הוא סיפר לי שעד לא מזמן הוא התעסק בכל מיני עניינים לא רצויים בוא נגדיר את זה ככה. ועכשיו הוא כנראה יועמד למשפט כי מישהי מאותה התקופה תובע אותו. הוא גם ככה שבור מהמוות של טל וכל כולו מלא ברגשות אשמה ועכשיו הוא צריך עוד לאגור כוחות בשביל המשפט הזה. ועזבי אותו אמא. ההורים שלו עוד לא הפנימו שטל איננו והנה עוד בשורת איוב. חגית חיבקה את נטע חזק. הרגישות שלה כל כך נגעה לליבה. היא ידעה שנטע עומדת בפני תקופה לא קלה. המוות של טל שטרם התאוששה ממנו. הטסטים הרבים שנכשלה בהם ללא הרף. הדמיונות שלה בדבר הצעקות והמלמולים של צחי. מבטי הרחמים שהיא נאלצת לשאת לאור העובדה שרבים מן הרופאים בטוחים שאיבדה את שפיות דעתה באופן זמני ושהיא נוטה לדמיין ועוד להאמין בדמיונותיה. המפגשים המחודשים עם הפסיכולוגית שנטע כל כך לא אוהבת וזאת לאור אותם 14/08/08 "אתן ממש ממש מאחרות" עדכנו שליו ואמונה את יעל, טליה ותהל שפסעו בכבדות מחזיקות פוף ענקי בידיהם. "טוב תראו אנחנו עשינו משהו בשונה מכן.." הצטדקה יעל. "תקשיבו. נטע עוד שנייה באה אלי" אמרה טליה "אז אני אשים את הפוף בחדר שלי ביחד איתכן וכשהיא תדפוק בדלת אתן תעמדו בדממה בסלון ורק כשהיא תיכנס אנחנו נשיר לה שסוף סוף היא מצטרפת אל כל הקולים שמקומם הוא מקדימה כמובן.." "מאחורה" מחתה שליו. "לא קריטי עכשיו. יאללה תעלו אלי הבייתה והפעם את ואמונה סוחבות את ה"עניין הזה"" דרשה תהל והצביעה על הפוף. "זה מורח כי זה בסך הכל טסט. ליום הולדת שלה לא עשינו משהו כזה. אני בספק אם לחתונה נעשה משהו יותר מרשים..." אמרה אמונה בעודה מתנשפת במדרגות תוך כדי סחיבת ה"עניין". "טוב. כולנו יודעים שזה ממש לא רק כי היא עברה סוף סוף טסט" אמרה יעל "זה הרבה מעבר". "כן. טוב תראו מישהו צריך לעודד אותה עכשיו. כשאין את איתי..." "את חושבת שזה יחזיק מעמד, כל הפרידה הזו?" שאלה שליו. "כן" אמרה יעל החלטית "כשנטע מחליטה היא מחליטה". "חבל. הוא היה חמוד" ציינה טליה. "טליה, אני רואה אותה מהחלון, היא עולה במדרגות" אמרה תהל. "טוב. אז אממ.. זוזו.. בדיוק.. תעמדו שם.. כן בסלון.." אמרה טליה ונגשה לפתוח לנטע הדלת.

22/06/08 "איפה היית כל הזמן הזה?" שאל נתנאל את נטע במבט מסוקרן כשנכנסה אל ביתה. "בים" "אה" אמר נתנאל. "כי אמא מחפשת אותך. היא אמרה שזה ממש חשוב..." "בקשר למה?" "נראה לי שזה בקשר לחניך שלך טל, היא אמרה לי שהיא חייבת לנסוע ושאני אתנהג יפה" כל נורות האזעקה החלו לפעול לנטע. אמצע הלילה. נסיעה פתאומית. היא הרימה את הטלפון וחייגה לאימה בחשש כבד. היא לא ידעה אם היא רוצה לדעת את מה שהיא כנראה הולכת לשמוע. נטע התיישבה על הספה באפיסת כוחות. "אין לי כוח לעוד בשורה. ריבונו של עולם, בבקשה..." 04/09/2006 "נטע... אני אוצה ננה" "בננה? בטח שאני אביא לך מתוק שלי... תביא לנטע נ-שי-קה...יופי ועכשיו חי-בוק גדווולל גדווול... מצויין. ועכשיו נטע הולכת להביא ליאירי את הבננה שלו" יאיר חייך בשביעות רצון. "נטע, אם את הולכת למטבח אז תביאי לי אפרסק" ביקשה גם רותם.. "ולי.. אממ.. בא לי שוקולד כי יש לי הרבה שיעורים לעשות, בגלל שאני בכיתה א' וכבר גדול, טוב נטע?" ביקש נתנאל בחיוך חסר שיניים. "טוב מתוק. בגלל שאתה לומד כל כך יפה אני אתן לך" "ממש לומד יפה" הקניטה אותו רותם. "אני כן" "לא נכון. אתה סתם צוציק" "לא. אני גדול. אני כבר בכיתה א'.." "ממש גדול.." "רותם ונתנאל! מספיק. די לריב כל הזמן." ביקשה נטע וניגשה לעבר המטבח על מנת להביא את כל מיני האוכלין שאחיה דרשו. דפיקה נשמעה בדלת. דפיקה תמימה לכאורה, דפיקה שלמעשה הייתה הרת אסון. "רותם, תפתחי את הדלת מותק, זה בטח צחי, הוא חוזר היום.." ביקשה נטע. "יש צחי. צחי..." צווחו רותם ונתנאל כשהם רצים שניהם לפתוח את הדלת. מאחור דידה אחריהם יאיר "סחי... סחי..." מלמל. הדלת נפתחה. "זה בכלל לא צחי" אמרה רותם בקול רווי אכזבה "זו ציפי מוסקוביץ'', השכנה". נטע הגיחה מהמטבח "ציפי, מה שלומך?" "אני בסדר" "יופי" "תגידי, נטע, את יכולה להכניס רגע את הילדים לאיזה שהוא חדר. אני אשמח לשוחח איתך בפרטיות" "אה. כן בכיף... " נטע הכניסה את כל אחיה לחדר המשחקים, תוך מתן הסבר שתביא להם את כל מה שביקשו בעוד דקות ספורות, היא הפעילה עליהם את הסרט האהוב עליהם וחזרה להתיישב על יד ציפורה בסלון. "נטע מותק" החלה ציפורה "אני מצטערת שאני כאן בנסיבות כאלו.. אבל פשוט ההורים שלך כבר לא כאן. וגם סבא וסבתא והדודים.. כך שאני היא זו שנאלצת לספר לך לצערי המאד רב" נטע לא כל כך הבינה במה מדובר, אך לא היה שום צורך להיות דקת אבחנה כדי להבין שזו איננה בשורה משמחת. "לפני שעה וחצי הייתה תאונה. משאית התנגשה ברכב פרטי. היו בו שני נוסעים" אמרה ציפורה בקול חרישי. "שניהם במצב קשה" נטע שתקה. "האנשים האלו. את מכירה אותם" "מי?" שאלה נטע המאמץ רב. ציפורה ולקחה נשימה עמוקה. "מדובר בצחי. צחי וחבר שלו. עדיין לא יודעים מה בדיוק קרה. הם כרגע בבית החולים, המשפחה שלך שם, אני רציתי להציע לך אם תרצי לשמור על.. נטע? נטע???" מהרגע שהבינה שמדובר באחיה נטע לא שמעה יותר את שאמרה ציפורה. ראשה הסתחרר וכל גופה היה כבד עליה. היא התעלפה. 23/06/08 כמי שכפאו השד הגיעה נטע אל ביתו של טל. מספר אנשים יצאו מביתם ממלמלים "מן השמים תנוחמו..." ויוצאים רכוני ראש. נטע נכנסה פנימה והתיישבה לצד אימו של טל שבכתה ללא מעצורים. "נטע. נטע. טוב שבאת" אמרההאם בין בכי לבכי ונטע התישבה על שרפרף לצידה ואחזה בידה. "איזה ילד הוא היה נטע? נכון.. נכון שאת יודעת? איך הוא אהב אותך. כל הזמן ביקש לבוא אליכם הבייתה. לפני פחות מחודש הוא היה אצלכם. הרגיש כל כך טוב. וכמה ימים אחר כך התאשפז שוב.. הפעם... הפעם בלי לחזור" דמעות זלגו בלי מעצורים מעיניה של נטע. "איזה ילד רגיש הוא היה. כזה אכפתי. כל כך מתחשב..." ספדה האם. "כשהיינו בסופרלנד" אמרה נטע "טל ביקש לעלות על מתקן שהיה בו תור עצום, חיכינו בערך שעתיים בתור ורגע לפני שעלינו למתקן, הודיעו אנשי הצוות שם שהמתקן נסגר מהנגלה הזו, בה נכללנו גם אני וטל, עד מחר. טל כל כך שמח שנוכל לעלות על המתקן ושלא חיכינו לשווא את כל התור. כבר ממש עמדנו להיכנס למתקן ואז שמענו ילדה שבכתה וכעסה על אבא שלה מכיוון שהם לא עולים ושסתם חיכו כלכ כך הרבה זמן. ראיתי שטל מתלבט מה לעשות, רגל אחת "כן. הוא היה מדהים" הסכימה מורתו לגיאוגרפיה. "פשוט לב זהב" הצטרפה דודתו. ונטע,עדיין אוחזת ביד האם, חשבה לעצמה שגם היא יכלה להיות מאותם אלה שיישובים על הרצפה, אם צחי לא היה ניצל. ואז מחשבה טורדנית יותר תקפה אותה "ניצל? צחי ניצל? זו ההגדרה למצבו?" היא טלטלה את ראשה כמו שמנערים זבוב טורדני. "די. אני חייבת להפסיק עם המחשבות האלה. קצת אמונה... קצת.." ואז הידקה את אחיזתה ביד שלפתה.

היי. ממש תודה לכל המגיבים. אשמח גם לשמוע ביקורות אם יש... תודה ויום מצויין. 14/10/08 "קודקוד 8. שומע?" "שומע" "תעביר את הרמקול האזורי לשטח ב'. לא שומעים שם את אריק. ובאזור ז' תנמיך קצת את הרמקול של הדוס שמה, איתי. הרמקול שלו עושה קולות מוזרים. הולך?" "רץ. אני מתקן" "טוב. הרמקולים שלכם עוד רגע יסודרו" פנה רם אל גיטצ'ו ופואד. "אתם" הפנה מבט עצבני לעבר אריק ואיתי. "תדברו רגע ברמקול שלכם. אני רוצה לעשות בדיקה אחרונה" איתי ואריק מלמלו לתוך הרמקול המהומים לא מובנים. "לא. נו.. אתם עושים צחוק? אני צריך לבדוק את זה. תאמר רגע משהו רציני.." פנה רם אל איתי. "אממ. בעזרת ה' הכל יסתדר אז אל תילחץ" אמר איתי. גיטצ'ו התפוצץ מצחוק. "מצחיק מאד ילד. החוש הומור שלך זה משהו. ועכשיו תדבר אתה" ציווה על אריק. "אחד. חד שתיים... חד חד..." "אוו. תודה. הנה אחד שמשתף פעולה נורמאלי. אוקי. עכשיו תדברו אתם" פנה אל גיטצ'ו המבודח ואל פואד המבוהל. רם. שהיה האחראי הראשי על כל הפאנל התקשורתי, היה בהיסטריה. מאחר והיה לו עבר ותיק בעיסוק טכני בכל הקשור לתקשורת, הוא ידע כיצד לתזמן את אנשי הצוות שעבדו איתו ולא היסס להשתמש בידע זה כל אימת שהיה זקוק לכך. איתי היה משועשע לראות את רם בלחץ. ושאר שותפיו לפאנל היו אף הם מבודחים משהו. הם הגיעו כדי להכיר את האולפן, לדעת לאיזה מצלמה להסתכל, לאיזה רמקול לדבר ואיך לא להתנועע יותר מידי בצורה שתגרור רעש איום של "אני לא מבין את זה. יש כאן רק ארבעה מחברי הפאנל? איזה חוסר רצינות. איפה החמישית הזו. פשוט חוסר אחראיות. היא מאחרת בחצי שעה כבר!" התרתח רם. "מזל שהר"מ הזהיר אותי שכדאי להגיע מוקדם.." חשב לעצמו איתי. "איזה מזל שהגענו בזמן" אמר גיטצ'ו לאיתי עם ואישר את מחשבותיו. "כן. הא?" "אז איך אתה הגעת לכאן?" התעניין גיטצ'ו. "הגעתי מטעם הישיבה.." "אה. יפה..." "קודקוד 8. תכין כבר את הרמקול הבא. צריכה להגיע עוד אחת" "שומע" "חח. מה יש לו זה עם הקודקוד 8? מה אנחנו פה בתחנת מוניות?" צחק אריק בקול. "תיזהר שלא יישמע אותך. מקודם דווקא היה מרוצה ממך" אמר פואד. איתי נרתע מעט מהמבטא הערבי הכבד. והחל לנוע באי נוחות על מושבו. הרמקול שלו צפצף. "ילדדד! אני הסברתי שלא זזים. לא זזים. הרמקול משתגע מיותר מדי תנודות. שב בשקט. לא זזים!!!" איתי היה קרוב למתקפת צחוק איומה וקולנית אבל אז דמות תפסה את עיניו. דמות שזה עתה נכנסה לחדר. "מה היא עושה פה?" חשב לעצמו איתי. והיא רק הלכה והתקרבה בצעדים בטוחים ובחיוך רחב. 14/10/08 "היי" "היי" "מה שלומך?" "ב"ה. בסדר. אתה?" "הכל טוב" "יופי" "כן" שתיקה. "אז איך היה היום בערוץ 2?" "ואו. היה מעניין. מצחיק. ומפתיע" "מה היה מפתיע?" "לא תאמיני מי משתתפת בדיון הזה. כשראיתי אותה הייתי פשוט בהלם" "נו, מי?" "חברה שלך..." "כן???" "כן" "תהל?" "לא." "טליה?" "לא" "אמונה? יעל?" "לא" "אז איזה עוד חברות שלי אתה מכיר?" "מכיר" "נו, איתי..." "שקד. זו שראינו בלילה ההוא עם נעם, חבר שלי..." "אה. שקד..." שתיקה. "מה קרה?" "מה היא עושה שם בכלל? בתור מה היא באה? בתור תיכוניסטית תל אביבית?" "אה. היא מתל אביב? לא מירושלים?" "לא. הם עברו מירושלים לתל אביב לפני כמה שנים. בגלל העבודה של אבא שלה. ומאז הם שם." "אז איך היא נמצאת כאן כל כך הרבה?" "בטח בגלל חבר שלה. חוץ מזה זאת עיר הבירה שלנו. מה אתה בהלם?" "טוב" "אז נהנית?" "כן. היה סבבה..." "יפה" שתיקה. "טוב. אז את מתכוונת לספר לי?" "לספר מה?" "נטע.." "מה?" "את יודעת למה אני מתכוון" שתיקה. "נו. תאמרי לי מה עשיתי. אני מעולם לא התכוונתי לעשות משהו שייפגע בך" "אני יודעת" "זה משהו שעשיתי? שאמרתי?" "כן" "מתי?" "אתה יודע מתי" "בלילה ההוא? שממנו התחלת להתעצבן עלי?" "כן" "אוקי. אממ. אז את רוצה להגיד לי מה בדיוק אמרתי?" שתיקה. "נו נטע. אני באמת מתנצל. ואני ממש רוצה שתאמרי לי מה אמרתי." "זה מביך אותי. למען האמת." "למה מביך אותך? יא מצחיקה. מה את מתפדחת ממני??" "איתי. פשוט חשבתי שזה משהו. וזה בכלל לא זה מבחינתך. וגיליתי אתזה רק אז כשאמרת את זה. וכן. נפגעתי מזה." "ואו. כמה "זה". לא הבנתי כלום" "הם אמרו לך משהו. נכון?" "מי זה הם?" "שקד ונועם" "הם אמרו לי כמה דברים" "אבל הם שאלו אותך משהו בקשר אלי" "בקשר אליך?" "כן" "מה הם שאלו?" "איתי..." "מה?" "אמרתי לך שזה מביך אותי.." "אה. טוב." שתיקה. "אבל אמרת להם לא. לשאלה הזו שהם שאלו אותך" "אז מה העניין? נטע די עם החידות האלה. פשוט תגידי לי וזהו." "הם שאלו אותך אם. אם.. אם אני .. אם אני חברה שלך. נכון?" הנהון. "ואמרת לא. נכון?" איתי הנהן. "וזהו" "לכן נפגעת ממני נטע?" "האמת. מביך להודות. אבל כן. לכן.." "אבל נטע.." "והעניין הוא ש... שש.. שמבחינתי זה לא כל כך ברור שלא. אני לא יודעת איך להגדיר מה שכן. אבל לא הייתי עונה "לא" כל כך במהירות ונחרצות.. ופתאום להבין שהכל זה סתם בשבילך. כי בשבילי זה ממש לא היה ככה. זה ממש כאב לי. אני לא ידעתי אף פעם מה אני בשבילך. אבל נחשפתי לזה בצורה מאד מעניינת. וגם פוגעת. ואני מתארת לעצמי שאתה חושב שאני פסיכית לגמרי. אבל מה לעשות. זאת האמת. כי. כי אתה באמת חשוב לי ו..." "נטע!" "ופתאום לגלות שאני בשבילך כלום זה כאב. כן זה כאב. כי כל כך.." "נטע!!" "כל כך לא חשבתי שאני בעצם..." "נטע. אבל זה לא נכון!!!" "מה?" "זה לא נכון. ברור שאני לא חושב שאת כלום בשבילי. ואני ממש ממש לא חושב שאת פסיכית. ואת גם מאד חשובה לי. מאד." "כן. אבל עדיין יש בינינו הבדל איתי" "אין שום הבדל נטע.אני בדרך כלל לא בנאדם שקרן. אבל מה רצית שאני אגיד לו? שאת כן? זה הרי היה יוצר סיטואציה מביכה לשנינו.. אז אמרתי לא. איך יכולת בכלל לחשוב שאת כלום בשבילי?" "ואיך אני אדע שאתה לא משקר גם לי עכשיו?" חייכה נטע. "את פשוט תדעי" נטע צחקה בהקלה. "אני לא כלום בשבילו. הוא אמר שהוא שיקר. זה אומר שאני באמת חשובה לו.." "ואו. ואיך הלכת אז בלילה ההוא בהפגנתיות.." נטע צחקה. "ולא ענית לשום טלפון שלי" "נכון" "בגללי" "כן. גם זה נכון" "תביאי רגע את הגיטרה שלך." "למה?" "נו. הרי לא סחבת אותה סתם. תביאי. נעשה בה שימוש..." "לא סחבתי סתם. עברתי לפני כן "בכלי זמר" כדי להחליף מיתר..." "טוב. עכשיו שקט.." "טוב" "ואממ.. תקשיבי למילים...זה שיר שאני מכיר בזכות שרית" "כנראה שלפעמים יש תועלת מאחיות מתבגרות" אמרה נטע. איתי הוציא את הגיטרה מנרתיקה והחל לפרוט עליה. "זאת הפתיחה" הוא הסביר. נטע זיהתה את השיר. וחיוך רחב התפשט על פניה... "לא. אני לא יכול. לברוח מהכל. את לא עונה. בגללי... ולא, אני לא מוכן. לשכוח את הזמן, שאת היית בשבילי... כי כל מה שהיה מהסוף להתחלה. נזכר ורושם.." איתי הרים את עיניו והביט בנטע- "סליחה". אולי הכל עכשיו. מוזר ומעורבב. זה לא משנה אותי..." איתי החל לפרוט על הגיטרה במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה... "תראיייייייייי זה אני! מבקש אל תתעצבני.. כי לא נשאר דבר..." כאן הפסיק איתי לשיר והמשיך רק לפרוט על הגיטרה את המנגינה... נטע חייכה. "נו. תמשיך עם המילים. זה הקטע הכי יפה" איתי הפסיק את הנגינה והפנה אל נטע מבט. "אני רוצה שתדעי. מה שאת בשבילי.." נטע השפילה את מבטה. "אז תני עוד מבט. אחד. אחד" שתיקה. איתי הכניס את הגיטרה חזרה אל הנרתיק. ונטע המשיכה להשפיל את מבטה. הם ישבו כך במשך דקות ארוכות עד שאיתי הרים את מבטו והביט בנטע שבדיוק הרימה אף היא את מבטה. עיניהם הצטלבו ואיתי חייך. "אז עכשיו את יודעת?" "כן" חייכה נטע, "כן".

הייתה הפסקה מאד ארוכה. ובטח קצת שכחתם.. הפרק הזה הוא בעצם מעין מסיבה כזו שחברים של איתי ארגנו לו לפני הדיון המתוקשר למי שלא יבין..... 17/10/08 "יאללה בלאגן חבר'ה..." "כן... תנו לו בכפיים... איזה גבגבר.." איתי התיישב נבוך על הכיסא שנועד לו. "טוב, נו מה נהיה?" שאל דקל. "כן. מה אתה מסמיק לנו אח שלי??" הסכים איתו נועם. איתי חייך. דקל נעמד על אחד הכיסאות וכחכח בגרונו.. "טוב, אז התכנסנו כאן היום כולנו על מנת לחוג לאיתי לוטן מסיבת פרידה מהאלמוניות. אחרי הדיון הזה אתה תהיה מגה סלב. כל זב חוטם ומצורע בארץ הזו יכיר אותך... כל בחורה מחוצ'קנת בת ארבע עשרה תגיד את השם שלך ביראת כבוד. כל השכנים שלך יקודו לך בחדר מדרגות, אה אופס אתה גר בפנטהאוז... אז כל השכנים ירוצו לעשות תורנות בקיפול הכביסה המלוכלכת שלך אם רק תאפשר להם גישה.. כל הרמים בישיבה יביטו בך במבט מלא גאווה כיאה איתי ישב בכיסאו מתפתל מרוב צחוק. "חברה. אתם שרוטים לגמרי..." "אנחנו שרוטים? תראה את דקל המטורף הזה.." אמר גדי והחווה בידו על חברו המשתטה. איתי הביט בדקל שעמד על כיסא וקד לו תוך כדי קריצות וצחקוקים מכל עבר. "טוב. שמע ביקשנו עזרה מאחותך שרית.. רעיונות למסיבה, אתה יודע.. דברים שאתה אוהב וכאלה.. וכל המאמץ הזה הוא כדי שתדע שיש מישהו מאחוריך כשתהיה תקוע שם באולפן, מזיע מרוב לחץ וחסר יכולת תנועה לאור מיקרופונים וחוטים אלחוטיים מכל עבר.." אמר דקל. "כן. אחותך המקסימה הביאה לנו רעיון אדיר למשחק מטורף אז שתדע שזה רעיון שלה.. לא שלנו.." הסביר נועם. "מי התקשר אליה?" "אני" התוודה דקל. "אז אני מתאר לעצמי שזה לא היה רק כדי לקבל רעיון ל"מסיבת הפרידה" מהאלמוניות שלי.. לא?" חייך לעברו איתי. "אחי!! אל תלכלך.. אני לא בעניין של קטינות..." "כן. כן שמענו עליך.." צחק נועם. "מי שמדבר.. תראה נועם.. לרמה שלך אפילו אני עוד לא הגעתי עם ה...חברה הזאת שלך.." "אל תדבר עליה.. תירגע" התעצבן נועם. "הופה. למי עולה פה הפיוז?" חימם אותו דקל. "די נו דקל.. זה לא לעניין.." מחה איתי. דקל התיישב בכיסאו ונועם נעמד עצבני והילך חסר מנוחה. "טוב. אל תתייחס אליהם" אמר אברהם, אחד מחבריו. "לדקל ולנועם יש קטע כזה להתווכח לאחרונה על שטויות.." "טוב. נו בואו נמשיך.." הציע גדי. "איך הלך המשחק של שרית?" "אה.." חייך דקל. "זה הולך ככה.. כל אחד צריך פשוט להגיד תאריך ממש חשוב שבושה לא לדעת אותו..." "אתה צוחק עלי?" שאל אברהם. "לא. בחיי שזה מה שהיא אמרה.." "זה באמת מה שהיא אמרה דקל?" שאל איתי בתמיהה. "נשבע לך. כן. ככה היא אמרה.." "איזה הזוי. מה הקטע?" התפלא גדי. "לא יודע.. ככה היא אמרה. היא אמרה שלאיתי יש קטע טוב עם זה. שהוא יבין.." איתי שרק עתה נדלקה לו הנורה האדומה חייך חיוך רחב. "אין. היא גדולה האחות הזאת.." חשב לעצמו "גדולה..". "טוב אני מתחיל.." אמר דקל. "מה קרה מ1985-1995?" "בכל השנים האלו??" שאל נועם. "כן" "מאיפה נדע? מה ישך?" "טוב. רמז....אממ.. קשור ללהקה.. נו.. אתם חייבים לדעת.. אוקי. אז לא.. עוד רמז.. מתחיל במ'.. ואוו.. אתם גרועים.. אממ.. זאת הלהקה האהובה על איתי..." "משינה.." ענו כולם פה אחד. "מה איתה?" שאל אברהם. "זה שנות הפעילות העיקריות שלה.. עד שהיא חברה שוב בשנת 2003 ושלוש ואוחדה תחת השיר המאד מפורסם שלה שהגיע למצעד הפיזמו.." "טוב, נו מה יש לך דקל? למדת עליהם במסגרת עונש במגמת מוזיקה שלך?" "גדי. שתוק יא קנאי. לפחות זה משהו שטוב לדעת.. מה יש לך להציע?" "אה. אוקי.. מה קרה ב16 באוגוסט 1913?" "אוהו.. בא לנו בתאריך מדוייק..." "אל תסתלבט עלי נועם. נראה אותך.." "טוב. אחי. תן רמז..." "אה... סבא שלי חולה עליו" "התאריך לידה של מנחם בגין" ניחש איתי. גדי חייך. "יפה איתי. מכיר טוב את סבא טוביה. הא?" "שמע בנאדם. אתה לא מספיק לדבר עליו..." העיר אברהם בעוקצנות. "סבא כמו סבא טוביה לא פוגשים כל יום..." הצטדק גדי וחייך שוב. "כן הא. סבא טוביה. סבא טוביה. יופידו... אלה באלו... אלה קאזאמאני הנה הוא... לה לה לה לה לה..." "אוח. נו דקל שתוק כבר עם השיר ילדים הזה..." "שותק" "תודה" "יאללה. נועם" "טוב" "אה. ונועם שזה לא יהיה משהו שקשור לחברה.." "ואיי. דקל. רד ממנה כבר. מה יש לך? לא יהיה קשור אליה. לא יהיה קשור. אבל רד ממני. מציקן!" "מציקן. מטרידן. שרוט. מטורף... כמה עלבונות אפשר לשמוע ביום אחד?" שאל דקל והעמיד פני דומע. "שרוט ומטורף זה מילים עדינות אחי. באברבנאל לא ראו מצבים כמו שלך" "ממש מצחיק אתה נועם. נו יאללה. דבר כבר.." "חכה. תן לחשוב.. רגע.." איתי הביט בצד וחייך. "איזה חבורת שרוטים. שיהיו בריאים החבר'ה האלה.." חשב לעצמו. "אין. אין. חולה עליהם. על הלא נורמאלים האלה.." "טוב. יש לי תאריך" הודיע נועם. "דבר" אמר איתי. "מה קרה ב25 ביוני 2006?" "אה. לא מזמן" "נכון. אבל נראה אם אתם זוכרים בכלל. זה בעיקרון בושה לא לזכור את התאריך הזה.." "אממ.. קשור לפיגוע?" ניסה דקל את מזלו. "אממ.. לא. לא בדיוק.. לא" "לרצח?" "לא" "לשוד?" "לא. ואיי. אחי. איזה ראש קרימינאלי.." "אני פשוט מנסה לחשוב איזה אירוע לציון יכול להיות בתאריך הזה. זה על דברים כאלה בד"כ.." "הפעם לא.." "נו. תגלה לנו נועם. אין לנו כוח לשטויות האלה.." ביקש אברהם. "גלעד שליט נחטף" אמר נועם בקול שקט. אברהם, איתי, גדי ואפילו דקל השתתקו לרגע. "בושה שלא ידענו" אמר גדי. "לגמרי בושה" הוסיף אברהם. "כן. זה באמת מביך" הסכים איתי. "טוב. נו מה נהיה? בואו לא נהיה בדיכאון עכשיו.. אחרי זה נתפלל עליו. נתחנן. נלך לשחרר אותו. אנחנו באמצע מסיבה נועם. אתה לא חייב להרוס תמיד אחי.." התרתח דקל. "דקל. זה לא במקום ההערה הזו שלך. תירגע" "אברהם. אל תעצבן אותי.. יאללה איתי תורך.." איתי הביט בחבריו משועשע שוב. "אממ.. טוב... אממ.. מן הסתם לא הרבה יידעו את זה. כי זה באמת תאריך לא כל כך מוכר.. אבל מי שעולה על זה, אני מבטיח לו ש.. אממ.. ש.. " "שמה?" התפרץ גדי לדבריו. "הוא מבטיח לו שהוא יזכיר את שמו בערוץ שתיים..." הציע דקל. "מבטיח" אמר איתי. "שוט" "טוב. אז אממ.. מה קרה ב20/11/90?" "אמ.. הסכם שלום?" "מה הקשר דקל.המצאת!!!" "אממ אולי.. מלחמת המפרץ? אה לא.. זה בעצם היה הרבה לפני.. אממ.. אולי.. אולי זה קשור למבצע צבאי?" "לא" "לעלייה?" שאל גדי. "לא" "ממשלה?" "לא" "חוק?" "מה הקשר חוק? למה שאני אבחר תאריך שקשור לחוק?" צחק איתי. "טוב. אז לא.." "תנסו.נו.." "אממ.. משהו שקשור לארה"ב?" "לא" "לירדן?" "לא" "מצרים" "לא" "סוריה?" "לא" "לאחת המדינות שמקיפות את ישראל?" אברהם צחק. "לא היה יותר פשוט לשאול כבר "לבנון"?" "נו. תגלה לנו. מה אנחנו בגן?" "לא. תנחשו...." התעקש איתי. "אנחנו זורמים איתך סתם כי זה בשבילך המסיבה. אני מלכתחילה לא רציתי לשתף פעולה עם המשחק הדבילי הזה..." "בעיה שלך שהתקשרת לאחותי, דקל.. אם אתה לא היית מתקשר זה לא היה קורה.." "וואי. איתי חפרת. נו של מה התאריך?" "נו. תזרום. תנסו רגע לנחש...." "טוב נו.." "לאמנות?" שאל אברהם. "לא" "ספורט?" "לא" "ספר?" "לא" "שיר?" "לא" "להקה?" "לא" "משהו ששינה ת'עולם?" "כן, "או.. סוף סוף איזה כן אחד.. טוב.. אמממ.. משהו ששינה את העולם.. אממ... רגע... טיל גרעיני?" "לא" "אטומי?" "לא" "כימי?" "יש דבר כזה?" "אולי" "לא. לא קשור לזה..." "נו. אז למה?" שאלו אברהם וגדי יוצאים מגדרם. "וואי. אחים שלי. אתם באמת גרועים בזה רצח. מה קרה בתאריך הזה? תנסו רגע לחשוב.. משהו ששינה ת'עולם.. בלעדיו העולם נראה אחרת... מישהו שבלעדיו ההיסטוריה לא יכולה להיכתב.. והוא אפילו עומד ממש פה מולכם ומדבר אליכם.." "קשור אליך?" "כןןןןןןןןןןן" "אוח.. אתה מעצבן לאללה. אמרו לך פעם?" איתי חייך. "בואנה. אתם גרועים... אפילו שרית עלתה על זה יותר מהר.." "אה. אז זה העניין של המשחק הזה. שאנחנו יוצאים האהבלים?" שאל דקל. "לא... למה ככה ללכלך?" "אה. יפה.. זה יעני התאריך של היומולדת שלך?" "כן.. זה רעיון של שרית. פעם שיגענו ככה את כל המשפחה. עד שהם עלו עלזה.. התעצבנו עלינו.." הסביר איתי. "ואני בהחלט יכול להבין למה. אבל בוא נעזוב את זה עכשיו. זה ממש לא משנה. אני מקווה שהבנת איתי שזה רק הבקטנה שלפני.. הדבר האמיתי מתחיל עכשיו..." "מה אתה מתכוון דקל?" שאל איתי. "לא חשבת שזה יהיה התוכנית נכון? הגעה ואז משחק גרוע של שרית.." "אלא?" התעניין איתי. "יש על האש אצל דדוש. וכל המחזור אצלו..." "וזה קשור אלי?" שאל איתי. "כן. נו. לכבודך יא כבד..." "אתה עובד עלי?" "לא. נראה לך יש לי זמן לחרטות האלה..." "איזה מלכים אתם" "אחי. רק אל תתלהב יותר מידי. סתם חיפשנו סיבה למסיבה כמו שאומרים.." הסביר דקל בחיוך רחב. "לפני רגע אמרתי שבשבילי..." "נו. אז שיקרתי. מה אכפת למה? העיקר שמח.. אז יאללה. זזנו?" "כן. נוסעים עם הרכב של אברהם.." ציין גדי. "אחלה" גדי, איתי, דקל, נועם ואברהם נכנסו אל הרכב תוך כדי וויכוח סוער בין דקל ונועם בנוגע, איך לא, לשקד. איתי התיישב מלפנים, לצד אברהם. מוזיקה הופעלה וחמשת החבריה שאיש מהם לא מצטיין בשלווה ייתרה מילאו את הרכב בצרחות רמות. איתי הצטרף אל הצרחות הרמות עד שהרגיש ברטט שבפלאפון שלו. הוא הביט בצג השיחה המזוהה- "נטע". "חברה. תהיו רגע בשקט.." הוא צעק והנמיך את הווליום. הרעש אומנם נחלש קצת. אבל שקט של ממש זה בהחלט לא היה.... "איתי? איתי ? הלוו.... איתי?" "כן. אני שומע" "מה זה, איפה אתה? מה כל הרעש הזה?" "אה. אני פה ברכב עם חברים. מה איתך?" "מצויין. ב"ה" "יופי" "חשבת על משהו? אני רוצה כבר להתחיל, שלא ייצא מעפן. אני בנסיעה פשוט ויש לי זמן לעשות את זה עכשיו.." "אה אוקי.. אני לא שומע אותך כל כך... ואיי.. חברה תשתקו רגע..." "שששש... דממה ברכב. אני מתערב איתכם שאיתי מדבר עם נטע" צרח דקל. "לא. אחי באמת שתקו רגע" ביקש איתי "מה אמרת נטע?" "אני אומרת שתגיד לי על הנושא שחשבת עליו, או שעדיין לא חשבת?" "יש לי. יש לי. אני אשלח לך הודעה. יש פה יותר מידי רעש" "טוב" "ביי" "ביי" באוטובוס שעשה את דרכו ישבה נטע לצד יעל שנרדמה ופתחה את הודעת הסמס שקיבלה. "מושלם" חשבה לעצמה "איזה מלך הוא. פשוט אחלה רעיון". והיא שלפה דפדפת ועט והחלה לכתוב במרץ.

15/10/08 אחרי ששילמה לנהג ואספה את העודף שהתפזר לה בכל האוטובוס, התיישבה שקד על המושב והתרווחה לה. "איזה מזל" חשבה לעצמה "בכלל לא נאלצתי להשתמש בלוח הזמנים. האוטובוס פשוט הגיע איך שנעמדתי בתחנה" היא פשפשה בתיק, מחפשת את הפתקה המקומטת על מנת לזרוק אותה לפח. שקד שנאה הצטברות של ניירת מיותרת. התיק שלה תמיד היה מלא במוצרים הכרחיים. "או. הנה זה..." שקד תפסה את הפתקה המקומטת. "למה זה כל כך עבה?" חשבה לעצמה "אני זוכרת שכשהדפסתי את הדף הוא דווקא היה ממש דקיק.." מהורהרת פתחה את הנייר. "מה זה? זה בכלל לא לוח זמנים..." היא שקעה בקריאה והייתה מוקסמת. לאחר מכן עברה לקרוא את הדף השני שהיה מקופל שם ודמעות חמות החלו לזלוג במורד לחייה. "היא צודקת.." לחשה לעצמה. "הוא באמת מחכה לי יותר מידי זמן". היא הוציאה מהתא שתפרה לעצמה בתיק את השקיק שירון העביר לה והשליכה אותו אל פח האשפה שהיה באוטובוס. "אני חייבת לחזור לעצמי" החליטה שקד "הוא באמת מחכה. מחכה יותר מידי..." היא אימצה את הפתקה אל ליבה. והניחה לעייפות של הלילה הקודם להשתלט עליה. 15/10/08 "טוב נו.. ממתי אתה מתבייש פה?" "מי? אני? אני בכלל לא מתבייש.." "אכלת ארוחת צהרים כבר?" "כן. ברור. חמש עכשיו.. אכלתי כשחזרתי מבית ספר" "אה אוקי" "תפסיקי כבר לפהק" "אני לא מצליחה להפסיק.. טל.. אני כל כך עייפה אתה לא מבין כמה" "למה? לא ישנת טוב בלילה?" "אפשר לומר שלא ישנתי בכלל" "מה עשית? היית במסיבה?" "לא!!" "אה. מה את בהלם? אצלנו ירון חוזר הבייתה מאוחר בימי חמישי ושישי כי הוא הולך לכל מיני מסיבות וכאלה. אמא שלי שונאת אתזה. היא אומרת שהוא מתנהג כמו פרחח" נטע שתקה. "אני באמת מבינה אותה" חשבה לעצמה. "בא לי לראות סרט. יש לכם? או שאסור לראות פה?" "מותר. ברור.. חכה, אני אקרא לרותם ונתנאל. הם ישמחו לראות איתך איזה סרט. או שאתה מעדיף לראות איתי? או שלבד?" "לא. תקראי. תקראי להם. יותר כיף.." "רותםםםםםםםםםם ונתנ-א-ללללל!!!!!!!" "איזה צרחנית נעשית" התמרמר טל. "למה זה מפריע לך?" שאלה נטע ודגדגה אותו בצלעות. טל צחק "די. תפסיקי.. חח. אני נחנק..." "לא ולא!!! זה עונשך... קראת לי צרחנית הא?" "חח. עזבי אותי נטעעע.. אני לא נושם.. חח.. נו.." רותם ונתנאל הגיחו משום מקום והצטרפו אל נטע וטל כשהם חובטים בהם כריות. "יופי" התלונן טל "זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו. גם כריות..." "איזה קוטר נעשית. מה זה? תהנה נשמה" אמרה נטע ופיהקה שוב. רותם תפסה פיקוד, "טוב. אז אפשר לראות או את מולאן או פוקהונטס או טרזן. מה בוחרים?" "מולאן" אמרו נתנאל וטל יחד. "היי. שנינו רוצים אותו הדבר" התלהב נתנאל "תן כיף.." טל חייך והושיט את ידו. נטע הביטה מרוצה. "אויש. טל עכשיו אני נזכרת שהכובע שלך אצלי עוד מהנסיעה לסופרלנד. שכחתי להביא לך אותו בכל הפעמים שראיתי אותך..." "אה. הכובע ההוא השחור?" "כן. נתנאל. אתה יודע איפה הוא?" נתנאל חייך את חיוכו הקונדסי. "נו נתנאל. מה עוללת לכובע הזה?" גם רותם חייכה. "נו מה יש לשניכם מה עשיתם לכובע שלי?" שאל טל כשחיוך רחב מתנוסס על פרצופו. "האמת.. ששאלנו את אמא של מי הכובע הזה. והיא אמרה שהיא לא יודעת. אז לקחנו אותו והשתמשנו בו כדי לשים בתוכו את האפרוח של יגאל" הסבירה רותם ונתנאל צחק. "זה לא בסדר" אמרה נטע "זה לא שלנו. זה של טל הכובע הזה.." "לא. זה סבבה. לא באמת אהבתי אותו. העיקר שנהניתם. מי זה יגאל?" "חבר של נתנאל. הם הדו שלנו. ממש הבית ממול" "אה" "טוב. אז בחרנו מולאן?" שאלה רותם. "כן" ענה טל. נטע הביטה בהם. מאושרת. "איזה כיף שטל נהנה פה" חשבה לעצמה. "אני אכין לכם ממתקים ומיץ פטל מתוק וקר. כדי שתהנו בסרט.. טוב?" "יששש" צרחו שלושתם. טל הלך אל חדר המשחקים על מנת להוריד את הקלטת שנבחרה מהמדף. הוא הכיר את הבית לפני ולפנים. כולם אהבו אותו שם. בבית משפחת ברלב. שם לא הרגיש כמו הילד החולה והמסכן. הוא הרגיש כמו כולם. נורמלי. בריא. הוא היה החניך של כולם. לא רק של נטע. השהות בביתו שלו הפכה בעבורו בלתי נסבלת לאחרונה. למרות שהיה רק בן 10 הרגיש טל שלאור מצבו הבריאותי הצריך תשומת לב תמידית, הוריו לא שמים לב מספיק לאחיו הגדול ירון. אומנם טל "נו.. טל.. אתה מביא ת'סרט?" צרחה רותם. "כן. כן. מביא" הוא הושיט את ידיו כדי להוריד את הסרט. וניער מעליו אבק. "בטח המון המון זמן לא נגעו במדף הזה" חשב לעצמו. הוא הושיט את ידיו והוריד את הקלטת שבחרו. מאחוריי המדף ראה מעטפה סגורה. "לשחר. הילד הכי מתוק בעולם" היה כתוב שם. "מעניין מי זה שחר" חשב לעצמו טל. הוא יצא מהחדר כשהסרט והמעטפה בידיו. "מה זה?" שאל נתנאל והצביע על המעטפה. "לא יודע. ראיתי את זה שם. בחדר משחקים" הסביר טל. "טוב. תקשיבו אסור לנו לפתוח את זה. זה חרם דרבינו גרשום" הסבירה רותם בקול מלא חשיבות. "מה לעזאזל זה אומר?" שאל טל וגם נתנאל הרים גבה. "זה אומר שאסור לפתוח מעטפות שלא שייכות לנו" "אה" אמר טל "אז מה הקשר לקלשון?" "חח. לא קלשון. גרשום זה רב שבעצם תיקן ש.." "נו נו לא משנה.. בוא נפעיל את הסרט" קטע את רותם נתנאל. "טוב. מה אתה קוטע אותי ככה? תגיד שזה לא מעניין אותך.. נו הנה. אני מדליקה..בסדר" אמרה רותם שראתה עד כמה נתנאל קצר סבלנות ומשתוקק כבר לצפות בקלטת. "ומה לעשות עם המעטפה הזו?" שאל טל. "תביא לי אותה. אני אשים בחדר של ההורים. הם כבר יידעו מה לעשות עם זה.." רותם לקחה מידיו של טל את המעטפה והניחה אותה בחדר ההורים. "זהו. ועכשיו רואים את הסרט. אז שקט" "מה את רוצה?" התרעם נתנאל "את היחידה שעושה פה את הרעש.." "ואיפה נטע? היא לא רואה איתנו?" שאל טל. רותם סובבה את ראשה לכיוון הסלון. נטע שכבה שם חצי מכוסה כשכולה מכונסת בעצמה בתונחת עובר ועיניה עצומות. "לא טל. כנראה שנטע לא רואה איתנו היום את הסרט.." טל משך בכתפיו ונעץ מבט מתעניין במסך.

22/03/06 צחי הוריד את דודה לאה בביתה לאחר שווידא שהיא עלתה ונשכבה במיטתה עם כוס תה לצידה וספר טוב בידיה. השעה הייתה כבר שמונה וחצי וצחי ירד בזריזות מדירתה, התניע את הרכב והחל נוהג. "אני באיחור של שעה ומשהו. אני חייב להגיע כבר..." חשב לעצמו והגביר את קצב הנסיעה. הוא נסע מספר דקות ואז החנה מול היעד. אולמי "שלום ורעות" המו אדם. והוא נכנס אליהם במבוכה קלה. מנסה לחפש את עצמו בין כל ההמון שהגיע בסך הכל ל"בת מצווה". "אז מה? איחור איחור.. אבל לפחות היית עושה אותו אופנתי ככה. לא לעניין, אחי..." "עודד. שמע. אני ממש מצטער. אתה לא מבין מה היה לי היום" "כן. אני יודע. סיפרת לי אחי. היית בבית חולים עם דודה לאה שעשתה קיבוע. בית החולים לא נמצא במרחק כל כך גדול מכאן. ואמרת שתסיים ותגיע בזמן. ובכל זאת איחרת. ועוד וואחד איחור. פספסת את "הרצאת" הבת מצווה של אוריה..." חייך עודד. "אוח. אתה אומר שלא יהיו השלמות?" "לא. לא נראה לי. דברים טובים מתרחשים רק פעם אחת" "ואו. איזה משפט. זה שלך?" "כל כולו" "תתחדש" "על מה להתחדש?" מופתע מהגעתה הפתאומית של כלת בת המצווה התעשת צחי וענה, "היי. אוריה. מה שלומך? מזל טוב..." "תודה רבה. מה צחי, הגעת עכשיו?" "אממ... לא.. לא הגעתי עכשיו. כבר הגעתי מקודם..." "אה. אוקי. לא ראיתי אותך. יש פה כל כך הרבה מוזמנים.." "כן. בעובדה הזו בהחלט הבחנתי" "על מה אמרת לעודד להתחדש?" "אממ.. סתם. לא קריטי..." "אה. כי באמת יש לו על מה להתבייש שהוא לא קנה שום בגד חדש לבת מצווה של אחותו..." אמרה אוריה בטון מבקר. "אוריושוקי... בואי לא נכנס לזה נשמה. תהני מבת מצווה שלך. חברות שלך ממש רוצות שתצטרפי לריקודים... מה יצאת משם? יא סנובית... תחזרי לרקוד.. את יודעת, בעיקרון כולם כאן התאספו בשבילך" אוריה נעצה בעודד מבט האומר "זה לא בסדר שאתה מעצבן אותי גם עכשיו בבת מצווה שלי", והלכה. "ואו... לא ייאמן אחי. היא נשארת כמו שהיא גם ברגעים הכי יפים שלה..." "כן צחי. אתה באמת בר הבחנה מטורפת היום..." "חח. יאללה אחי. נשאר אוכל? בוא, בוא נשב. אתה לא מבין מה עבר עלי היום.." "חכה עם האוכל. תן ליהנות קצת מהבת מצווה.." צחי ועודד הצטרפו אל מעגל הגברים בו היוו כ- 90 אחוז מהרוקדים. אחר כך הצטרף עודד לשיר שהלחינו וחיברו האחים לכבוד אוריה. ואז פנה להתיישב ולשמוע מה עבר על צחי. "לא אחי. רק שתהיה בעניין. אני בבת מצווה של אחותי ומה שאני עושה זה לשמוע מה עבר עליך היום עם דודה לאה..." "תגיד, אתה חי בסרט? זה בכלל לא קשור לדודה לאה. וחוץ מזה אל תשחק אותה כאילו יש לך משהו יותר טוב לעשות..." "מודה. באמת אין לי" "אלא אם כן אתה רוצה שוב לעלות ולבצע שיר מקורי עם מילים פלצניות לאוריה. שזאת אגב אופציה שאין לשלול..." "חח. יא שרוט. זה בכלל לא אני חיברתי. זה אבינועם ותמר. אתה יודע, תמיד לאחים נשואים יש ג'וקים מוזרים כאלו..." "למה. דווקא היו חמודים.." "טוב. נו לא משנה. אז מה היה לנו היום?" "שמע. פגשתי היום את הילד הכי חמוד בארץ." "צחי. מה קורה לך לאחרונה?" "לא לא. עודד שמע עד הסוף מה שאני אומר לך.." "שומע. פי סגור וחתום..." "הגעתי לבית חולים. ואז השארתי את דודה לאה לאיזה טיפול שהיא הייתה צריכה לעשות ויצאתי למדשאות האלו שיש מחוץ לבית חולים. נחתי קצת מכל התלאות המרובות שעוברות עלי, ואז פגשתי ת'ילד המתוק הזה. אתה לא מבין על מה אני מדבר איתך. עזוב שנפגשנו על ידי זה שהוא חבט לי כדור במוח. אבל אין. ילד מדהים. פשוט מתוק" "צחי. אני אתוודה בפניך... עדיין לא הבנתי מה אתה רוצה. גם אני פוגש המון ילדים חמודים כל יום. וגם ילדות חמודות. מקסימות ונפלאות. שאם תסתובב גם תזכה לראות כמה מהן. הן חברות של אוריה אגב. כך שאם תרצה לעשות היכרות אני בטוח יכול לסדר משהו..." "עודד. תהיה שנייה רציני. נו, אני לא סתם מספר לך את זה. אחי חכה רגע שאני אסיים. אמרת שפיך סגור וחתום. תוכיח..." "צודק. אני שותק...." "קיצור. ילד מדהים. העניין הוא שהוא חולה בסרטן." עודד שינה הבעה בפניו ונעשה מיד רציני. "הילד הזה כל כך נגע לי. אז הלכתי לדבר עם המשפחה שלו שישבה שם גם כן על המדשאות. וסיכמנו, אחרי שהם דיברו איתי די הרבה זמן והתרשמו ממני ואני מהם, שאני אתנדב איתו. ושבערך פעם בשבוע אני אבוא לראות אותו. כל כך התלהבתי ממנו. האמת היא שאני הצעתי להם את הרעיון. והם ממש שמחו. קיצור עודד באיזה פעם אחת שנקבל עוד רגילה אתה פשוט חייב לבוא איתי לראות את הילד הזה. באמת ילד מדהים. אתה יודע שלא הייתי אומר לך סתם" "אין בעיה. אחי. בעז"ה בהזדמנות.." "ואני מצטער שהפלתי את זה עליך ככה באמצע בת מצווה, פשוט היה לי בוער לספר. ואוי. ואתה לא מבין איך דודה שלי נלחצה. דיברתי עם ההורים שלו המון זמן. ובמקום להגיע אחרי שעה, כמו שקבעתי איתה. הגעתי כמעט אחרי שעתיים..." "חח. מתאים לדודה לאה להילחץ. וזה ממש בסדר צחי. תגיד מה שאתה רוצה אח שלי. מתי שאתה רוצה. חוץ מזה שאם תביט סביבך תראה שהבת מצווה כבר נגמרת." "כן. לפעמים דברים נגמרים עודד..." אמר צחי כשבבת שחוק על פניו. "אתה צודק צחי" חייך עודד "אבל אין מה לעשות. גם אם נגמרת החגיגה... חייבים להמשיך הלאה..." 16/07/08 "חייבים להמשיך הלאה... חייבים..." מלמלה לעצמה חגית בר-לב בעודה מסדרת את החדר של צחי בנה בבית השיקום. רותם ונטע ישבו לצד המיטה בה שכב צחי דומם ושיחקו קלפים עם נתנאל שישב על הרצפה מולן. "לא רוצה נטעעע. רותם משקרת.." "איזה חצוף. מי שמדבר..." "רותם. שתהיי בריאה. נו מה יש לך? וותרי לו" "לא בא לי. אל תעצבני אותי..." "את רואה נטע? זה אומר שהיא משקרת. אני אמרתי "ל-שון" הרבה הרבה לפניה..." "טוב בסדר. אז נגיד שאמרת לפני. אני אוותר לך. יא חתיכת תינוק..." "מי שמדברת על תינוקים. את בעצמך..." "חחח. אבל נתנאלי.לא אומרים תינוקים. מה אתה עולה חדש? אומרים תינוקות..." תיקנה נטע. "טוב. אני מחלקת את הקלפים שוב" "לא רוצה שאת תחלקי רותם. רק נטע. את תמיד מביאה לי קלפים גרועים.." "אוח. גם כן אתה. מוציא ת'חשק לשחק..." "טוב. בוא נשחק משחק אחר. יאללה?" הציעה נטע לאחיה חסרי המנוחה. "כן. אני ממש בעד" אמרה רותם. "גם אני" הסכים איתה נתנאל לשם שינוי. "יאירוש, אתה רוצה לשחק גם?" שאלה נטע את יאיר ופרעה את שערותיו המתולתלות... "כן. גם אני. גם אני..." "טוב. אז בוא נשחק.... אממ.. בוא נשחק.... אולי... את... אממ..." "מחבואים" הציע יאיר. "לא יאירי. אי אפשר מחבואים כאן" "לא רוצה. למה אי אפשר? אני רוצה מחבואים..." "אבל אי אפשר יאיר. זה בית חולים. לא משחקים כאן משחקים כאלה" ניסתה נטע להסביר. "לא רוצה. בא לי מחבואים..." "יאירוש. אי אפשר מחבואים כאן. אני לא מסכימה. זה יפריע וירעיש. תמצאו משחק אחר" אמרה חגית בר- לב, האם. "טוב אמא. נשחק משהו אחר" נטע האמינה שגם ילדים מבינים באיזה שהוא אופן מתי לא מתווכחים יותר. מתי מקבלים מה שאומרים לך ושותקים. נטע ידעה שהכל משמים. היא תיארה לעצמה שלאימה אין שום כוח להתעמת עם יאיר עכשיו בהסברים מיותרים. מספיקה לה ההתמודדות עם מצבו של צחי. הקב"ה עוזר. הוא בהחלט עוזר. "טוב. נטע, החלטנו שמשחקים משחק האישיות" דיווחה רותם. "טוב. בחרתי" "ומה אנחנו עושים?" שאל יאיר. "אתם צריכים לשאול אותי שאלות. כדי לגלות מה בחרתי" הסביר נתנאל. "אה" "זה בן?" "כן" "מפורסם?" "מאד" "אתה צריך לענות רק בכן ולא" "כן" "הוא חי לפני הרבה הרבה שנים?" "מה זה הרבה שנים?" "אבל תענה רק בכן ולא נתנאל. זה הורס את כל המשחק..." "אבל מה זה הרבה שנים? כמה שנים?" "200..." "אז לא" "אוקי. אממ... הוא דתי?" "כן" "גם אני רוצה לשאול..." "טוב יאיר. תשאל..." "הוא שמן?" "חחח... אני לא יודע..." "אמרנו רק בכן או לא..." הדגישה רותם בפעם המאה. "אה. אממ. לא" "הוא רב?" שאלה נטע שהבינה את כיווני מחשבתו של נתנאל וזיהתה כבר את הדמות. "כן" ענה בהתרגשות. "הרב קוק?" ניחשה. "נכון!!!!!!!" "יפה נטע. עלית על זה מהר" החמיאה רותם. "עכשיו אני בוחר" החליט יאיר. "טוב" "בחרתי את..." "לא. אתה לא אומר. אנחנו שואלים שאלות ואתה עונה או בכן או בלא" "ואו רותם. צריך להקליט אותך עם המשפט הזה..." אמרה נטע וצחקה. "חח. נכון" הסכים נתנאל. "טוב. תשאלו אותי..." הפציר יאיר "אני מוכן". "זה בן?" "כן" "רב?" "לא" "מפורסם?" "מה זה מפורסם?" "שמכירים אותו הרבה אנשים" הסביר נתנאל. "אמ... אמממ... כן" "הוא חי לפני הרבה שנים?" "הוא לא חי" "אה. הוא מת. הבנתי... לפני המון זמן?" "הוא לא מת" "אוף נטע. אמרתי לך. יאיר הורס את המשחק. הוא לא יודע איך משחקים..." "אני כן יודע..." "אתה לא" "אני כן" "אתה באמת לא יודע יאיר. איך מישהו יכול לא להיות חי ולא להיות מת?" הקשה נתנאל. "הוא יכול" "נו. אז תגלה לנו את מי בחרת" אמרה רותם. נטע גם הייתה מסוקרנת לדעת את מי יאיר בחר. ותוך כדי שניסתה להעלות בדעתה מי הדמות שבחר, העיפה מבט בחדר וחיפשה אחר כוס חד פעמית ואז נתקל מבטה במיטה של צחי והיא הבינה. היא הבינה את מי בחר יאיר. "נו.. תגלה לנו..." "לא רוצה" "נו בבקשה יאיר. תגלה לנו בבקשה.. מי לא מת ולא חי?" "טוב" חייך יאיר מרוצה מתשומת הלב שהעניקו לו שני אחיו. " בחרתי את צחי". דממה השתררה בחדר. רותם ונתנאל השתתקו מיידית. ונטע שכבר הבינה למי התכוון יאיר אף לפני שאמר, ניגשה אל אחיה וחיבקה אותם. ובצד. על הכיסא ליד צחי. ישבה חגית. ומחתה את דמעותיה. "ריבונו של עולם. לא רק שאלה של ילד בן חמש נשאלה כאן בתמימות. אף אני, אימו, שואלת. ואינני יודעת התשובה. אנא, עזור לי לדעת. לדעת האם בני חי או מת. או החי המת. או המת החי. קשה עלי המחשבה על כך. ופתרון אין לי. אתה קל רחום וחנון. ומושיע ומרחם. אנא ריבונו של עולם, שלח רפואה שלימה לבני. רפא אותו. חייה אותו. חייה אותו..."

"שאלום. מקורה אחי?" "הכל אחלה... מה איתך?" "ב"ה טוב" "יופי. תגיד רגע, איפה אתה?" "אני בדרך לבית חולים עכשיו. דודה שלי לאה שברה את הרגל והיא צריכה שמישהו יקפיץ אותה חזרה הביתה. כי אין להם רכב.." "אה. אבל צחי. תיזהר. ממש גשום היום. שהטרנטה שלך לא תחליק. סע לאט אחי..." "אוקי. סבבה. שמע אחי, אני עוד שנייה נכנס כאן למחלקה, אז אני צריך לסיים. רצית משהו?" "כן. שמע, יש לאוריה בת מצווה היום. אז אתה בא, כן?" "ואו. עודד. רק עכשיו נזכרת? בבת מצווה של אחיות שלי עדכנתי אותך קצת לפני..." "מה אני אעשה אח שלי.... ככה יצא... אז תבוא?" "בעז"ה... כשאני אסיים פה עם הדודה..." "טוב. זה באולמי "שלום ורעות". מתחיל ב7... יאללה. נתראה..." "ביי" "סליחה, את יודעת אולי איפה נמצאת לאה יעקובוביץ'’?" שאל צחי את פקידת הקבלה במחלקה. "לאה יעקובוביץ.. אממ רק רגע...." אמרה הפקידה והחלה לפשפש בתיקיות ובמסמכים הרבים שהציפו את שולחנה... "כן. הנה, לאה. היא בחדר 16. ממש כעת סיימו את הקיבוע. תמשיך ישר במסדרון ותפנה ימינה..." "תודה" צחי המשיך תוך שהוא עוקב אחר הוראותיה הברורות של הפקידה. הוא נכנס אל החדר שהיה פתוח. דודה לאה ישבה שם כשרגלה מורמת על כיסא. "צחי, הוו צחי, אני כל כך שמחה שאתה כאן. אבל הקדמת. יש לי עוד איזה טיפול שאני צריכה לעבור ברגל השנייה. זה ייקח משהו כמו שעה... אוי. אני כל כך מתנצלת. חשבתי שתגיע יותר מאוחר. פשוט כשהחלקתי גם רגל שמאל נפצעה קצת והדוקטור עכשיו צריך לבדוק גם אותה..." צחי חייך "דודה לאה, מה קורה לך? ז בסדר גמור. אני כאן ואני אחכה. בכל מקרה אני צריך להתפלל מנחה. זה לגמרי בסדר. עוד שעה אנחנו נצא מכאן. תרגישי הכי נעים בעולם. זה באמת בסדר. אני אהיה למטה. ועוד שעה אגיע לכאן שוב. בסדר?" "הווו... צחי. מלאך שלי. בוא, אני אתן לך נשיקה..." צחי חייך. דודה לאה מעולם לא הבינה שיש גיל בו מתבגרים ואז אי אפשר להעניק את נשיקות האודם הורוד שלה שמותירות את חותמם על הלחיים. אבל דודה לאה היא דודה. ועכשיו היא גם חולה. אז צחי רכן וקיבל נשיקה מצלצלת ודביקה במיוחד. "יופי צחי. צדיק. אז עוד שעה ניסע הביתה.." צחי יצא מחדר בזריזות. חושש שמא הדודה תפרגן לו בעוד כמה נשיקות תודה. הוא עבר במסדרון המחלקה והניד ראש לפקידה שעזרה לו קודם. אחר ירד אל בית הכנסת שבקומה הראשונה. והתפלל שם מנחה. הוא הביט בחלון בית הכנסת עם סיום התפילה וראה שהגשם הפסיק לטפטף ואז יצא החוצה. אל מדשאות בית החולים רחבות הידיים. צחי הביט סביבו מתענג על האוויר הנעים והבריא ואז שכב על הדשא בתנועת משתזף. קרני שמש החלו לצאת. אט אט. וחיממו אותו "אוי. אני מצטער" צחי הרים את ראשו. ילד קטן עם תלתלים בלונדיים ועיניים כחולות וגדולות הביט בו. "לא התכוונתי..." "זה בסדר" אמר צחי וליטף את קרקפתו. "פשוט שיחקתי כדורגל. וצריך לרוץ מהר. אתה יודע... כדי לנצח. ואז, מה שקרה פשוט, הוא שבעטתי בכדור חזק מידי. ואממ. הוא פגע בך בראש. בכלל לא התכוונתי. כואב לך?" "לא. זה באמת בסדר חמוד. זה בסדר..." "אז כבר לא כואב לך?" "לא. בכלל לא" "תבטיח שאתה לא אומר לי סתם.." חייך הילד והסיט תלתל שנפל על עיניו. "אני מבטיח שכבר לא כואב לי" אמר צחי. "יופי" שמח הילד. "אתה ממש חמוד. אתה יודע? יפה מצידך שכל כך אכפת לך אם כואב לי או לא.." הילד חייך. "כשכואב זה לא כיף" הוא הסביר "כי אז אתה מקבל זריקות. ובדיקות. וכואב לך. וכולם משחקים. ונהנים. והולכים לגן. ורק מי שכואב לו נמצא בבית חולים. עם אנשים שחולים. שכואב להם. אתה מבין? זה לא כיף.." צחי החל לרגע מעכל את המתרחש סביבו. "יכול להיות שהילד המדהים והחמוד הזה הגיע לכאן כי הוא חולה?" שאל את עצמו. ומיד קיבל את תשובה. "אני למשל גם חולה. אתה יודע? וגם לי לפעמים כואב" "אתה יודע במה אתה חולה? הרגל כואבת לך? או היד? מה כואב?" שאל צחי. "אני יודע במה אני חולה. שמעתי את אמא שלי וגם את אבא שלי ואח שלי הגדול והחכם איתי מדברים על זה. אני חולה בסרטת..." הסביר במבט ידעני. "סרטת? ואו. זו מחלה? או שם של פצע?" "זאתי מחלה. מה אתה לא יודע? יש הרבה ילדים איתי כאן שגם להם יש סרטת" "ומה המחלה הזו בעצם עושה לגוף שלך?" "אממ. אני לא יודע. היא מכאיבה לו." צחי מצא עצמו לפתע חוקר אודות מחלה לא מוכרת ילד בגן. "כמה טיפשי מצידי. למה שילד כל כך קטן יידע הכל אודות המחלה שלו. בקושי את שמה ידע לבטא נכון. טיפשי מצידי לשאול כל כך המון שאלות..." "ההורים שלי מחכים לי שמה. אבא שלי עשה לי סימן לחזור. הוא בטח לא מבין למה אני כאן כל כך הרבה זמן. אולי הוא חושב שאני מדבר עם זר" צחי העיף מבט אחור. שם ישבה משפחתו של הילד. היו שם הוריו ועוד שתי ילדות שצחי תיאר לעצמו שאלו אחיותיו. "זאתי המשפחה שלי. אבל יש לי עוד אח. גדול איתי. הוא האח הכי גדול בעולם" צחי חייך. "הילד הקטן ממש מעריץ את אחיו.." חשב לעצמו. "טוב אני חייב ללכת" התנצל הפעוט. ואז הסתובב לכיוון משפחתו. כשהילד הסתובב הבחין צחי כי מאחורי ראשו, במקום שבו היו אמורים להיות עוד תלתלים בלונדיים חמודים, היו קרחות גדולות. הצינור שבידו. הקרחות בראשו. צחי הבין לפתע. הילד לא חולה בסרטת. הוא חולה בסרטן. דמעות נקוו בעיניו למרות שרק עתה הכיר את החמוד הקטן. ה ילד הסתובב בפתאומיות "לא אמרת לי איך קוראים לך?" "קוראים לי צחי" חייך צחי ומחה את דמעותיו. "אה" אמר הילד. "ולי קוראים שחר" צחי הביט בילד. הילד השיב לו מבט. ואז צחי התרומם מהדשא. וחיבק אותו. את שחר הקטן. את שחר החולה. החולה ב"סרטת". אף שחר חיבק את צחי חזק. נאחז בו ממש. וזו הייתה ההתחלה. ההתחלה של קשר. התחלה של קשר אמיץ.

12/10/08 "היי" "היי. מקורה?" שאל איתי. "אחלה.." "אז מה? איך הייתה היומולדת?" "בסדר. השתגענו קצת. היה סבבה..." "טוב. אממ.. רוצה שנלך לאנשהוא...?" הציע איתי. "לאן?" "תפנטזי רגע מקום שממש ממש בא לך להיות בו..." אמר. "בים, אבל זה ממש לא ריאלי" "למה לא?" "כי בירושלים אין ים, איתי.." הסבירה נטע מחויכת. "בירושלים אין. אבל יש מקומות שיש בהם ים" "ספר לי עלזה. גרתי במקום כזה. פעם גרנו באשקלון. כך שהיינו בים כל הזמן..." "טוב. בואי. הולכים..." "לאן?" "בואי נו. אל תהרסי הפתעות. תראי עוד מעט..." איתי הוביל את נטע למגרש חנייה בסביבה. "ואו... איתי.. זה באמת מזכיר ים..." צחקה נטע. "לא. את לא הבנת. את עכשיו מחפשת את המכונית שלנו..." "של מי?" "שלנו. נסעת בה כבר פעם. כשאימא שלי הקפיצה אותך אז, כשנמתח לך השריר..." "אתה רציני? לחפש ת'מכונית שלכם?" "נו. כן" "טוב..." נטע פסעה בין שורות המכוניות בחנייה. "הנה. מאזדה 6 לבנה. נכון?" "יפה לך.." "אוקי. ומה עכשיו?" שאלה נטע. "עכשיו יתרחש משהו נורא מעניין. אני פותח את הרכב. ואת נכנסת לתוכו" "כן??" "כן.." איתי פתח ונכנס. "נו, את באה?" "כן.." שניהם התיישבו ברכב. "אז לאן נוסעים?" שאלה נטע. "אה. חשבתי שזה היה ברור..." "לא. זה לא..." "אנחנו נוסעים לאשקלון..." "למה שניסע לאשקלון? מה יש באשקל... " נטע הפסיקה מרצף דיבורה. "לא נכון!! אנחנו נוסעים לים איתי??" שאלה בתדהמה. "ואו. הקליטה שלך די איטית.." " איתי. אנחנו באמת נוסעים לים?" "את יודעת מה שמעתי שאומרים?" "מה?" "שלמי שקורא מאמרים, יש קליטה מהירה...אולי אני אשאיל לך כמה.." "מאמר על שפת הגוף? לא תודה" "חחח..." צחקו שניהם. "יש לנטע הזו נטייה לשחרר אותי... " חשב איתי. "ואו. איתי הזה פשוט מצליח להוציא ממני שמחה שהייתה עצורה בי הרבה זמן" חשבה נטע וחייכה. "מה את מחייכת?" "סתם" "טוב" חייך גם איתי. ונטע הרגישה ששמחה גדולה מציפה אותה. החיוך של איתי היה כל כך יפה בעיניה. "טוב. תשימי שיר..." הציע איתי. "יש לך כאן דיסקים?" "אוח. לא" "טוב. אז אני אדליק רדיו". נטע כיוונה את הרדיו. וקולו של השדרן בקע מהמכשיר. "קול ישראל שלום. השעה שמונה וחצי ואנו נאלצים לקטוע את שידורינו כתוצאה מתאונה קטלנית שאירעה בצומת קסם. מכתבנו באזור נמסר כי יש 5 הרוגים. ו3 פצועים. שניים במצב קל עד בינוני. ואחד במצב קשה. זוהי התאונה התשיעית מתחילת השבוע..." השדרן המשיך לשדר. אבל איתי הנמיך. הוא העיף מבט בנטע שהתכווצה במושבה. "תאונות" הוא חשב בליבו "איזה דבר מזעזע. אדם שחיי חיים שלמים מלאים ומאושרים יכול לסיים אותם ברגע על הכביש. בגלל טעות או חוסר תשומת לב" נטע ישבה שותקת במושבה. "נטע. את רוצה שאני אמשיך לנסוע? או שנחזור?" שאל איתי בשקט. נטע נעצה בו מבט. "נחזור" היא אמרה. ואיתי הביט בה. שותק. כואב. ועשה פרסה...

12/9/2008 ארגון "מאור לילד" שהוקם על ידי נורית ואהרון לוטן לזכר בנם שחר, היה ארגון שעסק בטיפול בילדים חולי סרטן. לארגון היה מבנה עצום שהיה למעשה בית חולים לכל דבר. בית חולים לילדים שחולים במחלה הנוראית. היה שם צוות רופאים ואחיות מסור. שטיפלו בילדים כל הזמן. ובסוף כל שבוע נערכה לילדים פעילות מיוחדת. פעם הביאו להם קוסם. ופעם ליצן. פעם חיות מחמד. ופעם הצגה מצחיקה. במבנה היו גם חדרים שלמים של משחקי קופסא, גימבורי, המתנדבים שפעלו בארגון היו מסורים ונבחרו בקפידה. נטע התנדבה אף היא בארגון. שחר, החניך של צחי אחיה, היה הילד הכי חמוד שהיא אי פעם ראתה. עוד בפעם הראשונה שראתה אותו הוא שבה את ליבה. עיניו הגדולות והכחולות היו כל כך תמימות וטהורות בעיניה. בכל פעם שנזכרה בו הייתה נטע דומעת. ילד כל כך קטן. שסבל ממחלה נוראית שאט אט אכלה את גופו. בסופה שחר גם התעוור. והעיניים היפות שלו היו נראות כל כך מטושטשות. ועצובות. מיד עם הקמת הארגון נטע הצטרפה. היה לה ברור שכך גם "לא אגזור גזר דין מוות על הבן שלי.." טענה אימה "שאני אנתק אותו מהמכשירים? ממש לא. אני אפילו לא רוצה שתעלו אפשרות כזאת על הדעת. בשום פנים ואופן לא. פשוט לא". נטע שנאה את הוויכוחים האלו הבין הוריה. אביה טען שאין טעם להמשיך להשאיר מת בחיים. ושיש להיות ריאליים. מכיוון שאין סיכוי שצחי יתעורר פתאום. אבל אמה לא הייתה מסוגלת לשמוע את הדיבורים הללו. וכך היו הוויכוחים הופכים להיות תכופים יותר ויותר. נטע נזכרה בוויכוח הסוער אמש. רותם, נתנאל ויאיר כבר ישנו. אבל נטע הייתה ערה והיא שמעה הכל. "אני לא מבינה אותך ברק. איך אתה יכול בכלל להציע לי להרוג את הבן שלי??" "חגית. אין שום סיבה להיות דרמטית. את לא הורגת את הבן שלך" "לא להיות דרמטית? תגיד לי, אתה בכלל שומע את עצמך?? אתה מבקש ממני לנתק את הבן שלי מהמכשירים שמשאירים אותו כאן בחיים איתנו ועוד מבקש ממני לא להיות דרמטית?? אני לא מבינה מה קורה לך ברק. פשוט לא מצליחה להבין. איך בכלל אתה מעז לשתף פעולה עם הרופאים האלה בעצם המחשבה אם לקבל בכלל את הרעיון! ממש לא בא בחשבון. אני לא הורגת את הבן שלי" "חגית. נו מספיק. גם אני אהבתי את צחי. הוא גם הבן שליייי. להזכירך. תפסיקי לדבר כאילו לא אכפת לי ממנו. אני אהבתי אותו. ואת יודעת את זה. הוא הבן שלי. הבכור שלי. אבל מה לעשות. נכון לעכשיו הוא ממש לא נחשב כאדם חי.." "מה זאת אומרת אהבתי? אתה לא אוהב אותו גם עכשיו? תפסיק להרוג אותו. למה אתה לא מאמין שיקרה נס? איפה האמונה שלך? אנחנו מאמינים בקב"ה רק כשטוב? לא! אתה תמיד דוגל בשיטת "הכל לטובה" וכשיש ניסיון צריך לעמוד בו. ולא להישבר. להאמין ברק. ולא לנתק את הבן שלך מפתיל החיים.." "חגית. זה לא מדויק מה שאת אומרת" נאנח ברק. "אני מאמין בכל ליבי שהקב"ה הביא עלינו את הניסיון הזה. ושהוא בהחלט מאמין שאנו יכולים לעמוד בו. אני יודע שהכל לטובה. אנחנו לא רואים את הדברים בפרספקטיבה רחבה מספיק. אבל הוא יודע הכל. אני בהחלט מאמין. אבל זה ממש לא סותר את העובדה הריאלית שמצבו של צחי לא מאפשר שום תקווה. זה כמו שתצפי מפרח להתחיל לדבר. ותאשימי את מי שלא מאמין בזה, בכך שהוא קטן אמונה. יש דברים שפשוט "אני לא מבינה אותך ברק. צחי יתעורר. אני יודעת. אני יודעת!!" ברק נאנח. והתיישב באפיסת כוחות על הכורסא. חגית התיישבה לצידו. בוכה בקול. "מה יהיה? מה יהיה ברק?" שאלה בקול חנוק. "חגית. אני באמת לא יודע.. פשוט לא יודע..." נטע שכבה בחדר. היא שמעה את כל השיחה. ובכתה בשקט לתוך הכרית. "אני חייבת כבר לישון" הכריחה את עצמה. "מחר יש לנו את הטיול בארגון. ואסור לי להגיע עייפה. טל יצטרך את כל תשומת הלב שלי..." נטע הניחה למחשבות, היא נתנה לעייפות להשתלט עליה. ונרדמה...

5/2/2008 "מה שאת צריכה לעשות זה פשוט למצוא את הנעלם לפי משפט הקוסינוסים. אחר כך תמצאי את הצלע לפי פיתגורס. והנה. את רואה. הצלחת לפתור את התרגיל נטע. תוך שנייה!!" "בראבוווו יעלי. בראבוו. הצלחת לפתור גם את התרגיל הזה. שימי לב טוב טוב למילים "הצלחתתת" "אתתת". כי אני למשל בחיי ם לא אעבור את המבחן הזה" "תקשיבי נטע. זה לא כזה נוראי בסך הכל זה תרגיל די נחמד. את פשוט צריכה לעלות על הטריק ואז את זורמת עם זה. את מבינה. העניין הופך להיות פתאום פשוט כשאת קולטת את ה... טוב. טוב. אני אשתוק. לפני שתהרגי אותי במבט הזה שלך..." "מזל שהבנת נשמה. יאללה. עזבי אותך מתמטיקה. אני גם ככה לא אעבור ת'מבחן. בוא נעשה משהו אחר..." זו הייתה שעת צהרים די מאוחרת. יעל ונטע ישבו בסלון של בית משפחת הדר... שומעות מוזיקה בווליום מחריש אוזניים, אוכלות פופקורן, ומפרקות חבילות מייק&נייק אחת אחרי השנייה, הן גם נמנמו מידי פעם. ועשו שיחות טלפון "דחופות" וכמה "סתמיות". אבל מעל לכל הם כמובן ביצעו את המטרה המקודשת לשמה התכנסו. ללמוד למבחן המסכם במתמטיקה. נטע בהתה בחלון הפתוח. "יעל, תגידי, ידעת שלעצי אקליפטוס יש נשירה מטורפת בתקופה הזו של השנה? או למשל שהשכנה שלך תולה כביסה בכמויות מסחריות.. ואו. ותראי איזה קטע. הכלב של השכנים רודף אחרי החתולה השחורה הטונפת הזו ששעה עכשיו ניסתה להיכנס לפח הזבל.. ואו. ותראי אתזה..." הצביעה נטע אל האופק. יעל נאנחה. "אוקי. תראי נטע. אם חשבת עד היום, אז טעית מותק, כי את לגמרי לא נורמאלית. מה פתאום להפסיק ללמוד? עד שהתחלנו?? ונטוש, להזכירך אם יורשה לי לומר, את זאת שקצת מסתבכת בחומר. ועזבי אותך מהחלון הזה. מה את חוקרת שם. כי אם את בקטע של לעשות עליו עבודת חקר או משהו כדאי שתבואי בשעות שיש יותר פעילות כי.." "יעל הדר. תפסיקי כבר לקשקש.אני לא לומדת יותר. בא לי לצאת עכשיו לעיר. משעמם פה" אמרה נטע והחלה לאסוף את מטילטליה... "אז את באה או לא?" "נטע" נאנחה יעל "את בטוחה?" "לגמרי... באה?" "אוח. אי אפשר איתך. פשוט אי אפשר..." "איתי ובלעדי..." הבליעה נטע חיוך קטן. "כן. גם זה נכון" נאלצה יעל להסכים. הן העיפו מבט אחרון רווי ברגשות אשם לעבר ספרי המתמטיקה. תיק. מסטיק. חיוך אחרון. וכמובן. לנעול את הדלת... 3/9/2006 החדר היה ריק לחלוטין. תום וגם יובל כבר השתחררו הביתה. וילד אחד קטן, מתוק וקירח שכב במיטה גדולה. הקירות שסביבו היו עמוסים. בלונים, שלטים וציורים. עוגות, עוגיות, ממתקים ושוקולדים מילאו את המגירות שלצידו. ובכיסאות שלצידי המיטה היו המתנות הרבות שקיבל. מכונית המרוץ מדודה צילה. והפיג'מה מסבתא בתיה. הכדורגל הכתום, והספר המאויר, הטטריס וגם דיסק שירי הילדים החדש. כולם היו מונחים. מיותמים משהו... "שחר, שחר מתוק שלי. זו אימא. תקום חומד.. ישנת הרבה.אם תתעורר תוכל לראות מה הבאתי לך... הפתעה שאתה מאד אוהב" שחר פקח את עיניו ופיהק קלות. הוא התמתח והתיישב על המיטה. "אימא.." הוא חייך. ופרש את זרועותיו לחבקה. "מתוק שלי. נסיך של אימא. אבא ואיתי עוד רגע יגיעו. הם אוכלים פיצה בקומה למטה. הם קנו גם לך מותק שלי.. איך ישנת?" "ישנתי בסדר" "שים לב להפתעה, טאדםם...." "ואו... איזה נחשים ארוכים. איך אני אוהב נחשי גומי... תודה אימא..." שחר אכל את הגומים והחמצוצים בשמחה. הוא העיף מבט בחדר הריק ולפתע נזכר שתום ויובל השתחררו אמש לביתם... "אימא" הוא שאל "גם אני אצא מפה כמו תום ויובל? או שעכשיו אני תמיד אשאר פה? ומתי יצמח השיער על הראש שלי אימא? כמו השיער שלך? ושל אבא ואיתי וכמו מאור וטוהר מהגן שלי?" נורית לוטן החלה לדמוע. תמיד כששחר התחיל עם מטר השאלות האלו היא נשברה. נורית לא הייתה מסוגלת לעמוד ולהביט בו ביודעה שאין לה יכולת לעשות שום דבר שיעזור לו. לשחר שלה.לבן הקטן והאהוב שלה. כאב לה. כאב לה כל כך. "אממ.. ואימא, אני תמיד אהיה חולה? כי זה לא כיף לי אימא. אני רוצה הביתה. לחדר שלי. ואני גם רוצה לחזור לגן שרה. ואימא.. אני, אני, כואב לי אימא. כל הזמן. ואני לא יכול לשים את הכיפה שלי עם הסיכה על הראש. כי, כי אין לי שמה שיער. אבל אני אהיה בריא עוד מעט. נכון אימא? כי איתי הבטיח לי. הוא אמר שאני אהיה בריא. שאני חייב. ואיתי לא אומר סתם. כי הוא גדול. הוא יודע. נכון?" שחר הביט בה בעיניו הכחולות הגדולות. אבל "למה את בוכה אימא? גם את חולה וכואב לך?" נורית הנהנה. "כן חמוד שלי. גם לאימא כואב" "איפה כואב לך אימא? תראי לי..." נורית לקחה את ידו של שחר והניחה אותה על ליבה. "כאן. כאן כואב לי" "אה. אל תדאגי אימא. נבקש שיביאו לך תרופה. ויעשו לך זריקה. והרופאים יטפלו בך. אימא. אל תבכי..." "שחחחחחחחחחררר..." איתי פרץ לחדר ואימץ את שחר אל ליבו. "איתי... התגעגעתי אליך מאד. חיכיתי לך" אמר שחר במבוכה קלה. "גם אני מאד התגעגעתי אליך אח קטן" חייך אליו איתי וחיבק אותו שוב. "שחר. מנשמע מתוק שלי? הבאנו לך פיצה..." "אבאא..." אהרון נישק את שחר במצח. ואז הביט בנורית. "היא שוב בכתה", חשב לעצמו. "ריבונו של עולם. תן לה כוחות לנורית.תן לכולנו". הוא סימן לה בזווית עינו שתצא איתו רגע מהחדר. "עם כל הקושי הגדול" חשב "אני מוכרח לעדכן אותה בתוצאות הבדיקה האחרונה". נורית הבינה את המסר ויצאה בעקבות אהרון מהחדר. "לאן אתם הולכים?" "אנחנו מיד נחזור שחר. אימא ואני יוצאים רק לרגע..." איתי ושחר נשארו בחדר. "איתי. אתה תישאר לישון איתי היום?" "ברור שחר. אני לא מוותר על זה" "אה. טוב. אז נצטרך להודיע לצחי שלא יבוא היום.. בגלל שאתה נשאר" "טוב" אמר איתי ודגדג את שחר שהתפוצץ מצחוק. "איתי" "מה?" "אתה יודע שגם אימא חולה?" "מה אתה אומר. מה יש לה?" התעניין איתי וגיחך בליבו. "כואב לה בלב" לחש שחר "היא גילתה לי". "אה. ולמה אתה חושב שכואב לה?" "אני לא יודע. פשוט אמרתי לה שהבטחת לי. ואז פתאום כאב לה..." "מה הבטחתי?" "שהבטחת שאני אהיה בסדר. מה, אתה לא זוכר?" נזף שחר באיתי. המבט של נורית ואהרון כשנכסנו חזרה לחדר עשה לאיתי רצון עז לשכוח. 5/2/2008 המדרחוב המה אדם כמו תמיד. יעל הדר ונטע בר- לב הלכו לאורכו ורוחבו מבלי להתעייף לרגע. ידיהן היו עמוסות שקיות שמולאו בחולצות, חצאיות, עליוניות, נעלים, עגילים, ארנק חדש, קליפס לשיער ועוד כל מיני שטויות. שהן התעקשו לקרוא להן "מוצריי טיפוח הכרחיים..." הן עצרו בגלידרייה. נטע הייתה מכורה קשות לגלידה. "תביא לי בבקשה וניל עוגיות" ביקשה מהמוכר "כדור אחד". המוכר הנהן. חייך ושאל את יעל מה בשבילה. "אה. אני לא אוהבת גלידות. תודה." "טוב. איך שאת רוצה" אמר. תנועותיו של המוכר נראו לנטע קצת גמלוניות. "הוא בטח חדש" היא לחשה ליעל. ושתיהן צחקקו. "הנה הגלידה שלך" אמר. נטע הושיטה יד כדי לקבל את הגלידה אבל הגלידה נשמטה מידיו היישר על החולצה שלה. "אני מצטער. ואו. אני ממש מצטער. אממ. הנה, קחי קצת מפיות.. אני מצטער. ואו... אני אביא לך גלידה אחרת.." "לא לא לא. עזוב. לא משנה." אמרה נטע ועזבה את המקום בעצבנות מה. "ממש מה שחסר לי עכשיו. שיפיל עלי עוד גלידה..." הן יצאו מהגלידרייה והחלו ללכת לכיוון האוטובוס. "מה את צוחקת יעל? תראי איך אני נראית. כמו איזה ילדה בת שלוש שנפל עליה גלידה..." "אולי כי זה מה שקרה??" הקניטה אותה יעל. "הא, הא מצחיק מאד" נטע ויעל המשיכו ללכת. ולפתע משהו צד את עיניה של נטע. קבצן די צעיר ישב בפינה צדדית במדרחוב. ממש מאחוריי הגלידרייה. נטע לא הייתה מסוגלת לראות קבצנים ואנשים עניים מבלי לתת להם מכספה. לכן אמרה ליעל שתחכה לה רגע והסתובבה לכיוון אותו הקבצן. היא שלשלה לכוסו 10 שקלים. ואז, הוא הרים את מבטו והיא ראתה אותו. שתי עיניים כחולות, גדולות. "זה הוא?" היא שאלה את עצמה. "מה פתאום. מה קרה לך נטע השתגעת. לא הגיוני שזה הוא." "אבל אולי בכל זאת? הוא כ"כ דומה..." "לא. החליטה. לא. ממש לא. אין מצב." והסתובבה חזרה לכיוון יעל.

במשעול החיים צעדתי עטוף בזכרונות חיי. חוטים חוטים חיבקוני... של זכרונות ואהוביי. וחוט שנפרם בעודו לא תפור. וחוט שנקרע. וחוט מסיפור. והמחט דקרה, העיניים דמעו. טיפת דם קטנה. שיבשה מהרהור. והחוט שנפרם, נתפר מחדש. אך לא כבעבר. לא תפירה מושלמת ממש. וחוט חדש עוד יגיע ויתפור לי כפתור. שאדע, שאתגבר. הקרע עוד יעבור. וחוטים חדשים עוד אראה- כחולים, אדומים, עבים, קצרים וארוכים... יזכירו לי שעל כל חולצה שנפרמה, החליט מלמעלה- אלוקים.

הוא הלך. אחי יונתן. זהו. נגמר. אף פעם לא היה בי חשש קל שיום אחד הוא פשוט כבר לא יהיה איתי יותר. לא יונתן החסון, החייכן, שתמיד עזר לכולם. לא הוא. אבל כן... זה קרה. "צר לי עליך אחי יונתן, נעמת לי מאד... איך נפלו גיבורים???" "שיר, שיר מותק. קומי. השעה כבר שמונה. ואיחרת השבוע פעמיים" שמעתי את הקול המלטף של אמא והשמש חדרה מבעד לתריסים בדיוק על פרצופי הלבן כשלג כך שלא יכולתי שלא להתעורר בבהלה. במיוחד לא כשנזכרתי שהיום יום רביעי. המורה ירדנה על הבוקר, שעתיים מתמטיקה, איזה סיוט! כבר הייתה לי הרגשה שהיום הזה לא הולך להיות משהו... מיהרתי לחדר של עדי ונועם והערתי את שתיהן, תוך דקה הן היו על הרגליים. הן יודעות שאצלי אין משחקים כי אחרת אני מורידה את השמיכה... והן שונאות כשעושים את זה. ירדנו למטה. עמיחי כבר ישב ליד השולחן וקרא בפעם העשירית השבוע על הליפוציתים שמרכיבים את הקורנפלקס ועל שאר מיני הוויטמינים. הכנסתי בזריזות סנדווויץ לתיקים של הקטנים, השארתי הוראות לעמיחי בקשר לכלים של ארוחת הערב שהוא עדיין לא הכניס למדיח, אטמתי את אוזניי בוקר שגרתי. בדרך פגשתי את רחלי ותאיר. שכרגיל דיברו על כמה היה כיף אתמול בסניף וחבל שלא באתי כי גלעד בדיוק עמד להציע חברות לנויה שסירבה מכיוון ש.. טוב נו כולם יודעים, היא דלוקה על איתמר. "אבל זה עוד לא הכול.." אמרה רחלי כממתיקת סוד כמוס. "חגי גם בא.." והיא ותאיר החלו לצחקק. חגי מאז ומתמיד היה הבן המוערץ בסניף. איך הן קוראות לו - THE PERFECT GUY (הבחור המושלם) הגיטריסט, והחתיך והמוכשר והחכם, והשביעיסט, בלה, בלה, עברתי ליד אבי, השומר שלנו והוא אמר "שיר, מה קרה? השמש זורחת, הציפורים מציצות, הנמלים עוברות בדרך לחדר מורים, אני שותה את הנס שלי ולמה את מזעיפה פנים?" חייכתי. לאבי תמיד הייתה נטייה לבדר אותי בימים מעצבנים. "לא ידעתי שאתה כזה פיוטי" אמרתי. "כל יום מגלים דברים חדשים, האם סיפרתי לך כי אמש ירדתי מביתי הקט ופסעתי בדרך למכולת אשר שוכנת..." "אבי, צלצול, אני אבוא אחר כך לשמוע את ה- סיפור המרתק הזה" אבי הנהן "קודקוד A בפרבולה שמשוואת הישר שלה היא Y=4X+2 ואני רוצה שתמצאו לי את... גברת לוי!!!" המורה ירדנה הרעימה עלי בקולה! "מה את חושבת שאת עושה???" והיא פשוט התקרבה אלי עד למרחק המינמלי שיכול להיות בין אפים של שני אנשים. "האם אני רואה את אמיתות הפסוק הידוע "וחוצפה תשגה?" היא שאלה וקרעה לי את עור התוף. "אממ... אני בסך הכל הנחתי את הראש על השולחן המורה. זה הכל..." "ולך יש את החוצפה לקרוא לעניין הפעוט הזה "זה הכל???" אני צריכה להבין מהתנוחה הזו שאת משתעממת בשיעוריי? או אולי את פשוט חושבת שאת יודעת יותר טוב ממני את החומר? העפתי מבט בשעון פעם בעשר שניות, אחרי חמישים פעמים כאלו שקלתי לקחת אותו לשען. כי אין מצב שהוא מתקדם לאט כל כך! הישועה דווקא לא הגיעה מהצלצול הגואל אלא מליאת. היא נכנסה לכיתה וביקשה אותי ובחיוך מיובש הסבירה ש"שיר במועצת תלמידים וצריך אותה לישיבה עכשיו..." נראה לי שצעקתי "יש" כי הפרצוף של המורה לא ממש בישר טובות... ישבנו בספרייה, אני וליאת ושאאקד ויואל וחגי ומאיר ורוני, נציגי המועצה. ישבנו ודיברנו קצת על מה שקרה לי בשיעור ועל העבודה של יואל בפיצריה ועל מספר הברקסים שעשו למאיר ובדיוק באמצע התיאור ("ואני ככה פונה ימינה בפנייה חדה משהו מטורף והמורה לנהיגה צועק לי "ברקס מספר 3.... תעזוב תהגה... ועכשיו!) נכנסה הסגנית דינה שפירא וכולנו השתתקנו. "אז ככה" היא חייכה את החיוך הצפרדעי שלה... "כמו שאתם יודעים השנה תכננו לעשות משהו מיוחד, להרים הצגת פתיחה מושקעת מאד של המועצה! ההצגה תכלול בתוכה את הנושא שבחרנו השנה אשר על פיו ייערכו רוב הפעילויות בבית הספר! הנושא יהיה "תפילה" ואתם תעלו את ההצגה הזאת בתור נציגי המועצה, אז מה אתם אומרים? מה יכולנו להגיד? להרים הצגה, באולם. שחקנים. תפאורה. אורות. מוזיקה. התלהבנו... "ואו, איזה כיף." "אין מילים" "מעולה" "יש, יש, יש!" "אבל למה תפילה? שאל פתאום מאיר. לא מצאתם נושא אחר?" "מאיר מותק, אנחנו לא במועדון נוער. ברור שהנושא לא יהיה "מכבי ת"א" או "איך עוברים את הבגרות בלי ללמוד, ואני בטוחה שאם הנושא הזה היה עולה אפשר היה להביא לך לשחק הצגת יחיד..." מאיר השתתק. אנחנו צחקנו. הצלצול צלצל. שעתיים ראשונות רגילות. את מה שקרה אחר כך אני לא ממש זוכרת. יש לי איזה זיכרון מעומעם של אבא שנכנס לחדר מחשבים עם עיניים שרואים שבכו למרות שהוא ניסה לעשות הכל כדי שלא ייראו, אני זוכרת אותו מוציא אותי החוצה ויושב איתי על הדשא. ואז מחבק אותי חזק חזק ואומר לי בעדינות "שיר, חמודה, תמיד לימדו אותנו לבטוח בהשם גם כשלא טוב. אז עכשיו הקב"ה החליט להביא לנו נסיון. נסיון לא פשוט" הסתכלתי עליו. ואמרתי לו "אבא, מה כל הספור הזה? זה מפחיד אחר כך ישבנו שם עוד חצי שעה. בדשא מול החדר מורים. הצלצול שוב צילצל ילדים יצאו ובאו, רצו וצחקו אני לא ראיתי את זה. אני בהיתי באבא. רציתי לחלום. אבל המציאות היכתה בי. היא הייתה כואבת מידי. חזרנו הבייתה. אני לא יודעת איך אבא לא עשה תאונה. כי אני בטוחה שהוא לא ראה את הכביש. נכנסנו פנימה. עדי ונועם כבר היו שם וגם עמיחי. סבא נחמיה וסבתא שפרה. השכנים "צלאחי" שהם כמו אחים של אבא ואמא. וגם אני הייתי שם. הייתי ואני ריחפתי, ריחפתי כשהורידו אותו למטה וכיסו אותו בדגל הכחול לבן ונזכרתי שפעם ביום הזיכרון לפני 4 שנים כשהוא היה אז רק בשביעית הוא אמר לי "שיר, את יודעת מה אני אהיה? אני אהיה חייל כזה. כזה שייזכה לסחוב את הדגל שלנו על מוט. ולא שייירד איתי למטה. לקבר." הוא היה אז כל כך בטוח בעצמו. וגם אני הייתי בטוחה בו. אבל אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בשום דבר בעולם הזה. כי מישהו מנהל אותו למעלה. ככה תמיד אמא ואבא הסבירו. ולכן חזרתי לחיות יונתני. איתך. איתך בלב שלי. אני יודעת שאתה שם. אתה חיי בנו. אנחנו ממשיכים אותך. הקמנו פארק על שמך. ומעון לחינוך מיוחד. וספר תורה. ועוד המון דברים יונתן. אבל יותר מכל אנחנו וגם החברים שלך שומרים על החיוך שלך. והתום. והפשטות. אנחנו אוהבים אותך. וכן. המשכתי במסלול. העלנו הצגה מדהימה עכשיו גם חגי. האדם שאיתו אבלה את שארית חיי. המאורס שלי. נמצא שם. במלחמה. ואני פה יושבת בבית. עם אבא ואמא. ונועם. ועמיחי. ועדי. אנחנו שומעים חדשות. האוזניים של כולנו בתוך הרמקול של הרדיו הישן הזה. ששידר לנו הכל גם בקרבות שלך יונתן. "צר לי עליך אחי יונתן." אבל אני יכולה לומר לך עוד דבר אחד. אני וגם חגי יודעים בוודאות מה יהיה השם של הבן שלנו!

14/08/08 נטע עמדה ברחבת הכותל ותרה בעיניה אחרי שקד. השעה הייתה די מאוחרת, ולמרות שהיה זה חופש, היא השתדלה לשוב לביתה בשעות סבירות. אמה לא אהבה שיטוטים ליליים מחוץ לבית. נטע בדיוק חככה בדעתה להוציא את הפלאפון ולהתקשר לשקד, אך משנזכרה כי הוא תחוב אי שם עמוק בתיק העמוס חפצים, העדיפה להיאזר בסבלנות. "אוללה... ברכות לנהגת החדשה!! " נטע קפצה בבהלה, "שקד! הבהלת אותי, את לא נורמאלית" "סורי ממוש. אה ואני מצטערת על האיחור הקל. פספסתי את האוטובוס. כלומר לא פספסתי אותו עמדתי שם בזמן בתחנה אבל הנהג החליט שהוא לא מעלה יותר נוסעים, אז רק אלו שנדחפו בחוסר תרבות משווע זכו לעלות ואני נאלצתי לצערי הרב לחכות לאוטובוס הבא. וואי, זה היה מעצבן" סיכמה שקד את המאורעות האחרונים שחוותה בהתלהבות נמרצת ובתנועות ידיים רמות. "קודם כל תיזהרי לא להוציא לי את העין עם התנועות הפראיות שלך" אמרה נטע מחוייכת "וחוץ מזה, ממתי את מוותרת? מתאים לך להיות מן הנדחפים חסרי התרבות. איך זה שנותרת מאחור?" "נטע בר-לב הנכבדת. סף העצבים שלי מ א ד גבוה עכשיו" אמרה שקד והחוותה בידה לנקודה כלשהי מעל לראשה "אז לא הייתי מציעה לך להקניט אותי. ואגב, את כנראה לא מעודכנת אבל בזמן האחרון אני עובדת על הנימוסים שלי, אז במטותא ממך בלי לזלזל" "וואו. זה מעניין. ואיך את עושה את זה?" סנטה בה נטע. "תראי.." פתחה שקד במבט רציני "התחלתי להחזיק את הסכין ביד ימין, לומר "תודה" על כל שאלה שאני נשאלת עם ובלי קשר, אני עוזרת לקשישות לחצות את הכביש, וכבר לא שואלת מוכרות צעירות אם הן חדשות בחנות, וחוץ מכל זה, יום יום בשעות הדמדומים אני מניחה ארבעה ספרים על הראש והולכת מהסלון עד לחדר שלי וזה כולל עלייה של שתי קומות!! תדעי לך שזה עושה פלאים ליציבות וכמו כן לזקיפות הסנטר. אה, ואיך שכחתי? פעמיים בשבוע אני ונועם "אויי שקד שקד.. את באמת לא נורמאלית. את לא רואה שאת מצחיקה אותי? תפסיקי רגע.. תני לנשום.. וחוץ מזה שואן גוך הוא בכלל צייר!!" "צייר, מלחין, אופה ממש לא קריטי. אני גוועת ברעב ואת עושה פדיחות, אז או שזזים או שזזים?" "אני אומרת שזזים" "זו בהחלט הייתה בחירה מצוינת" אמרה שקד ועזרה לנטע להתרומם מהרצפה. "תתביישי לך, נימוסים זה לא התחום שלך". וכך, מבודחות שתיהן, הן התקדמו למרכז העיר "כי בטוח יש מה לאכול שם". - נורית לוטן קחה נשימה עמוקה ודפקה בדלת. "בבקשה ממך ריבונו של עולם. תן לי כוחות לומר את המילים הנכונות. לחזק, לתמוך, לא להכאיב לא לפצוע יותר ממה שכבר כואב". "נורית!! איזה יופי לראות אותך" חייכה לעומתה אישה שמנמנה ונמוכת קומה, "תרצי לשתות משהו?" "לא, תודה רבה חמדה. שתיתי ממש לפני רגע" "אם תתחרטי תגידי. אפשר לארגן לך גם שתייה חמה, עוגיות, מה שתרצי, שניגש לשבת?" אמרה והחוותה בידה לכיוון הסלון. הן התיישבו בדממה. שותקות מספר דקות. "אני מודה לך שבאת נורית. אני מאד מעריכה את העובדה שאת מוצאת זמן להגיע לכאן. למרות המטלות הרבות שאני מתארת לעצמי שעליך לבצע, באמת שמחמם את הלב שאכפת לך ושאת מגיעה. תודה בשמי ובשם גבי" סיימה חמדה בקושי רב. "מאד אהבתי את טל" אמרה נורית ונאנחה קלות "כולם אהבו אותו אם להודות על האמת. כזה ילד מלא בשמחה. מלא באור. בטוב לב כזה עצום. למדנו ממנו כל כך הרבה חמדה, וכל כך שמחנו לשהות במחיצתו. את יודעת, אהרון תמיד אמר לי שכשטל בסביבה הוא רגוע, מכיוון שטל תמיד השרה על כולם אווירה כל כך טובה ונעימה, מעין מלאך הייתי אומרת". "את יודעת נורית.." אמרה חמדה בעיניים מלאות דמעות "כל מה שאת אומרת פשוט מדויק. זה היה טלטול שלי, ילד טהור ומדהים שגם בתקופות הכי קשות שלו, כששכב גוסס בחדרו, גוסס נורית, מותש כולו, מה שהיה חשוב לו היה שלא יהיה לי עצוב. "אל תבכי אמא" הוא היה אומר לי. את מבינה? שא נ י לא אבכה. "אל תכעסי על ירון, אני אוהב אותו" זה המשפטים ששמעתי רגע לפני שהוא עלה למעלה. את מבינה איזה ילד טהור? גם ברגעים האחרונים הוא הפיץ חמדה עצרה לרגע משטף דיבורה מתנשמת ומתנשפת כולה, לא מצליחה לעצור את הדמעות "ומה שכל כך כואב לי" המשיכה בין גניחה לגניחה "שגם על ירון שלי אני לא מצליחה לשמור. איבדתי בן אחד ואני קרובה לאבד בן שני. השבוע המשטרה הייתה כאן ביקשו שאקרא לבן שלי, בהתחלה חשבתי שהם טועים, וקראתי לירון מהחדר שיסביר להם שאין לו שום קשר לפשעים כאלה, אבל הוא הלך אחריהם כמבין במה מדובר. ואני לא האמנתי, צעקתי והשתוללתי שישאירו את נורית עטפה את חמדה המתיפחת בחיבוק רחב, וכשהדמעות לא מפסיקות לזלוג גם בעיניה נשאה בליבה תפילה חרישית. "תן לה ריבונו של עולם כוחות לעבור את התקופה הזו. אני לא יודעת מה קורה, אני לא מבינה מה קורה. אבל אנא שלח לאישה היקרה הזו סיעתא דישמיא. תשפיע עליה שפע מטובך הגדול. הכאב שלה כ"כ גדול גם כך. אנא ממך אבא שבשמים.. אנא ממך..." - "אז את כל זה הן עשו לך רק בגלל שעברת רישיון???" "טוב תראי שקד, לא כל אחת עוברת טסט עשירי. חוץ מזה שהן חמודות חברות שלי.." "צודקת.. אני נגיד עברתי טסט ראשון..." "תודה מותק. תמיד המילים הנכונות.." חייכה נטע. שקד הזיזה את הצלחת בהפגנתיות "וואו. שבעתי.." "זה היה מפליא אותי אם לא היית שבעה. את אכלת עכשיו מנה כמו פיל בספארי.." "איזה דימויים. ואגב, פילים אוכלים ירקות רקובים מותק, לא שווארמה" "אז גם את צופה אדוקה בנשיונל גאוגרפיק? כמו סבתא שלי.." חייכה נטע. "חה חה. מצחיק מאד..." "את ישנה אצלי היום?" "לא. אני אשן אצל נועם. הוא יאסוף אותי כשנגמור. ההורים שלו לא הכי אוהבים את זה אבל אין להם כל כך מה לעשות.." אמרה שקד וקרצה לנטע. "אין. את משהו את.." "אני יודעת.. אני יודעת... אתמול הייתי אצל סבא שלי. הוא גם אומר שאני משהו משהו, שעוד יישמעו עלי וכל זה.." "טוב, סבא זה לא אובייקטיבי" מחתה נטע. "היי, סבא שלי כן! אל תשביתי מחמאות!" "ואיפה הוא גר הסבא הזה?" "הוא גר בחיפה. אבל עכשיו הוא בבית חולים..סרטן.." הסבירה שקד בעגמומיות. נטע נאנחה. "המחלה הארורה הזו. אני לא יכולה כבר לשמוע על אנשים שחולים בה. פשוט לא מסוגלת.." "זה באמת נורא, ברמה שכל אדם מכיר מישהו שחולה או לא עלינו נפטר מהמחלה הנוראית והמקוללת הזו. ואגב, כשחושבים על זה, מה עם המשפחה של טל?" "מה איתם?" נאנחה נטע "מה כבר יכול להיות? קשה להם מאד. כל פעם שאני מבקרת שם אני נשברת מחדש, והקטע הכי נוראי הוא, שאח של טל, ירון, הסתבך עכשיו רציני באיזה תביעה שהגישו נגדו. את מבינה? כאילו לא מספיק שהמשפחה כל כך גמורה מהמוות של טל, עכשיו גם הסיבוך הזה שמקשה כל כך על. חמדה אמרה לי שבינתיים זהות התובע אנונימית אז ירון אפילו לא יודע מאיזה כיוון זה נחת עליו. תאמיני לי שקד שאם הייתי יודעת מי זה, הייתי ניגשת שקד בהתה בנקודה לא ברורה איפשהו בחולצה של נטע. המומה ממה ששמעה כרגע. נטע רכנה לכיוונה ושקד איבדה את הנקודה, "היי, את בסדר?" שקד לא הצליחה להוציא הגה מפיה. "נטע.. נטע.." "כן ? הכאבתי לך? בגלל סבא? אני מצטערת ממי.. אני לא התכוונ." "לא. נטע. לא זה. את זוכרת שסיפרתי לך על ירון ויוס?" נטע צנחה חזרה בכיסאה. מחזיקה את ראשה המומה. "אני לא מאמינה. זה לא יכול להיות.. זה לא יכול להיות... איך לא קישרתי? אני כזאת טיפשה יואוו... השמות פשוט ברחו לי ורק עכשיו אני נזכרת..שקדי, מה נעשה?" "יש רק ברירה אחת" אמרה שקד בהחלטיות, "בואי איתי".

03/06/08 איתי התרווח בנוחיות על הערסל בגינה של משפחת בר לב, מזמזם לעצמו בקול ונהנה מהרוח הקרירה והדי מפתיעה בתקופה הזו של ראשית הקיץ. נטע שנכנסה עם מיץ תפוזים סחוט ועוגיות חמות שיצאו מהתנור צחקה למראהו. "אוהו. ממש החיים היפים. נח לך בסוטול. מתפנק. עוגיות. שתייה.. יפה.." איתי חייך. "וזה עוד כלום לעומת הבריזה המטורפת שיש כאן. מדהים" "מי שיישמע" אמרה נטע "אפשר לחשוב שאתה גר בפלורידה..." "טוב, תראי, אצלנו אין כזאת מרפסת וגם אין כל כך הרבה כיווני אוויר בבית... בבית שלך תמיד נעים. גם ביום הכי חמסיני בשנה..." "טוב. אני מאד מקווה שלא רק בגלל הרוח" "אה. ברור שלא. המקום חמים ונעים, האוכל מצויין, יש לך אחלה משפחה.." "תודה" "וכמובן שגם לך יש חלק בכל הסיפור.. שלא תביני..." "אוח. איתי. פשוט תשתוק. אתה כזה גרוע!!!" צחקה נטע. "חן חן" "ופלצן" "נ-טע! זאת מילה לא יפה. ואמא ביקשה לא לדבר ככה..." אמר נתנאל שבדיוק נכנס עם יאיר אל המרפסת על מנת לקחת את הכדור האהוב עליהם. "נתנאלייי... אתה לגמרי צודק" אמרה נטע נבוכה. "ברור שאני צודק" איתי צחק. "אהלן גבר. כיף לראות אותך סוף סוף, נתנאל..." "מה זאת אומרת סוף סוף?" "שמעתי עליך הרבה...אז חיכיתי כבר לראות אותך" "כן שמעת עלי?" שאל נתנאל בפליאה. "בטח. עליך וגם על הילד החמדמד הזה שעומד מאחורייך. תגלה לי איך קוראים לך..." ביקש איתי מיאיר. "קורים לי יאיייר.." אמר הפעוט בביישנות. "ובין כמה אתה?" "סלוס" "איזה גדווווווול....... ואווווווווו...." יאיר התלהב מתשומת הלב שהעניק לו איתי ובטבעיות סימן לו שהוא מעוניין שירימו ויושיבו על ברכיו. ואיתי אכן ירד מהערסל ועשה זאת. "אז באיזה גן אתה?" "בגן של סיונה..." "וכיף שם?" "מאד" "ובאיזה כיתה אתה, נתנאל?" "אני כבר בכיתה ג'.." ענה בגאווה. "טוב. אתה כבר ממש ענק.." אמר איתי וזכה לחיוך מאוזן אל אוזן מנתנאל. "מי אתה?" שאל לפתע יאיר. "זה החבר של נטע" הסביר נתנאל בידענות "הוא יהיה החתן שלה" "ונטע היא כלה סלו?" שאל יאיר כלא מבין. "היא תהיה" איתי הסמיק במבוכה ונטע מצאה סיבה להיכנס חזרה הבייתה "כי היא שומעת שרותם צריכה עזרה בשיעורי הבית". נתנאל שלא הפסיד שום הזדמנות להביך צעק כשנטע נכנסה "שרותם בכלל אצל חברה". אח. אחים קטנים... 03/08/08 "איתי, אין מצב שאני נכנסת לחנות הזאת. אני רק רואה את כל מוצרי האלקטרוניקה האלה וחוטפת חום" "שרית, תקשיבי אבא ביקש שאני אקנה לו דיו למדפסת. שתי דקות ויצאנו.." "טוב" אמרה שרית, נכנעת. "אבל שתי דקות" הם נכנסו אל החנות רחבת הידיים והחלו לחפש את מיקום הדיו בתוך כל המכשירים האלקטרוניים והחשמליים שהוצעו למכירה. "אוף איתי. אבל למה לכאן? היינו יכולים ללכת לאיזה חנות פשוטה של מוצרי כתיבה והיינו מוצאים תוך רגע..." "אין את הדיו הזה בכל מקום. אבא אמר שהוא מוצא אותו רק כאן ובעוד חנות במרכז העיר. זו לא מדפסת שנקנתה כאן אז יש בעיות בקניית הדיו. ותירגעי כבר. נקנה, נצא ואנחנו מגיעים הבייתה. בלי לחץ" לאחר שמצאו את הדיו המיוחל פנו בזריזות אל עבר הקופות כדי להתברג באחד התורים. ולבסוף כשהגיעו אל הקופה גילתה שרית שהפלאפון שלה אבד. איתי שצפה את הדרמה שהולכת להתרחש אם לא יימצאו את הפלאפון מיידית אחז בזרועה של שרית והוציא אותה מהתור אל רחבת החנות. "אוקי. קודם כל להירגע" ביקש "עכשיו תגידי לי, נכנסת איתו לכאן?" "כן. כן. נכנסתי" "בסדר. אז הוא פה" "מה אתה כזה שאנן. בגללך בכלל נכנסו לכאן" התעצבנה שרית. "שרית. מה הלחץ? היינו בדיוק בשני אגפים בחנות. תוך שנייה בעז"ה נמצא את הפלאפון" "אני מאד מקווה בשבילך" הם החלו מתרוצצים בחנות. סוקרים את כל השורות והמדפים, אבל לשווא. הפלאפון לא נמצא. שרית התיישבה מרוטת עצבים על הרצפה. "אמא תשתגע. זה הפלאפון השלישי שאני מאבדת מתחילת שנה" "די עם הפסימיות. אנחנו נמצא אותו" "והכל בגלל המחסנית דיו הזו..." "וואי. וואי שרית. כשאני אמצא את הפלאפון את תתפדחי שעשית כזאת דרמה מהשטות הזו. אז תירגעי נשמה.." שרית הביטה באיתי. "זה לא מצחיק אותי" "אה. נו. מעולה. אנחנו באותו ראש. כי ממש לא התכוונתי להצחיק" "אוח גם כן אתה..." אמרה וחייכה. "אנחנו נמצא" הבטיח. איתי המשיך לחפש את הפלאפון, מותיר את שרית יושבת על הריצפה באמצע החנות, כשלפתע התנגש חזיתית בייצור קטן וחמוד. לקח לו מספר שניות לזהות את הילדון משובב הנפש. "י-אירוש!!" "איתי.." "מה שלומך מתוק?" "טוב" "איזה כיף לראות אותך. אתה כבר כל כך גדול, אני לא מאמין..." יאיר חייך. "עם מי אתה כאן יאיר?" "עם אבא ועם נתנאל וגם עם.." "יאיר" אמרה נטע שהגיחה משום מקום. "חיפשנו אותך. מה אתה עושה? איך אתה נעלם לנו ככה?" היא תכננה להמשיך לנזוף בו, אבל אז הבחינה באיתי. "אממ.. היי.."גמגמה במבוכה. "היי" ענה. מאדים, מצהיב, מווריד. "אממ.. אני אממ.. יאיר תגיד להתראות.. אנחנו חייבים לזוז פשוט" הסבירה. יאיר נפנף לשלום. ואז איתי הבחין בחפץ שהחזיק יאיר בידיו. "היי.. יאיר, מה יש לך ביד?" "אה. זה פאפון. שמסתי פה" הסביר. "אפשר לראות?" ביקש איתי. "כן" אמר יאיר והושיט לו את המכשיר. "וואי. איזה מזל. זה הפלאפון של שרית" אמר איתי בהקלה כשזיהה את המכשיר. "היא חיפשה אותו הרבה זמן עכשיו". "לא.זה סלי.." אמר יאיר. "יאירי מתוק. הפלאפון הזה הוא של אחות שלי. הוא הלך לה לאיבוד ואתה תתן לי להחזיר לה אותו, נכון? היא מאד תשמח" יאיר שקל לרקוע ברגלו ולהקים קול מחאה אבל הוא פשוט אמר "בסדר. רק בגלל סאתה החתן של נטע. אז אני מסכים.." "תודה מתוק" אמר איתי בולע אתה גוש אי הנעימות בגרונו "ו.. אממ.. ביי. נטע" "להתראות" אמרה "דש לשרית.." איתי פסע נבוך אם כי שבע רצון אל עבר שרית שעדיין ישבה על הרצפה וזכתה למבטים רבים מצד הקונים והמוכרים. "טאדאםםםםםם" "ואו. אתה ממש גשש בלש" "לא בדיוק. אבל בערך" "בים. בם. בום" "טוב. בואי רק נשלם ונצא מפה כבר. ותעשי לי טובה וקומי מהרצפה.." ביקש איתי. "אוקי. אם זה לצורך יציאה מכאן ועם המכשיר היקר לליבי, אני בעד" אמרה שרית ונעמדה. ושוב נאלצו איתי ושרית לעמוד בתור המשתרך לאיטו. "וואי. אבא סיבך אותנו קצת, הא?" אמר איתי "מזל שהסיוט הזה קרוב לסיומו" "יש לי שעון" אמרה שרית. "שמחת זקנתי בראש חוצות. ומה אני אמור לעשות עם המידע המלבב?" "סתם. פשוט שתדע שאני עוקבת. כשנכנסנו אמרת שתי דקות.." "אה. זה.. " צחק איתי. "היי איתי תסתכל לשם. איזה קטע, נראה לי שזה אבא של נטע, לא?" אמרה שרית והצביעה על תור שהיה מרוחק מהם מספר מטרים. "אה. יש מצב" אמר איתי ולא הביט. "כן. נו, זה הוא.. אני רואה עכשיו גם את נטע..." "יפה.." אמר איתי. "מה, ממש לגמרי לגמרי כלום. אתה אפילו לא אומר לה שלום?" הציקה שרית. "אממ.. לא" "וואו. לא קשה?" "טוב. שרית, די עם השאלות האלה" "רק מתעניינת. מה נלחצת? אגב. איפה מצאת את הפלאפון?" איתי הניח את הדיו על ערימת מוצרים שהייתה בקרבתו ויצא מהחנות מותיר את שרית מאחור. "אבל איתי.. חכה רגע.. לא שילמנו עדיין. סתם חיכינו כל הזמן? נו, ולא באמת אכפת לי אם זה יהיה יותר משתי דקות.. איתי נו בוא רגע תשלם.." אבל שרית דיברה לעצמה. איתי כבר יצא מהחנות. מותיר אותה מאחור. "החתן סלך יסא מהחנות" עדכן יאיר את נטע. "מי יצא מהחנות?" שאל ברק בר- לב, האב, מבודח. "איתי" הסביר נתנאל. "אה. בחור טוב" מלמל ברק לעצמו. נטע בהתה בדמותו המתרחקת של איתי. אנחה משותפת אחת קשרה באותו הרגע את שניהם. "אחח. אחים קטנים".

12/06/04 "לא משם. נו.. לא משם... עזוב ת'חבלים. עודד, אתה תפיל את כל המסך..." "סבתא ש'ך תפיל. אחי סמוך עלי, שום מסך לא ייפול פה" "וואי. עודד מספיק נו. אני מבקש ממך עזוב את זה לכל הרוחות. יהיה פה פדיחות" "בסדר. יא כבד. עוזב עוזב..." עודד הרפה את ידיו מן החבלים שבמשיכתם מורם המסך. "צוחקים איתך. יא סבא" "נו, אז מה זה? התרגשות לקראת המעמד המכובד שבאה לידי ביטוי בעשיית מעשים מאד מקורים?" "טוב. צחי. אל תהיה לי פסיכי עכשיו..." צחי צחקק. "אוקי. אני אשתדל במיוחד בשבילך לא להיות פסיכי עכשיו" "לא. לא תשכח מזה. אתה דווקא צריך להיות הכי פסיכי שבעולם עכשיו כי נראה לי שאנחנו עוד שנייה עולים. תשמע, אני נכנס מהצד השני של הבמה ואתה תיכנס מכאן.אל תשכח את הקטע על המזכירה ועל האם בית. אה, והעציץ שנשבר כש"פלאח" ניסה לקפוץ למגורים דרך החלון..." צחי הציץ אל עבר הבמה. "עודד בוא, בוא. רואים מפה את אבא שלך.. חחח.. נראה לי שהבדיחות על הרב יקותיאל לא ממש מצחיקות אותו" "כן. חמור סבר כתמיד... אתה יודע בכלל מה הולך להיות לי בבית אחרי העסק המביך הזה?" "יהיה טוב אח שלי. נחגוג ביחד את ה"העפה מהבית". גם ההורים שלי לא ימותו עלזה.." "כן. הא?" "אבל את נטע זה דווקא ממש מצחיק. היא אפילו עזרה לי בכמה מהמשפטים הטובים" עודד הרים גבה. "כן, כן. אל תראה אותה ככה, שנונה אחותי..." "אני שמח" אמר עודד וטפח על שכמו של צחי "יאללה, אז אני זז לצד השני. ואל תשכח ת'כניסה. אחרי זה כבר נזרום..." עודד פיזז אל עבר הצד השני של מאחורי הקלעים וסימן לצחי בתנועות יד נמרצות שמהצד הזה של הבמה רואים הרבה יותר טוב עד כמה אבא שלו לא מרוצה. צחי לא טמן ידו בצלחת והשיב לעודד מה הוא חושב על התגלית המרעישה, בתנועות רחבות וחדות. הדו שיח בינהם הסתיים בקול נפץ מחריש אוזניים. החבלים נמשכו תודות לתנועות ידיהם הלא ממש עדינות וכל המסך והתפאורה התלויה נפלו והתפזרו בכל רחבי הבמה ובשורות הראשונות שבאולם. "אמרתי לך לא לגעת בזה" אמר צחי לעודד לאחר שניקו את כל האולם וחזרו לישיבה בשעות הבוקר המוקדמות במקום לצאת לטיול השכבתי המסורתי שחוגגים מידי שנה לאחרי ה"הכתרה". "אמרת או לא אמרת, זה קרה" ענה לו עודד מבודח "וזה היה יותר טוב מכל קטע שהיינו מעלים שם. חוץ מזה שלא הייתי אומר שזו אשמתי הבלעדית. אל תשתמט מהאחראיות.." "אגב, משתמט.." אמר צחי "קיבלת כבר תשובות בקשר לתאריך גיוס האחרון?" "טרם הספיקותי לברר" "אז תברר" "אברר, אברר. בלי לחץ אמא" "לא לחוצה. תגיד, נראה לך שנתפוס אותם?" "כן. ברור. אני בעד שהולכים לישון בישיבה ומצטרפים אליהם אחר כך לטיול המצ'וקמק הזה. בטוח יהיה טרמפ מהישיבה בצהרים" "טוב. אחלה" "מה שכן צח, אני לא יוצא מהבעסה בגלל הרב יקותיאל הזה. הוא יכל להסכים להצעה שכל השכבה תישאר לסדר איתנו, ואז היינו גומרים תוך שנייה..." "אחי. אחראיות זו אחריות. אין מה לעשות. חוץ מזה שהוא בטח רצה להכניס לנו קצת אחרי שצחקנו עליו כל כך הרבה כל ההכתרה..." "טוב. יכול להיות..." אמר עודד ונשכב על אחד המושבים. "נו, מה נהיה? בוא נצא מכאן... אני לא יכול לראות את המקום הזה יותר..." ביקש צחי. "רק כמה דקות. אני חייב" צחי הסכים ונשכב אף הוא על מושב סמוך. הם פקחו את עיניהם רק כאשר מנהל המקום הגיע והעיר אותם בקול צרחות רמות ש"לא מספיק שהרסו את האולם, הם גם מעיזים לשכב ולטנף את המקום..." שניהם ברחו משם כל עוד רוחם בם, כשהקול מחריש האוזניים של נפילת המסך עדיין מהדהד בראשם. 04/09/2006 "תסובב את ההגה, צחי, מהרררר, הוא מתנגש בנו.. מהר, מהר נווו..." "שמע ישראל" "הצילו.. הצילו... צחי.. ההגה. נו. מהר..." "זה לא נגמר...להתראות שלום..." 28/06/08 "אתה מבין צחי? גם טל כבר איננו. הייתי בניחום אבלים אצלם השבוע. אמא שלו כל כך שבורה. אני מקווה שהקב"ה ייתן לה כוחות להתמודד עם זה. היא התעלפה פעמיים. פעמיים צחי! ועוד רק בשעתיים שאני הייתי. דמיין מה קורה בשאר הזמן. ואין לה עזרה. בעלה לא מעכל את העובדה לדעתי. אתה מבין.. הוא.. הוא.. אממ.. איך לומר? מתהלך ממש.. אממ.. סהרורי.. כאילו לא מבין מה כל האנשים עושים אצלו בבית. ואח שלו הגדול, טוב אח שלו שיהיה בריא. היא קמה ואספה את חפציה. "טוב. ביי צח. אבא יבוא לכאן הערב.. ואמא מחר" נטע הסתובבה ולפתע שמעה צעקה אדירה. צעקה שבקעה מגרונו של צחי. אי אפשר היה לטעות. "הצצצצילו... הציללללו... ה..ה..הגה... המסך נופללל..." היא הסתובבה בחדות. צחי שכב במיטתו זז מצד לצד ומזיע כולו. "יקותייתיייתיייאל... קומו מהמוווששב.. מטננפים את האולם..עו..עוו.. עודד..." נטע דהרה אל מיטתו, לא מאמינה למראה עיניה "צחי? צחי? תענה לי..." היא סטרה על פניו בחוזקה. "צחי? נו.. תענה לי כבר... מה? תדבר איתי" "שמע ייששראלל.. הה..ההגגה.." המשיך צחי להזות. נטע יצאה מחדרו ורצה אל חדר המיון הראשי. "הוא דיבר" היא צעקה דומעת ומאושרת כולה "הוא זז. הוא צעק" "מי?" שאלה האחות שהופקדה על הטיפול האישי של המטופלים. "מה מי?" אמרה נטע, נותנת לדמעות לזלוג על לחייה מבלי לעצור, "צחי".

22/06/08 "מטונף פה" חשבה לעצמה חגית בר –לב בעודה מנקה את הבית. דבר שלא עשתה זמן רב. לא באופן ייסודי בכל אופן. "מתי הספיק להצטבר כל הלכלוך הזה? אם הייתי יודעת שזה המצב הייתי מנקה מזמן..." היא לקחה מטלית לחה והחלה מנקה את כל הארונות והשידות שנקרו בדרכה. המצב היה בכי רע. אומנם נטע עשתה מאמצים רבים על מנת לשמור על הניקיון בבית אבל כמובן שמאמציה הרבים לא הועילו יותר מידי. העבודה הייתה רבה מידי, ורותם נתנאל ויאיר פשוט ייצרו אשפה ובלגן במהירות שלא הייתה מביישת אצן עטור מדליות. לאחר מאמץ מרוכז ומתיש במיוחד בחדרם של הקטנים התיישבה חגית על המיטה בחדרה. "הו נטע שלי.." הרהרה לעצמה באפיסת כוחות "מה הייתי עושה בלעדיה? היא פשוט עוגן ההצלה שלי. בלעדיה לעולם לא הייתי מספיקה גם לנסוע הלוך ושוב לבית החולים, גם לטפל בלידים, להכין ארוחות, לנקות.. אין ספק שהיא יד ימיני. מדהימה. מדהימה. תודה ריבונו של עולם שהענקת לי בת כ"כ מבינה ועוזרת. ההתחשבות שלה לא ברורה מאליה. התחשבות כל הזמן, לכל לאחר שלקחה לעצמה הפסקה קצרה, המשיכה חגית לנקות במרץ. גבה היה תפוס אך למרות זאת התכופפה לנקות גם את המגירות התחתונות ביותר. היא הוציאה את כל תכולתן, ניגבה ואז החזירה את התכולה בצורה מסודרת. כשפתחה את המגירה האחרונה הופתעה לגלות שם מכתב סגור. המכתב לא היה מוכר לחגית. היא סובבה אותו, ואז נגלה אליה הכתב הכל כך מוכר. המוכר עד כאב. "לשחר" היה כתוב שם "הילד הכי מתוק בעולם". חגית פתחה את המעטפה, תמונה של שחר 22/06/08 "... ואז הוא יצא עם מבט מבועת כזה. הייתי בטוח שהסיפור בינהם ייגמר בטרגדיה. אבל ב"ה הם פשוט התעלמו אחד מהשני. נשארתי לדבר עם אריק עוד קצת. החלפנו מספרי טלפון ואני מקווה שנהיה בקשר. יש לי מה להגיד לו. אגב, הוא ממש התפעל מהשיר שלך. הוא אמר שסבתא שלו בכתה בקהל.. אה.. ושקד ביקשה שאני אמסור לך שאת צרי.. נטע? הכל בסדר?" נטע ישבה מכונסת בתוך עצמה, חופנת ערימות של חול רך בידה ומביטה על הגלים הגבוהים שהתנפצו על החוף. "הכל בסדר?" שאל איתי שוב. נטע הנהנה. "כי זה ממש לא נראה ככה" "איתי. תגיד רגע..." אמרה נטע והפסיקה. "מה?" "עזוב. לא.. לא משנה..." "נו, מה העניין? את משתגעת כשאני עושה לך את זה.." "לא זה באמת כלום" "טוב. את לא חייבת לומר אם את לא באמת רוצה" "איתי, תגיד, מה בסוף החלטת שנה הבאה?" איתי צחק "ידעתי שזה יעבוד. תמיד השיטה הזו עובדת על נשים. ניסיתי אותה עשרות פעמים על שרית והיא אף פעם לא מאכזבת..." "איזה שיטה?" "של לשחק אותה שלא אכפת. שאם לא בא לך אז אל תגידי..." "אה.. " חייכה נטע "זה בכלל לא מה שרציתי להגיד" "אה" אמר איתי מבולבל. "מצטערת לנפץ את המיתוס" "לא. את לא חייבת להצטער אם את לא באמת רוצה" חייך איתי. נטע צחקה. "טוב. אז אני לא" "ידעתי" אמר איתי "דרך אגב, מה קרה לאף שלך?" "לאף שלי?" שאלה נטע ומיששה אותו בעדינות. "כן, הוא גדל, לא?" "גדל?" "נו כן. מה את כל כך בהלם? זה תמיד קורה כשמשקרים..." נטע שהבינה לפתע לאן חתר צחקה שוב. "באמת שזה לא מה שתכננתי לומר" אמרה "שתהיה בריא". "תודה. הרבה בריאות גם לך". "לא ענית לי" "נו.. כבר דיברנו על זה לפני שבוע. המצב לא השתנה מאז. אני הולך בעז"ה לישיבת "קול האור" ואח"כ צבא אי"ה" "אה" אמרה נטע "נכון". היא המשיכה להתעסק עם החול ואספה את כל הצדפים שהיו קרובים. "זה נראה לך בסדר?" שאלה לפתע. "בסדר מה?" שאל איתי. "נו.. אתה יודע..." "לא. אני דווקא ממש לא" צחק איתי. "מה?" נטע לקחה נשימה עמוקה "נראה לך בסדר כל ה.. כל ה... אממ.. עסק הזה שלנו?" איתי שגם במוחו עלתה השאלה הזו מספר פעמים הבין לפתע למה מתכוונת נטע. הוא גם הבין שזה הדבר אותו נמנעה מלומר קודם, כשהשתתקה. "גם לי יצא לחשוב על זה כמה פעמים" אמר בקול שקט. "ו?" שאלה. איתי הפנה את מבטו לים. "אני חושב שהתשובה ברורה" נטע הרכינה את ראשה. "אז זהו?" היא לחשה. איתי המשיך להביט בים, השמש הלכה ונעלמה מקו האופק. "צריך להחליט מה עושים". אמר ועדיין לא הסיט את מבטו מאלף גווני השקיעה שעמדו בשמים. "כבר אמרת. התשובה ברורה" "כן. את צודקת" ענה בעגמומיות. "אתה שנה הבאה בישיבה הגבוהה איתי. ואחר כך בצבא. ואני בשירות ואני חושבת ש.. טוב... כבר אמרתי.. התשובה אממ. היא ברורה" "כן" "טוב. אז נלך?" איתי התרומם. השמש כבר שקעה בים. הוא סובב את מבטו מבלי להיתקל בזה של נטע ואמר, "כן. אלך...". והוא הסתובב מותיר אותה מאחור. אותה ואת והשקיעה.

20/10/08 האולפן המה אדם. לעיני המצלמות המקום נראה היה רחב, אך למען האמת הוא היה בגדול מינימאלי ואף מזערי. קצת יותר קטן מאיך שבאמת היה נראה "החדר של חני". כל אחד מחמשת המשתתפים ישב במקומו. כשתווית עם שמו מתנוססת בגאון על החולצה הלבנה (והחדשה ברוב המקרים חוץ מהמקרה של איתי...) שלבש. נותרו חמש דקות לשידור ואיתי ישב במושבו לחוץ כולו. לעומת זאת לידו ישבה שקד רגועה ונינוחה למדי. "איך זה שאת כל כך רגועה?" שאל אותה איתי מזיע כולו. "איתי. אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך. מי שיישמע, אז אתה בטלוויזיה. זה לא באמת כזה מגניב כמו שזה נראה. תוך חצי שעה והסבל הזה ייגמר. תהנה לפחות" "שקד. זה לא העניין. אני פשוט מפחד לענות תשובה שגויה לשאלות שיישאלו אותי ולגרום לחילול השם. אין לך מושג כמה זה מלחיץ אותי" "טוב איתי. לא אני אהיה זו שאומר לך לבטוח בקב"ה... אבל פשוט תעשה את זה.." איתי חייך. "נו. רק בשביל זה היה שווה להיות פה" "הבאת קטע טוב?" שאלה שקד. "קטע מצויין. אבל לא שלי.." "כן. גם הקטע שלי מעולה אבל לא שלי..." "מי באמת כת...?" ניסה איתי לשאול אבל רם קטע אותו בבוטות. "אולי תפסיק לדבר כבר? אתה לא מבין שנותרו רק שתי דקות לזמן השידור. נכון לעכשיו אתה אמור לשבת בכיסא שלך ולסתום ת'פה.." ואז פנה לשקד "שקדי, הכל בסדר? נוח לך? מרוצה מהאיפור?" שקד הנהנה וקרצה לאיתי. "זה כל כך לא פייר" לחש לה איתי בשעה שרם פנה לסדר את הרמקול של גיטצ'ו תוך כדי קריאות עצבניות במיוחד ל"קודקוד 8" אבל לרוע מזלו רם שמע אותו ומרוב ייאוש הסתפק רק במבט זועם. "אוהו. איתי. נראה לי התחלת את החילול ה' עוד לפני שהתחלנו בכלל..." אמרה שקד וסימנה בראשה לכיוון של רם. "את חושבת?" שאל איתי מודאג. "לא. צחקתי..." "דקההההההה לשידור" צרח רם ברמקולים המוסווים בחולצתם "אני חוזר.. דקההההההה" 4 החבר'ה לפתו את אוזניהם בכאב כמפחדים לאבד את שמיעתם ואיתי. לחוץ כולו ניסה להיזכר לאיזה מצלמה כדאי להסתכל ומתי, איך לא להתנועע ולגרום לרעש נוראי וכמובן איך לענות לשאלות קיום העולם והווייתו, אך קולו של רם צפצף שוב ברמקול "עשר, תשע, שמונה... חמש.. שלוש.. שתיים.. אחד..." האורות נפתחו. ואיתי ידע. "זהו. זה מתחיל". מנחה התוכנית חייך לעבר המצלמה של אזור ב' כפי שנהג רם לכנותה. "ערב טוב לכם צופים יקרים. הערב אנחנו במשדר מיוחד. פאנל שמורכב מבני הנוער המרכיבים את מדינת ישראל. הפאנל ייערך בצורה של שאלות מתוכננות שייפנו המשתתפים איש לרעהו ולקראת סוף התכנית הפתעה מיוחדת שהכינו לנו משתתפי הפאנל. וכעת אפנה להציג את בני הנוער המקסימים הישובים כאן עימי באולפן.." "נעים מאד. גיטצו. אני מראשון לציון. ואני לומד שם בתיכון "דרך" בכיתה י"ב. המשפחה שלי עלתה מאתיופיה לפני 7 שנים ואחיי ואחיותי נכנסו אל מוסדות הלימוד בראשון לציון מלבד אחי הבכור שלומד בפנימייה צבאית בצפון. אנחנו 8 ילדים במשפחה. ואני השלישי. אני גאה להיות בן לעדה האתיופית. כן. אני כן יהודי.." צחקוקים נשמעו באולפן. "אני מאד אוהב לצייר. ולהיות במועדונית שבשכונה. אני נהנה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. וכמובן, איך לא, להיות עם חברים.." המנחה חייך לעברו של גיטצו. והחווה לעברינו שנמשיך. "טוב. אז אני שקד מרון. אני גרה בתל אביב. ולומדת בתיכון "דגן" בכיתה י"ב. יש לי 2 אחים. ואני מאד אוהבת לעשות שופינג. לשמוע שירים. לשיר. ופדיחות להודות אבל גם לאכול.." המנחה חייך. "לקהל הצופים שאיננו מעודכן, שקד היא ביתו של יורם. מנכל הערוץ" הוא ציין. ושקד התכנסה במקומה. "טוב. אני פואד. אני גר באום אל פחם. אבא שלי רופא. אמא שלי לא עובדת. אנחנו 17 אחים בבית. לא כולם מאותה אמא. אני אוהב את בית ספר שלי. לעבוד במסיק זיתים בפרדס שליד בית שלנו. ולשמוע את אום כולתום" סיים פואד את נאומו המאומץ בעל המבטא הערבי הכבד. איתי החל להילחץ. נותר רק עוד מתמודד אחד ואז גם הוא ייאלץ להציג את עצמו. "אריק. ככה קוראים לי. אני גר בקיבוץ "עין נטיף". אבא שלי חקלאי בקיבוץ ואמא שלי אחות. אני בן יחיד. ולומד בבית הספר החקלאי "נגבה". ואני אוהב כל מה שקשור לטבע וטיולים" המנחה סימן לאיתי שהגיע תורו. איתי נשם נשימה עמוקה. הביט אל נטע שישבה בקהל וחייכה אליו והחל. "טוב. אני איתי לוטן. ואני גר בירושלים. ההורים שלי נכון לעכשיו עובדים בארגון שהם הקימו. ארגון "מאור לילד". ויש לי 3 אחים" כולם חיכו שאיתי ימשיך את נאום ההיכרות הקצרצר שעשה ומשלא עשה זאת אמר המנחה "ובכן. לאחר שהכרנו את חמשת המתמודדים היקרים שלנו. אני חושב שאפשר להתחיל..." במושבו החל איתי לנוע באי נוחות...

17/10/08 "נטע, יא בטטה. נו, בואי יותר מהר. הגלידה עוד שנייה כבר נסגרת.." "אה. נו. אני באה... חכי.. את הולכת ממש מהר. יעל.. חכי רגע..." יעל נעמדה מחוץ לפתח הגלידרייה ונטע הגיעה מספר דקות אחריה מתנשמת בכבדות. "תודה רבה יעל. מאד חברי מצידך" יעל חייכה ופתחה את דלת הכניסה. המקום היה ריק ומיד התפנה אליהם אחד העובדים. כשיעל ונטע זיהו את העובד שתיהן החלו לצחוק בקול. "מה כל כך מצחיק?" הוא שאל. תוך כדי צחוק מתגלגל הסבירה לו יעל "פעם, לפני די הרבה זמן היינו כאן. ומרחת את כל הגלידה שהייתה בגביע עליה" אמרה והצביעה על נטע. "אה. כן. אני זוכר את זה. זה היה היום הראשון שלי כאן" "כן. ראו" חייכה נטע. "חוץ מזה שלא באמת עבדתי כאן אז. ביום ההוא" "מה זאת אומרת?" שאלו נטע ויעל בבלבול. "הייתי ב"חפש ת'מדריך" והתחפשתי למוכר גלידה, ומאז הם היו כל כך מרוצים ממני אז נשארתי לעבוד כאן. הפעם תמורת משכורת.." "הם היו מרוצים ממך?" "טוב, תראי. הם לא ידעו על הפשלה הקטנה שהייתה לי איתכן.." "כן.. טוב. בקטנה.. אבל טובה התחפושת שלך.." "זה עוד כלום. היית צריכה לראות את חבר שלי. הוא התחפש פה לקבצן בחוץ.. משהו אדיר" "קבצן?" שאלה נטע. "כן. קבצן.." "טוב. מה את בהלם. זאת אחת התחפושות המוכרות..." אמרה יעל. "לא. יעל. את לא מבינה מי היה הקבצן הזה. איתי!!" "איתי??" "כן. את זוכרת שאמרתי לך אז אחרי שתרמתי לו שעיניים הכחולות האלו כל כך מוכרות לי משום מה?" "זוכרת" "זה בגלל העיניים של שחר. יש להם את אותם העיניים.." "דיברתם על זה?" "כן. פעם הוא אמר לי שהנפילה לא הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי. ואז שאלתי מה זאת אומרת והוא אמר שהוא זכר אותי מאז, מ"חפש ת'מדריך" ההוא כי הייתי היחידה שתרמה לו.." "איזה קטע." אמרה יעל וצחקה. "כן. זה באמת היה מצחיק..." "לא הבנתי. אז את מכירה את איתי?" שאל המוכר הצעיר. "כן" קרצה לה יעל "אפשר לומר שהיא מכירה אותו.." "אה. הוא חבר שלי מהישיבה. בחור תותח. יש עוד יומיים דיון מתוקשר בטלוויזיה. הוא מופיע שם. נבחר מתוך כל השמיניסטים. אני גם בחרתי בו. תצפו, תצפו בדיון. לדעתי יהיה מדהים.." "כן. ספר לי על זה" מלמלה נטע. המוכר משך בכתפיו. "אז מה תרצו להזמין?" "וניל עוגיות בשבילי.." אמרה יעל. "אמ.. לי תביא.. אממ.. אני רוצה רום צימוקים.." "הולך" המוכר הצעיר שענה לשם גדי ניגש למחסן על מנת להביא גביעים חדשים במקום אלו שנגמרו ונטע נעצה ביעל מבט זועף. "מה??" שאלה יעל. "אל תיתממי" "מה? מה את רוצה?" "אני מכירה את המבטים האלו שלך יעל. יותר מידי טוב" "איזה מבטים?" "מין מבט כזה של התעניינות בבחור..." "נטע. אל תשגעי אותי בסדר" "לא משגעת.. רק מציינת עובדה" אמרה נטע וחייכה לעצמה. גדי חזר ובידיו הגביעים, הוא החל להעמיס על הגביעים את הטעמים המבוקשים, וניל עוגיות ורום צימוקים. "אה, אגב. אני גדי.." אמר. יעל חייכה קלות. "יעל נעים מאד. וזו נטע". "טוב. יפה. אז הנה הגלידה שלכן להיום. תקפצו שוב לבקר. אני אשמח" "נקפוץ. נקפוץ. תודה רבה רבה רבה. יום מצוין שיהיה לך" גדי חייך ויעל ונטע יצאו מהחנות. "אוח יעל. ואת אפילו לא טובה בלהסוות את העובדה" "איזה עובדה?" "יעללללל... מה יש לך? מה את מתפדחת. הוא באמת נראה חמוד. ושיהיה במזל..." "זה פשוט לא ייאמן. מאז עידן איתי נעשית ממש בל"חית..." "אני??" "לא. שכנה שלי ציפורה מוסקוביץ'" "אה. טוב. היא תמיד הייתה כזו.." יעל חייכה. "פשוט אי אפשר איתך יאלדה. אי אפשר..." "יעל זה ישן. כבר מזמן דיכמנו את זה. לא איתי ולא בלעדי" "לא איתי אבל בהחלט כן עם איתי..." "טוב יעל. מספיק קשקשת להיום. בואי. אנחנו נוסעות עכשיו" "נוסעות?? לאן?" "בואי. מהר אבל.. אין זמן. שלא נפספס..." "נטעע . מה את זוממת?" "רק דברים טובים. תאמיני לי.." "אז את לא מגלה לי לאן הולכים?" "לא. תשלחי לאמא שלך הודעה שאת איתי ונחזור מחר בבוקר..." "מה הקטע? למה את כזאת מסתורית?" נטע חייכה "חכי ותראי". ויעל באין ברירה החלה הולכת בעקבותיה לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה

14/10/08 "אני ממש מצטערת שככה נפלתי. בחיים לא קרה לי דבר כזה.." "זה ממש בסדר שקד. תרגישי בנוח.." שקד ונטע ישבו במטבח של משפחת בר-לב, לוגמות תה חם כשאותה מחשבה מרחפת לשתיהן בראש "אני כל כך לא עייפה, אבל איך לכל הרוחות אני הולכת להעביר ת'זמן איתה. פשוט פדיחה!" שיעול לח נשמע מאחד החדרים. "זה אח שלי. נתנאל" הסבירה נטע "הוא לא כל כך מרגיש טוב". "אה. מה יש לו?" "דלקת גרון או משהו בסגנון. הוא משתעל כבר איזה שבועיים" "אוח. מסכן..." "כן" "רגע. מה אז שבועיים הוא ככה? לא טיפלתם בו?" התעניינה שקד וניסתה לפתח את השיחה. "דווקא הפוך. אמא שלי על היום הראשון נכנסה לפאניקה. היא מהנלחצות את מבינה? אז עם הישמע השיעול הראשון כבר היינו אצל רופא המשפחה. אבל זה נמשך לו. דלקת חריפה כנראה. הוא עם אנטיביוטיקה וכאלה..." "אה. כיף לכם" "מה כיף? אח חולה?" התפלאה נטע. "לא. חח. ממש לא. אני מדברת על הקטע של הדאגה של אמא שלך. כיף לכם" "את חושבת? זה דווקא ממש מציק לפעמים. אפילו מאד" "עדיף מאשר אמא שאין לה בכלל זמן להתייחס אליך. קל וחומר שלא לשים לב אם אתה חולה או בריא" "את בטח נסחפת שקד. אני פחות או יותר זוכרת את אמא שלך.. היא דווקא ממש עסקנית כזאת... לא?" "זה העניין. היא יותר מידי "עסקנית" כזו. אז מרוב עיסוקים כאלה אין לה זמן לשים לב לדברים קצת יותר מהותיים כמו הילדים שלה למשל.." הפריע לנטע האופן בו שקד דיברה על אמה והיא ניסתה בכל זאת לגרום לה אולי להבין שהיא טועה. "שקד. ברור שאמא שלך אוהבת אותך. את כולכם. אבל בטח לא תמיד יש לה זמן להפגין את האהבה שלה." "נטע. את חמודה והכל שאת מנסה לעודד אותי. אבל זה המצב לצערי. את אף פעם לא תוכלי להבין אותי. אין מה לעשות. אני פשוט מנסה להתמודד עם הקיים. ברור לי שאמא שלי אוהבת את כולנו. ושאנחנו חשובים לה. אבל מכירה את זה שבשביל לאהוב צריך גם לעשות ולא רק לדבר? וכשאני אומרת לעשות אני לא מתכוונת לכסף. או לאוכל טוב. ולמסע ממומן לפולין. ורכב חדש שמחכה לי כבר עכשיו עוד לפני שבכלל עברתי טסט. ומחשב כיס. ופלאפון הכי משוכלל. נטע ישבה דוממת בכיסאה. היא הייתה פעורת פה. וטרם עיכלה את המידע ששקד הנחיתה עליה. רק עכשיו היא החלה להבין פחות או יותר על מה היא מדברת. ופתאום היא הבינה אותה הרבה יותר. "טוב נו. מה השתתקת?" "המשקפיים. הם באמת עלו חמשת אלפים או שזה היה סתם הגזמה?" "חח. יא קורעת. לזה נתפסת? כן. זה אמיתי. הם עלו חמשת אלפים שקלים חיים" "ואו.." "אבל מה נתפסת לזה מכל מה שאמרתי?" "טוב. גם הקטע של הרכב ממש הגניב אותי..." שקד הביטה בנטע. ולפתע שתיהן פרצו בצחוק. "את לא נורמאלית" אמרה שקד "אנחנו נעיר פה את כולם". נחנקת מצחוק סימנה לה נטע שתפתח את הדלת. שקד פתחה אותה ושתיהן ירדו למטה. למשפחת בר-לב הייתה חצר רחבת ידיים והן התמקמו על הנדנדה הגדולה והנוחה. "ואיי. זה היה מצחיק עכשיו" "כן. לגמרי" "לא שברור לי מה היה כל כך מצחיק אבל בסדר" שקד ונטע נחו על הנדנדות והביאו לרוח הירושלמית הקרירה לעטוף אותן. "קפוא פה" ציינה שקד. "כן. הא? יא חתיכת תל אביבית..." "אל תצחקי אני ממש מרגישה בתוך איזה קרחון" "אפרופו קרחונים. מזל שההוא שהיה בינינו, נשבר" "כן. זה היה יכול להיות מציק אם היינו ממשיכות להתפדח אחת מהשנייה" "לגמרי" "ועוד יותר מפדח אם היית מנסה לגרום לי להרגיש בנוח עם ה-"תרגישי בנוח" שאמרת כל שתי דקות" נטע חייכה. "אז מה שקד. איך זה שאז בבית ספר לא היינו אף פעם חברות?" "זה בגלל שתמיד הסתכלת עלי כעל הילדה המפונקת שיש לה הכל.." "דווקא ממש לא ככה הסתכלתי עליך" "אז איך?" "הסתכלתי עליך בתור הילדה שתמיד העזה. וזה הפחיד אותי. תמיד ניסית. העזת. בדקת. אם המורה למשל הייתה אומרת לא להבריז. את היית רצה לשער בלי אישור מיד עם תום השיעור שלה. ומדובר על הימים ההם. שאף אחת לא העיזה להעלות הברזה על דעתה.." "וואלה? אז כל הזמן הזה חשבת שאני אמיצה? ואני חשבתי שתפסת ממני מפונקת.." "אמיצה? זה את אומרת. אני אמרתי נועזת. והאמת היא שהתכוונתי לכיוון השלילי של המילה" "טוב. תמיד אהבתי אצלך ת'קטע שאת אומרת רק אמת". נטע חייכה. "אגב. את יודעת שאני גם בדיון הזה שאיתי ההוא נמצא בו?" "כן. הוא אמר לי על זה משהו.." "רק שהוא שם בתור דוס. שזה הרבה יותר מעניין מהסיבה שאני נמצאת שם שרובה אגב קשורה לעובדה שאבא שלי שם הבוס ואפילו יצא לי חרוז.." "אבל בתכלס. כל אחד שם מייצג משהו מסוים. את חייבת לייצג משהו גם. אחרת לא היית נוכחת שם. אז את מה את מייצגת?" "אני מייצגת חילונית טיפוסית. כזאת שבעצם מתעניינת רק בעולם החומרי מה שנקרא. וכמובן אני גם הולכת להזכיר את תהליך ה"חזרה בשאלה" שעברתי. אבא שלי התלבט המון אם לאפשר לי להשתתף בדיון הזה. בשבילו זו מבוכה גדולה. סוג של "כל מי שעד היום לא ידע, אז כדאי שתתעדכנו-הבת שלי חזרה בשאלה". אבל בסוף הוא אפשר לי. התעקשתי. וכשאני מתעקשת אני לא כל כך מותירה להורים שלי ברירה.. אז כן.. אני שם בתור חוזרת בשאלה טיפוסית ובת "איזה אומץ זה.. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לתפקד נורמאלי כשאני יודעת שכל כך המון אנשים צופים בי ובוחנים כל דבר שאני עושה.." "טוב. אני באמת אאלץ להשתדל לא לחטט באף בשידור החי את יודעת" נטע צחקה. "אה. אל תדאגי בקשר לזה. יהיה לך בטח המון זמן לעשות אתזה לפני.." שקד צחקקה ולקחה נשימה ארוכה. "יש כאן מזג אוויר כזה נעים. כבר שכחתי איך זה ירושלים.. עם כל הלחות המסריחה של ת"א.." "את מוזמנת תמיד" "תודה נשמה" "בכיף" הן ישבו על הנדנדה הנוחה והביטו בשמיים. רוח קרירה המשיכה לנשב ושתיהן הביטו בשמיים זרועי הכוכבים. "את יודעת נטע, זה ממש מביך אותי לומר. אבל פעם קינאתי בך כל כך" "את? בי?? למה?" התפלאה נטע. "טוב. זה ברור. את יודעת.. כיתה ט' ככה. ידעת לנגן. לשיר. היית במועצה. ילדה שמחה כזאת. לא מהמבואסות או מהעצבניות. תמיד עם בגדים יפים. משפחה מתוקה. הצלחת בלימודים. עם החברות. עם בנות. ובואי נודה שגם עם בנים לא "כשלת". אולי את לא מצאת בהם עניין. אבל זה ממש לא היה הדדי. תכלס את מהממת. וזה מה ששיחק אצלם כנראה... אף פעם גם לא הסתבכת בשום צרה או בעיה או קושי. וטוב. זה נראה לי מספיק דוגמאות כדי שתוכלי להבין נטע הסמיקה קשות. "אבל זה בסדר נטוש. עכשיו זה כבר לא ככה. עכשיו אני מבינה שכל הדברים האלה באמת מגיעים לך... את באמת מאמי..." נטע שתקה עדיין במבוכה. "טוב נו. לא התכוונתי שתשתתקי לי פתאום.." "שקד. זה לא ככה" "מה לא ככה?" "החיים שלי ממש לא "פשוט מושלמים". אני מופתעת לשמוע שזה אפילו נראה כך. לכולם החיים בסדר עד שקורה משהו. יש כאלה שנולדים לתוך מציאות של מצוקה. יש כאלה שנקלעים אליה בגיל מאוחר יותר. ויש גם כאלה שהצרות דואגות לפקוד אותן. אני לא יודעת אם שמעת שקד. אבל לפני שנתיים אחי צחי יצא לרגילה. ביחד עם חבר שלו עודד. את בטוח זוכרת. מי שזוכר את צחי זוכר אוטומטית גם את עודד. עודד ברנע. הם תמיד היו ביחד. גם אז. הם נסעו נטע סיימה את הנאום שלה ועצרה דמעה סוררת שאיימה לגלוש על לחייה. שקד רכנה לכיוונה וחיבקה אותה חזק. "ואז.." היא אמרה לה בלחש "אחרי שכבר לא ידעת מה לעשות עם עצמך. ואיך להתמודד עם כל הכאב הזה... פגשת את איתי" נטע הסתכלה עליה בפליאה. "נו... נטע.. לא חשבת לרגע שאני לא יודעת. זה ברור לגמרי" "מה ברור פה בכלל? להזכירך הוא ענה לשאלתך דאז בליל ההתנגשות, בשלילה מוחלטת" "טוב תראי.. נועם אולי קנה את זה. אני ממש לא. ברור לי שהוא שיקר לחלוטין ואני מקווה שזה גם ברור לך" נטע חייכה. "אבל איך ידעת?" "טוב. תראי. גם אני בת. ומה לעשות? כשאת ממש מיואשת. אבל ממש ממש. ואין באמת מישהו שיכול להבין אותך. לא המשפחה, לא חברות. אז מי כן? גם אצלי זה היה ככה. אחרי כל הבלבול שעברתי עם המעבר לת"א ועם התדרדרות הדתית שלי, היחיד שעודד אותי איכשהו היה נועם. כך שאין לך מה להסביר לי.." "איך באמת זה קרה לך שקד? איך פתאום זרקת הכל?" "זה לא קרה פתאום נטע. בוא נתחיל מזה.." "טוב תראי. יש לי זמן..." "את בטוחה? כי זה ממש ארוך.." "בטוחה" "מה השעה?" "עשרים לארבע.." "ואו... ואני עוד צריכה לקום מחר ללימודים. להספיק ת'אוטובוס.." "טוב. אז בואי נעלה לחדר שלי. נדבר שם" "אחרייך" הן הגיעו לחדרה של נטע ושקד קפצה ונשכבה על המיטה. "ואיי. נוח כאן. איזה מזרון אלוהי" "כן.. לאמא שלי יש אובססיה גם למזרונים. היא יכולה לקנות מזרון באלפי שקלים.." "חח. חמודה. אגב, ראית את הלוח זמנים של האוטובוס שהדפסתי מקודם?" "הוא נראה לי שם על השולחן בפינה... אני בינתיים הולכת להחליף בגדים" "לכי על זה.." שקד לקחה את הפתק המקופל והכניסה אותו לתיק שלה. הוא היה כבד משזכרה. אבל זה לא הטריד אותה. היא חזרה לשכב על המזרן ולפני שהספיקה בכלל לחשוב עוד מחשבה אחת נוספת, נרדמה. הפתק המקופל שהכניסה אל התיק שכב במקומו. אבל לוח זמנים של אוטובוס מירושלים לת"א, הוא ממש לא היה...

13/10/08 "איתי. זאת הפעם השלישית שאני שואל אותך. מה קורה לך?" "סליחה הרב. לא הייתי מרוכז. מה השאלה?" "שאלתי אם קראת את המאמרים שהבאתי לך.." "אה. כן. קראתי הרב. קראתי" "מה ששפת הגוף מקרינה במצבים האלו מאד מאד חשוב ומשפיע על ההתרשמות ועל כושר ההקשבה והשיפוט. אתה חייב להיראות נינוח ובטוח בעצמך..." איתי נאנח לעצמו. הרב יקותיאל ממש פיתח אובססיה בנוגע לדיון המתוקשר. איתי רק קיווה בליבו שהדיון הזה ייגמר כבר. אה. הוא גם קיווה שהכל היה רק חלום ושהוא לא באמת לקח על עצמו את הפרויקט המטורף הזה. אבל זו הייתה תקוות שווא. איתי היה עמוק בפנים. יותר מידי. נותרו שבעה ימים לדיון. ואיתי עסק בהכנות קדחתניות. הדיון היה למעשה כינוס של בני נוער ממגזרים שונים בארץ. הוא אמור היה להיערך באופן של שאילת שאלות ספונטנית שיפנו המשתתפים אחד לשני. איתי נלחץ מאד. הוא חשש שלא יענה את התשובה הנכונה. הוא תיאר לעצמו שכלפיו יהיו מופנות שאלות על הדת מאחר והוא מגיע כמיצג הציבור הדתי וחשש מכך מאד. "ומה אם לא אדע מה לענות וסתם אגרום לחילול ה'?" שאל את הרב. "איתי. הקב"ה ישלח לך סיעתא דשמיא. אני דווקא מאד סומך עליך ועושה רושם עכשיו, היה איתי רחוק מכל הנושא הזה מאד. המריבה הלא מוסברת שהייתה אתמול עם נטע לא הפסיקה להטריד את מנוחתו. הוא פשוט לא הבין מה קרה לה. עד שכבר שמחה קצת ואפילו הודתה לו על שעזר לה לצאת מהבאסה שהייתה שרויה בה, פתאום שקעה בה שוב. אבל הפעם זה היה קשור אליו. "מה כבר עשיתי לה?" לא הבין איתי. הוא הריץ במוחו את האירועים. ופשוט לא הבין מה כל כך הרגיז והעליב את נטע. "אולי בגלל שלא טרחתי לבדוק אם היא הרגישה בסדר אחרי הנפילה? אולי כאב לה והיא ציפתה שאתייחס אליה?...לא. נטע לא תעשה סיפור מכזאת שטות... אז מה כן?" איתי היה מתוסכל. הוא פשוט לא הצליח להבין מה היה המעשה שעשה שהיה כל כך בעייתי ופוגע. "איתי. אתה איתי? אתה ישן בלילות? מאד חשובה הערנות שלך..." "כן. הרב אני לגמרי איתך. אני ער. אני בסדר. מה שאלת?" "אוחחח.." נאנח הרב. "לא משנה. אני רק מקווה שאתה זוכר שמחר יש לנו את המפגש עם ערוץ 2 ועם שאר חבריי הפאנל... אתה זוכר איתי?" "כן. הרב. אני לא שוכח. התאריך הזה תלוי לי על המקרר.. בחדר. בשולחן בכיתה בישיבה. יש ל תזכורת בפלאפון. והכי חשוב ביקשתי מאחים שלי שיזכירו לי. הם לקחו ת'משימה רציני ומאז לא מפסיקים להזכיר לי.אל תדאג הרב. לא אשכח בעז"ה..." "בסדר איתי. אני חושב שמוטב שתישן קצת. אתה נראה לי לא ממש מרוכז. לא ממש איתי..." "אני באמת לא ממש איתך" הרהר איתי. "אני לא מצליח להבין... פשוט לא מצליח. מה קרה?" בפעם האלף ואחת העביר איתי במוחו את רצף אירועי האתמול. "...נעלתי את הרכב. יצאנו. דיברנו. נכנסנו לסמטא הצרה הזו. נתקענו בנעם ובחברה אחת לא דוסית במיוחד של נטע. דיברנו קצת בינינו ואז כשהם הלכו נטע נהייתה עצבנית. מה קרה? אוף. אני שוב לא מבין..." מתוסכל כמו שלא היה מעולם יצא איתי מבניין הישיבה והתיישב בחוץ על הספסל היחידי ששירת את כל תלמידי הישיבה. הוא הוציא את הפלאפון. כתב הודעה. מחק אותה. וכתב שוב. ושוב מחק מילה. והוסיף שתיים. ומחק. וחשב. ושלח את הסמס. "שיהיה" הפטיר לעצמו. וחזר אל בית המדרש לאמצעו של דיון סוער. "טוטו... טוטוטטו.. טו טוווו..." "של מי הפלאפון הזה?" רעמה המורה אסתי בקולה הצווחני. "שלי המורה. אני מיד מכבה" הסבירה נטע והשתיקה את המכשיר. "אני אהיה נחמדה היום. מכיוון שהחתונה של הבת שלי העלתה לי מאד את מצב הרוח. אבל אני מבקשת בנות. שסיטואציה כזו לא תחזור על עצמה. זה נורא לא מכבד ולא מכובד. שכל אחת תשים את הפלאפון על מצב שקט. זה מפריע מאד למהלך השיעור. ועכשיו תקשבנה כולן אני מלמדת את משפט תלס המורחב... עיניים אלי בקשה..." "נטע. יש לך מזל שהבת של המורה התחתנה שלשום. כולנו היינו יודעות מה היה קורה אם היא הייתה במצב ברוח התקין שלה.." עודדה תהל מהשולחן ליד. "ממי הסמס? אבא? אמא? סבתא גילה? או שאולי... אממ. יכול להיות שלא ניחשתי נכון??" גיחכה אמונה. "חה חה חה" "אוח נטוש אל תהיי מבואסת. את נראית לא משו. תתעודדי נשמה... בכל זאת, לא כל יום את מקבלת הודעה כזו... נכון?" קרצה אמונה לתהל. "אמונה. את מזה בוגרת. באמת תודה על העידוד והתמיכה...אבל אני בסדר..." "נטוש. אז אולי תספרי לכולנו מה שלח לך בחיר ליבך. האביר על הסוס הלבן. החתיך הבלתי מעורער של כל הזמנים. המקסים. המשגע. הצדיק. המוכשר. המדהים והמהמם הקרוי בפי רוב איתי..." ניג'סה גם טליה. "טליה. תהל ואמונה. די כבר. איזה נודניקיות נעשיתן. חוץ מזה שההודעה בטוח לא ממנו." "נטע. אל תקראי לנו נודניקיות. אנחנו בסך הכל מתעניינות בחיי החברה של חברה טובה שלנו. שלא תעשי שטויות וכו. את יודעת..." "באמת תודה רבה תהל. אני מסתדרת לבד. ותפסיקו לעשות סיפור מכל שטות. אין בינינו שום דבר. ממש כלום. ואל תעשו מזה סיפור. מה, אני נראית לכן כמו אחת כזאת שאתפרחח סתם ככה?" "אה.. תראי.. נטע.. תמיד רציתי להגיד לך..." "ממש מצחיק אמונה. אגב. נטע. למה את כל כך בטוחה שזה לא ממנו?" "אם כל כך מעניין אותך טליה. ואני רואה שזה מעניין באמת לאור הסיפור שעשיתן כאן מהודעת סמס אומללה. אז זה בגלל שאתמול ממש התווכחנו. ממש אבל. וזהו. לכן אין מצב שההודעה ממנו" החברות השתתקו. "טוב. באמת עשינו מזה סיפור. זה בסך הכל הודעה. איזה חבורת פתטיות אנחנו. מה נהיה איתנו? שמתן לב איך חפרנו לנטע בחיים עכשיו? בכיתה ג' היינו יותר בוגרות. סורי נטוש. לא בכוונה... נסחפנו..." התנצלה טליה. "זה בסדר" אמרה נטע. "מה כל כך בסדר מבחינתך גברת בר-לב? אולי העובדה שלא רק שקיבלת הודעה באמצע שיעור והפרעת למהלכו התקין, את גם מרשה לעצמך לפטפט על הא ודא.ועוד בקול. פשוט חוצפה. צאי מהכיתה בבקשה. עכשיו" רעמה המורה אסתי בקולה הצורם. נטע סידרה את חפציה והתארגנה לצאת מהכיתה. "אני רואה שעוד יש לך זמן. אז תרשי לי לתקן את עצמי. צאי מהכיתה ואל תחזרי בלי אישור של הרב מאירסון..." נטע הביטה במורה במבט שואל. "מה כל כך תמוה בעינייך גברתי הנכבדת?" שאלה המורה אסתי. "פשוט שלחזור עם אישור של הרב זה הייתה שיטה שהייתה נהוגה כשהיינו ביסודי המורה. ממש לא בכיתה י"ב. אז אני מתארת לעצמי שנטע הייתה מופתעת...." נחלצה תהל לעזרת נטע. המורה הביטה מזועזעת ומוכת תדהמה. נטע לא נהגה להתחצף למורות. אז היא משכה בכתפיה ויצאה מהכיתה. "המורה. שתדעי שזה אנחנו. זו לא נטע. אנחנו דיברנו איתה" "כן זה באמת לא אשמתה..." "זהו המורה. אנחנו הפרענו לה. נטע דווקא ממש רצתה ללמוד..." "מספיק. הגיעו מים עד נפש. באמת נסחפתן. חבורת חצופות. אתן חושבות שאנחנו בכיתה ו'? זה ממש לא מעניין אותי כל הסיפורים האלו. אני מבקשת גם מכן עכשיו. שתיקחו את החפצים שלכם ותצאו מהכיתה. וכדאי שתזדרזו. מספיק הפרעתן..." תהל אמונה וטליה יצאו בעקבות נטע מחוץ לכיתה. "ואל תשכחו להשלים את החומר..." צרחה המורה צווחה אחרונה וצורמנית במיוחד. "אז איפה נטע?" שאלה תהל. הן הביטו סביב וחיפשו אותה. "אה. הנה היא. תראו שם בחוץ ליד המשרדים... רואות?" אמונה וטליה הביטו. "כן. נכון זו היא... יאללה בוא נלך אליה.. נראה לי היא מזה מבואסת מהוויכוח או ממה שלא היה לה אתמול עם איתי..." הן התקדמו בצעדים בטוחים אבל אז נעצרו. נטע ישבה בשקט. מביטה בפלאפון. כנראה קוראת את ההודעה שקיבלה. החברות מיד זיהו את המבט הזה. זה המבט של נטע כשהיא עוצרת עצמה מלבכות.. מבלי שתרגיש התרחקו משם שלושתן כלעומת שבאו. ונטע ישבה. קוראת את ההודעה. וכואבת. וקוראת אותה שוב. ונפגעת. "נטע. אני באמת לא מבין מה קרה. אשמח אם תסבירי. איתי" כל כך קצר. ותמציתי. וענייני. "מה כל כך קשה להבין פה?" תמהה לעצמה נטע "או שאני פשוט כזאת תינוקת...בכל מקרה. אני פשוט חייבת לדבר איתו. באמת הגיע הזמן לברר את הנקודה הזאת. אחת ולתמיד..."

12/10/08 "היי" "היי. מקורה?" שאל איתי. "אחלה.." "אז מה? איך הייתה היומולדת?" "בסדר. השתגענו קצת. היה סבבה..." "טוב. אממ.. רוצה שנלך לאנשהוא...?" הציע איתי. "לאן?" "תפנטזי רגע מקום שממש ממש בא לך להיות בו..." אמר. "בים, אבל זה ממש לא ריאלי" "למה לא?" "כי בירושלים אין ים, איתי.." הסבירה נטע מחויכת. "בירושלים אין. אבל יש מקומות שיש בהם ים" "ספר לי עלזה. גרתי במקום כזה. פעם גרנו באשקלון. כך שהיינו בים כל הזמן..." "טוב. בואי. הולכים..." "לאן?" "בואי נו. אל תהרסי הפתעות. תראי עוד מעט..." איתי הוביל את נטע למגרש חנייה בסביבה. "ואו... איתי.. זה באמת מזכיר ים..." צחקה נטע. "לא. את לא הבנת. את עכשיו מחפשת את המכונית שלנו..." "של מי?" "שלנו. נסעת בה כבר פעם. כשאימא שלי הקפיצה אותך אז, כשנמתח לך השריר..." "אתה רציני? לחפש ת'מכונית שלכם?" "נו. כן" "טוב..." נטע פסעה בין שורות המכוניות בחנייה. "הנה. מאזדה 6 לבנה. נכון?" "יפה לך.." "אוקי. ומה עכשיו?" שאלה נטע. "עכשיו יתרחש משהו נורא מעניין. אני פותח את הרכב. ואת נכנסת לתוכו" "כן??" "כן.." איתי פתח ונכנס. "נו, את באה?" "כן.." שניהם התיישבו ברכב. "אז לאן נוסעים?" שאלה נטע. "אה. חשבתי שזה היה ברור..." "לא. זה לא..." "אנחנו נוסעים לאשקלון..." "למה שניסע לאשקלון? מה יש באשקל... " נטע הפסיקה מרצף דיבורה. "לא נכון!! אנחנו נוסעים לים איתי??" שאלה בתדהמה. "ואו. הקליטה שלך די איטית.." " איתי. אנחנו באמת נוסעים לים?" "את יודעת מה שמעתי שאומרים?" "מה?" "שלמי שקורא מאמרים, יש קליטה מהירה...אולי אני אשאיל לך כמה.." "מאמר על שפת הגוף? לא תודה" "חחח..." צחקו שניהם. "יש לנטע הזו נטייה לשחרר אותי... " חשב איתי. "ואו. איתי הזה פשוט מצליח להוציא ממני שמחה שהייתה עצורה בי הרבה זמן" חשבה נטע וחייכה. "מה את מחייכת?" "סתם" "טוב" חייך גם איתי. ונטע הרגישה ששמחה גדולה מציפה אותה. החיוך של איתי היה כל כך יפה בעיניה. "טוב. תשימי שיר..." הציע איתי. "יש לך כאן דיסקים?" "אוח. לא" "טוב. אז אני אדליק רדיו". נטע כיוונה את הרדיו. וקולו של השדרן בקע מהמכשיר. "קול ישראל שלום. השעה שמונה וחצי ואנו נאלצים לקטוע את שידורינו כתוצאה מתאונה קטלנית שאירעה בצומת קסם. מכתבנו באזור נמסר כי יש 5 הרוגים. ו3 פצועים. שניים במצב קל עד בינוני. ואחד במצב קשה. זוהי התאונה התשיעית מתחילת השבוע..." השדרן המשיך לשדר. אבל איתי הנמיך. הוא העיף מבט בנטע שהתכווצה במושבה. "תאונות" הוא חשב בליבו "איזה דבר מזעזע. אדם שחיי חיים שלמים מלאים ומאושרים יכול לסיים אותם ברגע על הכביש. בגלל טעות או חוסר תשומת לב" נטע ישבה שותקת במושבה. "נטע. את רוצה שאני אמשיך לנסוע? או שנחזור?" שאל איתי בשקט. נטע נעצה בו מבט. "נחזור" היא אמרה. ואיתי עשה פרסה.

12/10/08 המסיבה אצל טליה נמשכה. ואמונה תהל ושליו היו מרותקות לסרט "שודדי הקריביים" שהוקרן. טליה שראתה עד כמה הן מעוניינות לראות את הסרט הזה וממש לא את "חגיגה בסנוקר" שהיא כל כך אוהבת, החליטה לוותר להם, ואף היא ישבה וצפתה בסרט. "מעניין מה יש לנטע." חשבה לעצמה "היא נורא מתוחה בזמן האחרון..." נטע ישבה בכורסא והתנענעה בעצבים מד לצד. היא הביטה בשעון. השעה הייתה שבע ארבעים. "ואו. אני חייבת לעוף מכאן ומהר.." נטע התרוממה. "הכל בסדר נטע?" שאלה טליה. "כן, כן הכל אחלה. אני פשוט חייבת לזוז. מזל טוב נשמה.. היה ממש כיף" "לאן בדיוק את הולכת?" שאלה יעל ונעצה בה מבט חמור סבר. "לאיפה שהוא. תיהנו מהסרט. עוד מעט יש קטע ממש מגניב של ג'ק ספארו.. תסתכלו.. ביי. נדבר..." נטע יצאה, סגרה אחריה את הדלת והותירה את חברותיה פעורות פה. "היא נהיית מוזרה מיום ליום" אמרה תהל. והשאר הנידו ראש במרץ. "אנחנו בהחלט מסכימות איתך" אמרו. נטע יצאה והחלה לפסוע לעבר פארק הפלסטיק. לאף אחד לא היה מושג מדוע נקרא כך הפארק, שכן לא היה בו דבר שעשוי היה מפלסטיק. אבל זה היה שמו.וכולם קיבלו זאת כעובדה. נטע הלכה בצעדים מהירים. היא רצתה להגיע כמה שיותר מהר. הפלאפון שלה צלצל. "היי. מקורה?" "ב"ה הכל אחלה. מה איתך?" "ב"ה טוב. יצאת כבר?" "כן" "ואו. דייקנית את" נטע צחקה. "תראי, אני יוצא עוד איזה חמש דקות בערך. אני אהיה שם בשמונה ועשרה. אני פשוט חייב לעבור כאן על איזה מאמר" "מאמר?? איזה מין מאמר?" שאלה נטע בתדהמה. "מאמר על החשיבות של שפת הגוף. הר"מ אמר לי שזה ממש מאמר חובה אם אני רוצה מחר לעבור את השלב השלישי הזה" "אה. חח. כזה מאמר..." "מה את צוחקת. זה משעמם בטירוף. אני לא באמת חושב שאני איישם את כל מה שכתוב פה..." "חח.. ממתי אתה קורא מאמרים איתי?" "נטע. אל תזלזלי. מאמרים זה אחד התחביבים שלי. אני מאדדד אוהב לקרוא מאמרים" "איתי. אתה יודע משהו. אני כמעט(!) והשתכנעתי... אבל לא!" "חח. טוב. עזבי. אני יוצא עכשיו.. אין לי כוח למאמר הזה..." "טוב, אני שם עוד כמה דקות" "אוקי. ניפגש.." "ביי" נטע הכניסה את הפלאפון לתיק. והמשיכה בדרכה. "נטעעע... מה קורה??" נטע הסתובבה למשמע קול מוכר. "שקד!!! מה נשמע?" "אחלה... יאואווו.. שנייייייםםם..." "כןן... באמת המון זמן..." "נו. אז איך באולפנא שם? שאלה שקד בנימה לגלגנית משהו. "אחלה" "יפה.." נטע לא כל כך ידעה מה לומר. שקד הייתה חברתה עוד מימי היסודי. אך בחטיבה החלה להתדרדר מבחינה דתית. ומשלא קיבלו אותה לאולפנא כתוצאה מכך, היא עברה לתיכון חילוני לתדהמת כולם. שקד הייתה מקועקעת בכל חלקיק בגופה. ומחוררת בכל מקום בגוף בו יש איזה שהוא נקב. "טוב. איזה כיף היה לראות אותך. אז נדבר..." "בי שקד.." "ביי" שקד הפנתה את גבה. תסכול גדול החל להציף אותה. "אני פשוט לא מבינה את החוסר צדק הזה. למה לנטע הזו יש הכל בחיים. גם כן הקרצייה הזו. יש לה בית נורמאלי, וכולם סביבה מרוצים ממנה. והיא כאת תלמידה טובה ומוכשרת. יאללה. עם המעצבנת הזאת. וחוץ מכל זה היא גם חייבת להיראות מליון דולר. מה היא לבשה? סתם חצאית ארוכה וחולצה שחורה עם חגורה? למה היא תמיד נראית יפה כל כך. אוחחח... זה לא הוגן. פשוט לא הוגן.. " דמעות עצבים ותסכול הציפו את שקד. והיא נכסה לבניין נטוש

12/10/09 "נטעעע.... את לא מרוכזת... אנחנו מתלבטות איזה סרט לבחור היום ליומולדת של טליה... נ-ט-ע!!!" "מה? אה. קראת לי?" "בוא'נה נטע. אני לא יודעת מה קורה לך לאחרונה. נהיית פסיכית לגמרי.מה זה קראת לי? אני במשך איזה שלוש שעות עכשיו "קוראת לך" מתוקה שלי.... אז תעזרי לנו רגע לבחור סרט" "אממ. מה האופציות?" שאל הנטע בחוסר חשק מובהק. "אושפיזין, חגיגה בסנוקר או שודדי הקריביים..." ענתה יעל. "אני ממש בעד שודדי הקריביים" אמרה תהל. "ברור שעדיף אושפיזין... סרט טוב. יהודי. אנושי. אין. חובה..." אמרה אמונה. "אמונה. איתך אנחנו בטוח לא רואות ת'סרט הזה, את מכירה כל שורה בעל פה... וגם טורחת להפגין את בקיאותך במהלך הסרט, מה שמטריד מאד את שאר הצופים..." אמרה תהל ואמונה התפוצצה מצחוק. "גמאני ממש בעד שודדי הקריביים" הוסיפה שליו את דעתה. "אבל צריך לחשוב על משהו שטליה אוהבת. אל תשכחו. בכל זאת, זה היומולדת שלה..." אמרה יעל. "טליה אוהבת את "חגיגה בסנוקר", זה ידוע" אמרה נטע וחייכה חיוך זדוני. "את רעה!!" אמרו שליו תהל ואמונה יחד. "יש מצב" אמרה נטע "אבל זה מה שהיא אוהבת..." "אוח. טוב נו. אם טליה אוהבת זה מה שנראה... חבל בכלל שהצטרפת לדיון..." אמרה אמונה והעמידה פני דומעת. "אוח אמונה. אל תבכי. בסדר. אז נראה עוד הפעם את אושפיזין. כדי שהפעם נצליח לזכור גם את שמות היוצרים בסוף בע"פ... אל תבכי חמודה.. טוב?" התייצבה מיד נטע לצד אמונה "הבוכייה". "אתן שתי לא נורמאליות..." אמרה יעל "והחוג הזה ממש במגמת עלייה, מקודם זה היה רק נטע.. אני רואה שהצטרפה עוד חברה... יאללה. מספיק עם השטויות כי אין לנו זמן. צריך לנפח בלונים.." "מתי טליה מגיעה?" שאלה תהל. "בחמש" הן הסתכלו על השעון. השעה הייתה 4 וחצי. "חייבים לתפוס קצב. אנחנו לא נספיק..." אמרה שליו. "אז אני אנפח בלונים..." התנדבה נטע. "אני אעזור לך" הופיעה תהל לעזרה. "טוב. נשמות, אני הולכת להוציא את העוגה מהבית שלי... אחזור עוד רבע שעה בערך..." אמרה יעל "אז תתקתקו עניינים. נשאר להכין עוד שני שלטים ולתלות את הבלונים אחרי שתנפחו אותם". "טוב אמא" אמרה אמונה. יעל יצאה לכיוון ביתה שהיה במרחק הליכה של דקות ספורות מביתה של טליה, בו התמקמו החברות על מנת להכין לה את מסיבת יום ההולדת.. "טוב. אני אעשה את השלטים" אמרה שליו. "לכי על זה" אמרה אמונה. נטע ותהל ניפחו בלונים במרץ ואמונה קשרה אותם על חוט בסלון שהן מתחו מקיר לקיר. נטע ניפחה בלון אחד ובמהלך ניפוחו ברח מפיה, התעופף באוויר עד שייצא ממנו האוויר ואז, נחת על הרצפה... "חחח... אחותיי.. איזה ביצועים מרשימים..." גיחכה תהל. "חבל לך על הזמן... זו מין אומנות שכזו שפיתחתי עם השנים..." ענתה נטע. "חכי רגע גם אני מנסה שנייה..." תהל ניפחה את הבלון. ניפחה וניפחה ולבסוף שיחררה גם את הבלון שלה, שנחת אף הוא לאחר שנגמר לו האוויר. "גדוווול. עכשיו בוא נעשה ביחד. נראה של מי נוחת ראשון..." הציעה תהל. "בואי" נטע ותהל שיחררו את הבלונים. ועקבו אחר ההתפתחויות... "והמנצחת היא מי שהבלון הירוק היה שייך לה.. כי הוא נפל אחרון" הכריעה אמונה. "ואו!!!!!!! ניצחתי..." התלהבת תהל "את משקרת!! הבלון הירוק היה שלי..." אמרה נטע "לא נכוןן! שלי היה הירוק..." "לא נכון" "כן נכון" "לא" "כן" "לא" "כן" "את משקרת" "את ממציאה" "את לא יודעת להפסיד בכבוד" "מי שמדברת..." "אולי די?" הציעה אמונה... לפתע תהל ונטע תפסו את עצמן מתווכחות על שטות שכזו. הן החלו להתפוצץ מצחוק. "חחח... בלון ירוק... חחחח" "חההה חה חה... איזה קורעת את נטע..." תהל ונטע הדביקו גם את אמונה בהתקף הצחוק. שליו שעד עתה עבדה בקדחתנות על השלטים הרימה את ראשה ומראה שלושת חברותיה אחוזות הפרכוסים ורעד מרוב צחוק עורר בה בבת שחוק קלה. היא חייכה קלות. וצחוקם המהדהד הדביק גם אותה... שליו הצטרפה אל שלישיית המצחקקות והחלה אף היא צוחקת בקול רם.... בשלב כלשהו עברו הבנות לשבת או יותר נכון "לקרוס" על הכורסאות. הן לא הצליחו לעמוד מרוב צחוק.... "חחחח, בלון ירוק... חחח" "אייי... איי.. כואבת לי הבטן מרוב צחוק... חחח.... באיזה צד זה אפנדיציט?" "חחח... חחח... זה בצד שמאל..." "אני מקווה שלא יצרתן לי אחד כזה... כי ממש כואב לי בצד שמאל... חחח... קחו על מצפונכן..." "אאוצ... בנוסף לייסורים שאני עוברת באזור הצלעות עלי גם לקחת על עצמי ייסורי מצפון... חח... אין מצב..." תהל, אמונה, שליו ונטע פשוט לא הצליחו להפסיק לצחוק. "אני לא מאמינה... אתן לא נורמאליות בעליל... מה קורה פה?" נדהמה יעל עם שובה... "חחח.... יעל... חח.. הבלון הירוק... חחח..." "מה?" "הבלון... הבלון..." "מה איתו?" "חחחח" יעל ניגשה לעבר הבלון והרימה אותו. "זה מה שמצחיק אתכן? בלון ירוק??" שאלה בתדהמה... אמונה ושליו הנהנו במרץ. נטע ותהל אפילו לא הצליחו להנהן מרוב צחוק. "לא. זה פשוט לא יאומן. ותרשו לי לצטט משפט שגדולים וחכמים ממני אמרו. כי זה מתאר את התחושה שלי עד לאין ערוך" אמרה יעל. "איזה משפט? חחחח? איזה משפט, יעל?" "אוח!" אמרה יעל "אני מוקף ב-מ-ט-ו-מ-ט-מ-י-ם!!" "חחחחחחחחחחחחח" התפרצו כולם בצחוק בשנית... יעל הביטה בהן מספר שניות. ואחר נשברה. היא ניסתה להעמיד פני קשוחה אך החיוך אט אט עלה על פרצופה... ואז גם היא החלה לצחוק... "חחח... אאייי.. הבטן... הבטן... חח... יעל, מה קרה? לא אמרת שאנחנו מטומטמות??" "תהל.. את יודעת מה אומרים? חחח... "אם אתה לא יכול להילחם בהם, תצטרף אליהן" ... אז אני פשוט מיישמת... חחח..." ענתה יעל. "חחח... היום יעל ממש בקטע של לצטט משפטים..." אמרה נטע... "חחח... חחח... איזה צחוקים... המון זמן לא צחקתי ככה..." אמרה שליו ולפתה את בטנה. תוך כדי צחוקה המתגלגל הבינה נטע שגם היא לא צחקה הרבה זמן כך. הרבה מאד זמן אפילו, מאז התאונה. כל החיוכים והצחקוקים שעוד היו פה ושם נועדו כדי לא למשוך תשומת לב ורחמים מהסביבה. אבל מאז נטע מעולם לא צחקה צחוק כל כך משוחרר ואמיתי. "כן" חשבה לעצמה... "איתי בהחלט אחראי לשינוי הזה..." "מה קורה פה???" טליה נכנסה לביתה והופתעה לגלות את חברותיה הטובות יושבות בסלון מחזיקות בטושים לשלט שעוד לא הוכן, בלונים שאינם מנופחים ועוגת שוקולד... "היוםםם יום הולדת... חח. היום יום הולדת... היום יום הולדת ל-טליה..." צרחו החברות באושר... ואף טליה נדבקה במצב רוחן העליז במיוחד... נטע הביטה בשעון. השעה חמש. "בשמונה אני חייבת לצאת מכאן..." חשבה לעצמה. ואז חיוך גדול האיר את פניה. "בשמונה אני רוצה(!) לצאת מכאן..." תיקנה עצמה. והפעם, חייכה חיוך גדול, רחב ומאיר יותר...

כדאי לשים לב לתאריכים. זה די חשוב... יומטוב! 5/5/2008 המשרד של הפסיכולוגית דקלה תמרון היה הדבר הכי משורטט שראתה נטע בחייה.. הכי משורטט והכי נקי. החל ברצפה בארונות ובחלונות ובעצם בכל הרהיטים שבחדרה שתמיד בהקו מלובן, וכלה בפסיכולוגית עצמה. שתמיד הייתה לבושה כאילו יצאה מאיזה קטלוג ל"איך תראי תמיד מאיימת ועם זאת מתוקה באופן הכי מלאכותי שאפשר בעיני הפציינטים..." נטע תמיד אהבה להביט בבגדים שלבשה דקלה. היום היא הסתפקה בחליפה שחורה מכופתרת, ומכנס תואם, החליפה הזו בשונה מתמיד לא הייתה מחויטת מידי! "בטח בחודש הזה היא לא קיבלה מספיק משכורת... " התמלאה נטע ברחמים "ולכן היא יכלה לקנות חליפה רק בסביבות ה700... אומללות ממש.." "שלום נטע. מה שלומך היום?" חייכה הפסיכולוגית חיוך מאולץ. מאולץ מידי. "אני בסדר. ואת?" "אני מעולה. אבל אני בהחלט לא העניין. איך עבר עליך השבוע? היה משהו מיוחד?" התעניינה דקלה. "לא. שום דבר מיוחד או מסעיר.." המשיכה נטע את שיחת הנימוסים... "שום דבר מסעיר מלבד העובדה שבדיוק אתמול מלאו שנתיים לאסון שנפל על משפחתי. מלבד העניין הפעוט הזה. הכל בסדר.." הרהרה בעגמומיות. "אז איך את מבלה את הימים האלו? יוצאת עם חברות? מטיילת?" "כן. אפשר לומר." "איפה מבלות?" שאלה דקלה בניסיון נואש לשמר את השיחה שהלכה ודעכה. "אתמול למשל היינו בחנות למוזיקה. ענקית. כל קומה יש אלפי כלי נגינה מסוג מסוים. חנות מדהימה..." שיתפה נטע פעולה. "לאיזה קומה את הלכת?" "אה. לקומה של הגיטרות כמובן.." "גיטרות. ממתי את מנגנת בגיטרה? מי לימד אותך?" "מי לימד אותי..." מלמלה נטע. "מי לימד אותי..." 13/2/2006 "בואי נו, נטוש... את זזה כמו איזה פדלאה... יאללה. אני מת שנצא כבר..." "אוח. צחי. חכה רגע. בא לי נעליים אחרות פתאום. חכה שנייה..." "מה זה משנה איזה נעליים? תיקחי כפכפים. אנחנו הולכים לים נטע. לא למסלול דוגמנות או לדייט הראשון שלך, למקרה ששכחת..." "אוח. אולי תשתוק כבר? אתה לא מבין שהסנדלים האדומות לא קשורות לחולצה? הנה... הסתדרתי, נו תצא כבר..." צחי פתח את הדלת. נטע יצאה. והוא נעל אחריה. "אחת. שתים, שלוש..." ספר בליבו... "אוח. צחי. תפתח שנייה את הדלת. שכחתי את העגילים שלי. יש לי משהו שממש מתאים לחצאית. תפחת רגע ת'דלת...." צחי נאנח. "ריבונו של עולם... אני באמת מתפלל אליך בלב שלם. ומעכשיו מבטיח שאפילו אכוון יותר כשאתפלל "ברוך שלא עשני אישה..." תודה לך. תודה. תודה. תודה...." "זהו. סיימתי. וזה סופי. אפשר ללכת?" "אפשר" אישר צחי. החול הרך מעולם לא אכזב את נטע וצחי. שני מכורי ים שגרמו לכל סביבתם להידבק באהבתם החולנית לים. משב הרוח הנעים והשמש שעמדה בשמים באלף גווני שקיעה תמיד עשו לצחי ולנטע טוב. זו הייתה הפינה שלהם... הם ישבו על החול הנעים.. בשתיקה. חושבים. מביטים. מתענגים. הם יכלו לשבת שעות על גבי שעות בדממה. מבינים אחד את השני ללא מילים. וכשרצו לחזור פשוט היו נעמדים ומתחילים לצעוד לכיוון ביתם באותו הרגע בדיוק. כאילו תיאמו בניהם. "צחי. נו. תנגן לי משהו... הים עושה טוב לפריטה שלך..." "לא. האמת שהיום לא הבאתי את הגיטרה כדי שננגן...." "אה. הבנתי אותך. הבאת אותה כדי שנסתכל עליה... הבנתי. רק שתדע שהיא באמת עשויה באופן מושלם.אם תשים לב תוכל לראות את הפס הזה שחותך אותה בדיוק במקום שבו המיתרים נכנסים לחרטוב הזה או איך שלא קוראים לזה. ואז יש את בטן הגיטרה. ותראה צחי... פה יש חריטה כזו. מדהים. מדהים... איזה מזל שחשבת על זה, מזל שבאמת אנחנו מסתכלים עליה ובוחנים אותה. אחרת בחיים לא היינו מגלים את כל הנפלאות הללו... מזל....זה מדהים...זה משו" "טוב. נו. נטע תהיי רצינית רגע. הבאתי את הגיטרה כי היום אני מלמד אותך לנגן.. יש לך קליטה טובה. ואת מוזיקלית. אנחנו לא הולכים מכאן עד שתדעי לנגן שיר שלם..." "אתה והשטויות שלך צחי. מה לנגן עכשיו? תנגן אתה..." "עכשיו טוב... עכשיו טוב... רגע, עכשיו אני מעבירה לאקורד D? עשיתי בסדר?" בדקה נטע שהיא אכן מנגנת נכון.. "את מעולה. אמרתי לך שתהיי טובה. את ממש מצוינת... אין כמוך..." "צחיייייי... איזה כיף הכלי הזה.... תלמד אותי עוד פריטה..." "סבבה. אז ככה..." צחי הדגים לנטע את הפריטה החדשה שאף אותה למדה תוך רגע. "אחותייייייייייי... את טובה. את פשוט טובה... מלכה, מצוינת, מוכשרת, אין כמוך..." החמיא צחי. "ובמילה אחת?" ביקשה נטע סיכום. "את בסדר. כן. את לגמרי בסדר.." 5/5/2008 "נטע. נטע. את בסדר?" שאלה הפסיכולוגית דקלה תימרון בדאגה. כבר כמה דקות שנטע ממלמלת את המילה "ים" ללא הרף. זה מעולם לא קרה לה בעבר. ודקלה חששה שמא נתקפה נטע בהתקף חרדה מהעבר. או בשמו המקצועי של המונח "אספקלינוציה". "אז את בסדר?" "כן. כן. אני בסדר.. אני כבר בסדר..." "טוב. דיברנו מקודם על איך התחלת ללמוד גיטרה... מי לימד אותך? את רוצה לדבר עלזה?" נטע לא השיבה. היא נזכרה במשהו שצחי אמר לה פעם. הוא אמר שהוא חייב לראות אותה מככבת בהופעה חיה. כי היא פשוט כישרון מהלך. פתאום ההבטחה הזו קיבלה איזה שהוא דוק אירוני. "אבל איך תראה אותי צחי? איך?? אתה פשוט צמח. לא מדבר. לא אוכל. לא כלום. מה לעזאזל ההבדל בינך לבין יקינטון? או פרג? או סביון? אין הבדל. אה. בעצם יש. אתה פעם ידעת לנגן בגיטרה...." מאז התאונה של צחי לנטע הייתה פגישה קבועה עם הפסיכולוגית תמרון מידי שבוע. נטע הרגישה שהמפגשים איתה היו דבילים וחסרי כל תועלת. אבל בתור ילדה למשפחה שעברה "טראומה נוראית" היא הייתה חייבת להיפגש איתה. נטע לא הייתה טיפוס שנפתח ומדבר על רגשותיו. אולי רק עם צחי. ומאז התאונה בכלל לא היה לה עם מי לדבר. בשיחות עם דקלה היא אמרה מילה או שתיים בכל פעם שנשאלה. אבל לא מעבר. ונטע בר-לב הלכה ונסגרה לאט לאט. היא חשבה

אגדה סינית משכבר הימים מספרת סיפור על שלושה חברים... לצאנג צ'יים בו שי היו מכרים לרוב. אך חברים היו לו שלושה. כי טוב. את החבר הראשון אהב מעומקי ליבו "שלו שלו, שלי שלו..." לעולם לא נפרדו, ואהבו כאחים. ממש חברים שעל הכל הם שחים. את החבר השני גם אהב מאד. היה מגלה לו כל רז וסוד. הוא אכן היה חבר טוב לב ונהדר. אך אהבו פחות מהחבר הראשון. המדובר.... החבר השלישי היה אהוב פחות מכולם. חבר של לפעמים. ככה.. סתם. איתו שוחח על הא וקצת דא. חבר רגיל שכזה כך סופר באגדה... ולצאנג צ'ים בו שי מספרה ידועה. אליה הגיעו כולם מכל הסביבה. וביום אחד. יום מאושר. למספרת "צ'ים בו שי" נכנס הקיסר. הקיסר הידוע והנודע לכל. צו פו אבויה מילורו פקצול. ופקד על צאנג שהיה המום מכדי לדבר "ספר אותי 2 סנטימטרים. לא סנטימטר יותר..." וצאנג הנרגש. למלאכה אז ניגש. כשבליבו התרגשות ובעיקר, רוב חשש. הוא נגע בשיערו. ממש שיער קש. ולכבוד הקיסר הביא מסרק חדש. בלב כבד החל לספרו. אך שערו הנורא הקשה על עבודתו. ולבסוף בלי משים. גזר בלי נימוס לא שני סנטימטרים. אלא טפח של סוס... הקיסר אז ניגש למראה וכשראה את עצמו היה צועק ולא עוצר: "זו תספורת זו? אני נראה כמו ליצן החצר..." וציווה על חייליו שהקיפו את המספרה כמו מבצר קחו את האדם הנבזה, השפל, הספר... והכניסו אותו מיד למ-ע-צ-ר!" לצאנג ההמום הותירו החיילים, רק שעה אחת כדי שיארוז החפצים. וצאנג המבוהל נרגע כמעט מיד. ואל בית חברו הראשון. בצעד בטוח, צעד. הוא דפק אל הדלת דקות ארוכות... ואז התחיל לשמוע צעקות. חברו פתח אל החלון וקרא: "הלא תדע שאני ישן בארבע??!!" "חברי היקר" אמר צאנג הספר. "אירע לי אסון לפני דקות מספר" "שמעתי על אסונך" ענה חברו. "אך לא אפתח את הדלת. לא. לא. ואיך את משפחתי אסכן? בשביל חבר אחד טיפש ומסכן? הרי אני לא אשם. שעבודתך לא יוצלחת... רק בגללך לקיסר יש קרחת! לא אוכל לעזור. ולעמוד בפני קיסר מולך. וכעת, ועכשיו! מהר, מהר תלך... וצאנג הביט בשעונו וראה שנותר רק מחצית מזמנו. ומיד פנה, הפעם בלב חושש, ל"צ'אומר". ששם חברו השני והפחות אהוב גר. לא נספר באגדה את כל הסיפור העצוב. רק נאמר שגם החבר השני גירש את צאנג צ'ים הכאוב. ובאין תקווה ובדקות אחרונות שנותרו לצאנג צים פו שי. פנה בלית ברירה לחבר השלישי. וזה. בלי פקפוק בכלל. הכניסו לביתו. בלי שצאנג צ'ים ישאל. הוא הביא לו לשתות. וכמובן לאכול. ואחר כך הסיעו אל הקיסר הגדול. ושם כדי להציל את חברו, לו המזל לא צלח פתח החבר את פיו ואמר כך: "צאנג הוא אדם טוב. כבודו הקיסר. בתור איש. בתור חבר וגם כספר. כשהגעת אל מספרתו כל כך התרגש. רק שלהודות שבהתרגשותו קצת התבייש. וכך החל במלאכת הספרות שרגיל הוא אליה משכבר. אך מעולם לא סיפר לפני כן חשוב כקיסר. ולאור התרגשותו של צאנג ידידי טוב הלב. יצאה תוצאה.... לא כפי שרצית. אך מכל הלב... ומלבד זאת. קיסרי החשוב ורב התגבורת. אני חייב לציין שלדעתי הולמת אותך התספורת. ומכיוון שהכל בתום לב נעשה לחלוטין. שחרר את חברי הטוב והתמים. ואני מבטיח לעולם לא לבקש דבר ולא לקטר. רק הצל את ידידי. ופעם הבאה פשוט אל תבוא אצלו להסתפר..." שמע המלך את דברי החבר. והבעת פניו השתנתה לבלתי היכר. "אם לצאנג האזרח יש חבר טוב כל כך. בוודאי שאתן לו מיד חנינה...." כך יצאו צאנג וחברו מבית המלך. בליווי תוף ומנגינה...

הגלים זורמים. אחד אחרי השני, והשמש מתנפצת עליהן. שולחת את הקרניים המלטפות אל הגלים, אל הים. ולפעמים אותם גלים מתנפצים אל החוף. ושוטפים אותו בזרם חזק וחמים. אבל אז הם עוזבים, ומשאירים רק חותם שמטשטש גם הוא אחרי זמן מה. גם הרגעים היפים בחיי לעיתים שטפוני בזרם חזק של אושר שהלך ונעלם, והשאיר בי חותם- סיום של גל.

חשוך. אני יושב עם עצמי. לבד בחדר שלי. המנורה מפזרת את האור לכל החדר. אבל חשוך לי. אני מרגיש רק את החום שלה. כלום מעבר. אני מתקרב קצת ומתחיל להיות לי חם יותר וכשאני מרגיש ממש ממש קרוב אליה אני מגשש אחרי המתג ומכבה אותה. אני עולה למיטה ומושך את השמיכה. אני עוצם עיניים אבל בעצם אין שום הבדל ממשי. אני לא רואה. לא. אני לא רואה. אני חסום. נכה. חסר. פגום. האומנם? אני לא רואה את השמש שמפציעה בבוקר מבעד לעננים הלבנים, אני לא רואה את שקיעתה אל תוך הים הרחב, הכחול, אני לא יודע איך נראה העץ בשלכת כשטיפות אחרונות של גשם נידפות מבין עליו. אני לעולם לא אזכה לחזות בקשת בענן שנמתחת על כל השמים ומעלה בכולם חיוך. אני אפילו לא רואה את אמא ואבא ואת החיוך של אחותי מאיה כשהיא מפריחה בועות סבון ברוח.... אבל אני יכול להרגיש את הכל. בנקודה כלשהי באזור החזה, שם אני יודע שכל מה שאחרים רואים, אני מרגיש. והלב שלי מתרחב כל פעם שאני שומע את הבכי של אחותי התינוקת כי זה אומר שהיא חיה ונושמת ובריאה, ובכל פעם שמאיה הקטנה צווחת מפחד בספארי, זה אומר שהיא רואה את האריה. היא רואה. ואני מרגיש. שומע. מקשיב לה. לכולם. אני יושב בכיתה בספסל הראשון וכשהמורה מסבירה אני מקליד את הכל במחשב האישי שלי. המיוחד. כמעט כמוני. ילדים מקנאים בי. כי יש לי מחשב. וכל המורים מתיחסים אלי באופן מיוחד. כי מה שאני רוצה אני מקבל ואף פעם לא צועקים עלי. ואני שואל את עצמי. איך? איך? איך? אנשים. הם לא רואים כמה יש להם ובכל זאת הם רואים. הם לא מבחינים בשפע שעוטף אותם. ובכל זאת עינהם פקוחות. אבל בעצם סגורות. אם רק ייפקחו קצת אותם העיניים. רק יש לי עיניים סגורות אבל הלב פתוח. חווה. מרגיש. מבין. להם יש עיניים פקוחות אבל משהו סגור. לא מבין. מפינים. אני עיוור. אבל רואה. רואה הרבה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לראות. "ברוך אתה השם, פוקח עיוורים"...

20/10/06 המבט של ד"ר ליבוביץ הספיק. "אני מצטער" הוא אמר "טל איננו". אמו של טל קרסה אל זרועות בעלה, גבי. "שמישהו יביא לה מים" ביקש הדוקטור ואחות מנוסה אצה להביא. "לאאא.. זה לא יכול להיות שטל שלי...שטל שלי.. התינוק שלי..." יבבה האם מכונסת בזרועות האב. "זה לא הגיוני גבי. שטלטול שלי... שהוא לא פה..." הדמעות זלגו בלי מעצורים מעיניה, "לאא.. טלטול שלי.." המשיכה האם ליבב. הדוקטור והאחיות פינו את המקום על מנת שהמשפחה תתאבל לבדה. ובחדר, המשיכה האם לבכות, "הוא היה האור שלי... האור בתוך כל הצרות האלה.. טלטול המלאך שלי.. התינוק שלי...אתה מבין גבי? האור. ועכשיו...עכשיו... איננו..." בכי חנוק מילא את החדר. הפעם היה זה האב שהחזיק באם על מנת שלא תיפול "הקטן שלנו גבי. טלטול. אתה מבין? וזהו. וזהו. טלטול שלי... איי.. איי...". בצד, עצור, שקט ולא דומע עמד ירון. המראה של אימו מיבבת מבלי לעצור ושל אביו המנסה לתמוך בה וכושל בעצמו, צרב בו. שתי מילים צלפו בו שוב ושוב. מכות. מכאיבות. החדר הסתחרר סביבו. "טל איננו". 20/10/08 עיני כל האנשים באולפן הופנו אל איתי ואריק שהיו באמצעה של התדיינות סוערת. "... אתה מבין? וזה עוד רק הסיפור של איוב. תחשוב שיש עשרות, מאות, אלפי סיפורים כאלה שאני יכול למנות לך. המון צדיקים סובלים. צדיקים גדולים.. וה..." "בסדר, אז רק חיזקת את השאלה שלי איתי. אתה בעצם מסכים איתי. גם אתה אומר שהמון צדיקים סובלים ושיש עוד יותר סיפורים ממה שאני מכיר. אז מה אתה רוצה להגיד לי בזה? לא הבנתי. הנה, עובדה, צדיקים סובלים ורשעים נהנים" "אריק. תן לי לסיים. אני רק מחדד את השאלה שלך ואז אענה. חוץ מזה שאני מודה ומתוודה בפנייך שהקושיה הזאת הטרידה גם אותי לא פעם ואני בטוח שעוד רבים כמוני. תן לענות, אני אענה" "צודק. אני שותק" איתי נשם נשימה עמוקה. למעשה בעשר הדקות האחרונות רוב הדיון התנהל סביב שאלותיו של אריק ותשובותיו שלו כשפואד מביט בהם כלא מבין דבר, גיטצ'ו מהנהן כל אימת שאיתי מוציא מילה מפיו, ושקד. שקד מבולבלת... איתי לקח נשימה עמוקה. נזכר בחיזוקים האימוניים שקיבל אחרי מותו של שחר ואמר, "תראה, אלוקים נותן גם לצדיקים סבל בעולם הזה כדי שיהווה תיקון לחטאים קלים שהם עשו. הרי ברור לכולם שאין שום בנאדם שלא חטא מעולם ולא נכשל בשום דבר, וכך גם הצדיקים. "בשביל מה כל זה?" תבוא ותשאל... כל העונשים והסבל הזה הם כדי שבעולם הבא, בעולם הנצח הם יוכלו לחיות בשלווה מוחלטת. לכן הוא "מנקה" אותם כאן. אבל הרשעים, החוטאים, עיקר החיים "אחי. חתיכת נאום הרבצת פה" אמר אריק "ואני חייב לציין שזה היה מקסים והכל טוב ויפה אבל מה אם אני לא מאמין בכלל בעולם הנצח הזה שלך? אה? בעולם הבא הזה? לי זה נראה כמו המצאה אחת גדולה. תכף תגיד לי שאתה גם מאמין בזה שיחכו לך גמלים ונשים יפיפיות. בטח פואד יוכל לספר לך על זה הרבה. לא?" "אתה אל תצחק על הדברים האלו" כעס פואד "לעולם". "תירגע. יש לי את הזכות המלאה לחשוב כל מה שאני רוצה וגם כל מה ש.." "טוב. טוב. טוב. טוב." קטע המנחה את התגרה המתפתחת "אנחנו נצא להפסקת פרסומות קצרה ומיד לאחריה ההפתעה שהכינו לנו המתמודדים. רק שתי פרסומות וחזרנו" בזמן שעברו לשדר את הפרסומות עומעמו מעט האורות באולם ושתי מאפרות קצוצות שיער נכנסו כדי לסדר את המתמודדים על מנת שימשיכו להיראות במיטבם גם בדקות האחרונות של הראיון. "תזוז קצת ימינה בבקשה" ביקשה קצוצת שיער אחת מפואד. "ואז אני אשב לידו? בחיים לא!!" ענה פואד וסימן לעבר אריק. איתי שכבר הספיק להבין מה עלול להתרחש קם מיידית והחליף עם אריק מקום. הלה הודה לו במנוד ראש "אני אומר לך. עוד דקה היית נכנס בו" הוסיף. איתי חייך. "אז מה? יש עוד כמה שאלות שאתה רוצה לשאול אותי בנושא הקודם?" "יש עוד הרבה" ענה אריק. "אני ממש אשמח. לא אוהב שזה נשאר ככה לא סגור" "כן. מסכים איתך. כיף לנהל איתך ויכוח בנאדם.." "ויכוח?" צחק איתי "לא הייתי מגדים את זה ככה" אישוניו של אריק התרחבו וצחוק אדיר איים לפרוץ מפיו, איתי שלא הבין מה היה מצחיק במה שאמר, הפנה את מבטו אל הנקודה בה בהה אריק. רם עמד שם עם אחת מקצוצות השיער וצרח עליה במלא גרונו. בהחלט מראה מעלה גיחוך. "עצבני הבחור הייתי אומרת" אמרה שקד. "מה? גם את שמת לב?" שאל איתי. "אי אפשר שלא לשים לב לזה, הא?" חייך אריק. "יצאת מההלם. זה הכי חשוב" אמרה שקד "נראתה ממש כמו מוכה טראומה כשראית אותו" "מוכה טראומה? זו התנסחות עדינה. הייתי בפוסט טראומה. הבנאדם הזה מטורף לגמרי" "כן. איך אבא שלך מסתדר איתו? הוא מודע לכל הבעיות האלה שלו?" הצטרף גם גיטצ'ו ל"דיון הפסקת הפרסומות" שנפתח. "האמת זה מסוג הדברים שאבא שלי לא משתף אותי בהם" חייכה שקד "אם הוא בכלל משתף במשהו..." הרהרה. איתי, אריק גיטצ'ו הסתובבו אל עבר הקהל שבאולפן שכן רם דאג לשתף אותם באוזניות, בעובדה שהפסקת הפרסומות נגמרת עוד 10 שניות. איתי הרגיש ממש לא בנוח עם כל כמות האיפור המגוחכת שהייתה מרוחה על פניו. אך כמובן שלא העיז להגיד דבר על כך כשרם בסביבה. "ובכן, חזרנו מהפסקת הפרסומות הקצרה.." אמר המנחה "וכעת לחלק היותר אומנותי שלנו. כל אחד מחמשת החבריה שיושבים כאן איתי הכין לנו איזשהו קטע. סיפור קצר, שיר או קטע מוזיקלי חדש. אף אחד מהקטעים שיעלו כאן משתתפינו ברוכי הכישרון איננו מוכר. וכעת, למה לפטפט, הבה נתחיל... בבקשה שקד..." "טוב. אז לי יש כאן קטע קצר וחמוד. האמת זו בדיחה מוכרת אבל היא ממש מתארת את מצבי, כך שמאד התחברתי..." הסבירה שקד והחלה לקרוא. "ילד בשם יואל הביא פעם לביתו תעודה לאביו הפועל, שעבד קשה למחייתו. מספיק בקושי בחשבון ובלתי מספיק באנגלית, והאב נתקף חרון כי בושה הבן המיט. ואז פתאום בקצה התעודה בציון ליד המקצוע זימרה הופיע לו בבדידות מזהירה הבל ייאמן: מעולה, עם סימן קריאה! האב הנדהם בזריזות מפתיעה סב ליואל התם והפליק לו סטירה איומה. ויואל כולו כאוב, עצוב ומדוכדך לאביו בקול עלוב פנה וכך לו שח: "הכיצד זה נזכרת כעת לסטור לי הסטירה לאחר שציוניי ראית חשבון וגם תורה? טבע וכו- מדחי אל דחי ודווקא בזמרה לי סטרת על הלחי? אז האב בקול בר-סמכא ענה בפתגם אדיר: "עם תעודה כשלך עוד יש מצב רוח לשיר?" שקד סיימה לקרוא את הקטע שזיכה אותה במחיאות כפיים ופנתה אל הקהל "האמת. שאת הקטע הזה לא אני כתבתי. חברה טובה כתבה אותו למעני. לצערי הרב אני מנועה מלהזכיר את שמה. אבל תודה!!" נטע חייכה בקהל והמשיכה להביט במתרחש באולפן. לאחר שקד עלה פואד עם מונולוג ארוך בנוגע למצבם של ערביי ישראל, אחריו אריק עם קטע מוזיקלי שהלחין ואחריהם גיטצ'ו עם מופע סטנאד אפ מוצלח מאד שרובו היה מאולתר. תורו של איתי הגיע. הוא היה האחרון. זה שיחתום את הדיון. "טוב" הוא פתח "הקטע הבא הוא קטע שעוסק בנושא שמאד חשוב לי ואני בטוח שלעוד רבים. אבל הוא לא נכתב על ידי. גם הכותבת שלו ביקשה ששמה לא יוזכר. לכן אעמוד בהבטחתי ורק אומר שהיא ממש כאן באולפן. יושבת בשורה השלישית, בכסא הרביעי כך שאת המחמאות אני מתאר לעצמי שתדעו למי להפנות..." "אגב, זו אותה האחת שכתבה גם את הקטע שלי..." הוסיפה שקד וחייכה. המבטים באולם ננעצו בנטע. למעשה הכל התחיל מהמבטים שנעצו בה היושבים בשורתה שהבינו במי מדובר ולאחריהם השורה שמאחור וזו שמקדימה וכך כל היושבים באולפן נעצו בה מבטים סקרניים. נטע במושבה הסמיקה קשות ואיתי על ה"במה" החל קורא... השה לעולה "כמה זמן יימשכו תמרות אש בין ערביים? וראשי ממשלות ששלומם עם מצרים. ומנגד זעמם של אומות העולם שאינן חסות על אותו שה, התם. המצפן כבר הורה על שעת הלחימה וחמאסניק אחד ללא חת ואימה ישגר אל שדות שפורחים-מרגמה. ומנגד חייל שיוצא חגור עז מאחוריו כל עמו, חששו חיש נגוז. ירח חיוור נוצץ במרום ורובה מכוון אל מטרת הלאום. דם, עשן, כאב, זיעת קרב הרס. שקט. חיל שלא שב... מנהרות חפרפרת ביד שקדנית הרסנו אחת. אחת של מאית. הסכין אל השה מתקרב, מתקרב והקל שם למעלה כועס. ואוהב. האם יישחט? יהרוג אב, הבן? ועוד רגע יהיה כבר שלום עם ירדן... וייקח האויב מאכלת ואש וחיוך בפניו, חיוך של כובש(?) "וילכו שניהם יחד". העם וצבא חייליו. והשה לעולה. ותמימות שתי עיניו. "וישלח היד עם המאכלת לשחוט את בנו". אך מן השמיים לא ירד מלאך. ירד הקל בכבודו ועצמו. ואמר "לא תשלחו ידיכם אל הנער" הוא בני. והנה מן היער- חייל נאחז בחודו של התער. ואמר לו הקל- "השליטה, העוצמה, אליך מיד יינתנו בעוד רגע לנצח. לעד" ויען השה- "קלי. שמי גלעד." העביר הקל רוח מצפון לדרום וגשם ירד לו בשמי המרום. הלחימה שהייתה, ותהיה ועודנה תישא עוצמתו של השה. ואיננה. והשעיר לעזאזל ימלמל בין שפתיו- "הלא הלכו אז שניהם. יחדיו" אל תשכחוני. ותלכו בלעדי שנית. שלכם- השה לעולה. גלעד שליט" איתי סיים לקרוא את הקטע ותשואות רמות מילאו את האולפן. מזוויות עינו ראה איתי שאף הבלתי ייאמן מתרחש, רם מחא כפים מאחורי הקלעים וחייך בשביעות רצון לקצוצת השיער עליה צרח לפני דקות מספר. היושבים באולפן ממש איבדו את עשתונותיהם. הם ירדו אל השורה בה ישבה נטע וניסו לפלס את דרכם אליה. ובין כל ההמולה שסבבה את נטע במושבים ואת איתי באולפן עצמו הם הצליחו לתפוס זו את מבטו של זה. ולחייך. כן. היה שם חיוך גדול.

18/10/08 הבוקר זרח על ביתה של שקד מרון אשר בתל אביב. נטע יעל והיא ישבו בגינה הפורחת שלהן. שותות שקית שוקו ובולסות קרואסונים בקצב מסחרר. "אין. פשוט אין. אתן מלכות שבאתן. אין לכן שמץ איך שימחתן אותי..." הודתה להן שקד בין ביס לביס בקרואסון הפריך. "הגזמת נשמה. אנחנו שמחות שבאנו..." ענתה יעל "למען האמת בהתחלה כמעט רצחתי את נטע כשגיליתי שהיעד של "ההפתעה" שהיא תכננה לי הוא הבית שלך. אבל אני מרוצה לאללה. נהניתי... ואני מקווה שנרגעת קצת..." "נרגעתי מאד. פתאום הכל הרבה יותר ברור לי. ממש עזרתן לי בהחלטה. אני חושבת שאעשה את כל מה שדיברנו עליו אבל רק אחרי הדיון הזה" "את בטוחה?" שאלה נטע "דווקא זה יכול להיות ממש מגניב אם ירון, יוסי והספקים שלהם ייצפו בדיון מאחורי סורג ובריח" שקד חייכה. "תודה. אבל לא.. אני אחכה עוד כמה ימים..." יעל התרווחה על כיסא הפלסטיק ונהנתה מכל רגע. "פשש אחותי... וגם אם עד עכשיו היינו סובלות ועדיין הייתי רוצה להשתמש בתוכנית שלי ל"איך להיפטר מנטע בר-לב בין רגע..." הכיסא הזה מפצה על הכל..." נטע צבטה את יעל. "אאוצ..." היא צרחה. "מה את מתרגשת? מי אמר שלי אין תוכניות "לאיך להיפטר מיעל הדר.." "טוב בנות. די עם קרב החתולות הזה.. מה עם הקטע שלי, נטע?" "אה זה.. מטורפת אחת. אחרי הפדיחות שעשית לי אז, עם מה שפרסמת בעיתון, אמא שלי לא מפסיקה לבקש מממני שאראה לה דברים שכתבתי..." "נו. אז יש לך ממני תועלות!! מי שיישמע כמה זמן היא כבר "משגעת אותך" זה קרה לפני ימים ספורים מותק" "זה הכל? אני מרגישה כאילו היא משגעת אותי יובלות..." "טוב. תמיד אמרתי שמשהו עם "חוש הזמן" שלך בעייתי" ציינה יעל. "חוש זמן" מה זה?" שאלה שקד מצחקקת. "אה. סתם איזה מושג שיעל המציאה..." הסבירה נטע. שקד משכה בכתפיה "אבל אין לי סיבה לדאוג?" "אין לך.. עד אז יהיה לך משהו. אני מבטיחה. זה עוד יומיים שלמים. זה יבוא לי.." "סומכת עליך" נטע חייכה והתיישבה על כיסא הפלסטיק שלצד יעל. ערמת ניירת הייתה על הכיסא ונטע פינתה אותה והחלה לקרוא בה מתוך שעמום. "מה כל אלו?" שאלה את שקד. "אה. זה.. " היא חייכה "התעודות שלי... לא משהו אם שאלת.." נטע פתחה אחת מכיתה י'. "ואו. אחותי.. ההתרעה לא הייתה מספיק חמה.. באמת מזעזע..." שקד חייכה. "תביאי. תביאי לראות.." ביקשה גם יעל ונטע העבירה לה את התעודה. "באמת זוועה" הסכימה יעל. "אבל בשירה מאה.. יפה לך.." "שירה, מי שיישמע מה זה" אמרה שקד. "כן. תכלס מי שיישמע, בסך הכל מתנה, כישרון טבעי ומולד.. מה זה באמת? רק אנשים זייפנים כמוני יכולים להעריך את זה.." נזפה בה יעל. ונטע בצד על כיסא הפלסטיק שוב שלבה דפדפת והחלה לכתוב במרץ רב. 20/10/08 האולפן המה אדם. לעיני המצלמות המקום נראה היה רחב, אך למען האמת הוא היה בגדול מינימאלי ואף מזערי. קצת יותר קטן מאיך שבאמת היה נראה "החדר של חני". כל אחד מחמשת המשתתפים ישב במקומו. כשתווית עם שמו מתנוססת בגאון על החולצה הלבנה (והחדשה ברוב המקרים חוץ מהמקרה של איתי...) שלבש. נותרו חמש דקות לשידור ואיתי ישב במושבו לחוץ ומזיע כולו. לעומת זאת לידו ישבה שקד רגועה ונינוחה למדי. "איך זה שאת כל כך רגועה?" שאל אותה איתי תוך כדי מבטים אל עבר חדר ההלבשה שנטש למקרה שיירצה לברוח לשם ולהיעלם מבלי שייראה על המסך. "איתי. אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך. מי שיישמע, אז אתה בטלוויזיה. זה לא באמת כזה מגניב כמו שזה נראה. תוך חצי שעה והסבל הזה ייגמר. תהנה לפחות" "שקד. זה לא העניין. אני ממש לא חושב שזה מגניב. אני פשוט מפחד לענות תשובה שגויה לשאלות שיישאלו אותי ולגרום לחילול השם. אין לך מושג כמה זה מלחיץ אותי" "טוב איתי. לא אני אהיה זו שאומר לך לבטוח בקב"ה... " צחקה שקד "אבל פשוט תעשה את זה.." איתי חייך. "נו. רק בשביל זה היה שווה להיות פה" שקד שלפה מכיס מכנסיה מראה קטנה והביטה בשערה בשביעות רצון "הבאת קטע טוב?" שאלה. "קטע מצויין. אבל לא שלי.." "אולי תפסיק לדבר כבר?" קטע אותו רם בבוטות "אתה לא מבין שנותרו רק שתי דקות לזמן השידור. נכון לעכשיו אתה אמור לשבת בכיסא שלך ולסתום ת'פה.." ואז פנה לשקד "שקדי, הכל בסדר? נוח לך? מרוצה מהאיפור?" שקד הנהנה וקרצה לאיתי ורם פנה לדרכו ממשיך לצווח על כל המי ומה. "זה כל כך לא פייר" לחש לה איתי בשעה שרם פנה לסדר את הרמקול של גיטצ'ו תוך כדי קריאות עצבניות במיוחד ל"קודקוד 8" אבל לרוע מזלו רם שמע אותו ומרוב ייאוש הסתפק רק במבט זועם. "אוהו. איתי. נראה לי התחלת את החילול ה' עוד לפני שהתחלנו בכלל ת'שידור.." אמרה שקד וסימנה בראשה לכיוון של רם. "את חושבת?" שאל איתי מודאג. "לא. צחקתי..." "דקההההההה לשידור" צרח רם ברמקולים המוסווים בחולצתם "אני חוזר.. דקההההההה" 4 החבר'ה לפתו את אוזניהם בכאב כמפחדים לאבד את שמיעתם ואיתי, לחוץ כולו ניסה להיזכר לאיזה מצלמה כדאי להסתכל ומתי, איך לא להתנועע ולגרום לרעש נוראי וכמובן איך לענות לשאלות קיום העולם והווייתו, אך קולו של רם צפצף שוב ברמקול "עשר, תשע, שמונה... חמש.. שלוש.. שתיים.. אחד..." האורות נפתחו. ואיתי ידע. "זהו. זה מתחיל". מנחה התוכנית חייך לעבר המצלמה של אזור ב' כפי שנהג רם לכנותה. "ערב טוב לכם צופים יקרים. הערב אנחנו במשדר מיוחד. פאנל שמורכב מבני הנוער המרכיבים את מדינת ישראל. הפאנל ייערך בצורה של שאלות מתוכננות שייפנו המשתתפים איש לרעהו ולקראת סוף התכנית הפתעה מיוחדת שהכינו לנו משתתפי הפאנל. וכעת אפנה להציג את בני הנוער המקסימים הישובים כאן עימי באולפן.." "נעים מאד. גיטצו. אני מראשון לציון. ואני לומד שם בתיכון "דרך" בכיתה י"ב. המשפחה שלי עלתה מאתיופיה לפני 7 שנים ואחיי ואחיותיי נכנסו אל מוסדות הלימוד בראשון לציון מלבד אחי הבכור שלומד בפנימייה צבאית בצפון. אנחנו 8 ילדים במשפחה. ואני השלישי. אני גאה להיות בן לעדה האתיופית. וכן. לכל התוהים, גם אני יהודי.." צחקוקים נשמעו באולפן המנחה חייך לעברו של גיטצו. וסימן לשקד שתמשיך. "טוב. אז אני שקד מרון. אני גרה בתל אביב. ולומדת בתיכון "דגן" בכיתה י"ב. יש לי 2 אחים. ואני מאד אוהבת לעשות שופינג. לשמוע שירים. לשיר. ופדיחות להודות אבל גם לאכול.." המנחה חייך. "לקהל הצופים שאיננו מעודכן, שקד היא ביתו של יורם. מנכל הערוץ" הוא ציין. ושקד התכנסה במקומה. "טוב. אני פואד. אני גר באום אל פחם. אבא רופא. אמא לא עובדת. אנחנו 17 אחים בבית. לא כולם מאותה אימה. אני אוהב את בית ספר שלי. לעבוד במסיק זיתים בפרדס שליד בית שלנו. ולשמוע את אום כולתום" סיים פואד את נאומו המאומץ בעל המבטא הערבי הכבד. איתי החל להילחץ. נותר רק עוד מתמודד אחד ואז גם הוא ייאלץ להציג את עצמו. "אריק. ככה קוראים לי. אני גר בקיבוץ "עין נטיף". אבא שלי חקלאי בקיבוץ ואמא שלי אחות. אני בן יחיד. ולומד בבית הספר החקלאי "נגבה". אני אוהב כל מה שקשור לטבע, טיולים, לשייט,ים ואתגרים" המנחה סימן לאיתי שהגיע תורו. איתי נשם נשימה עמוקה. הביט אל נטע שישבה בקהל וחייכה אליו והחל. "טוב. אני איתי לוטן. ואני גר בירושלים. ההורים שלי נכון לעכשיו עובדים בארגון שהם הקימו. ארגון "מאור לילד". ויש לי 3 אחים" כולם חיכו שאיתי ימשיך את נאום ההיכרות הקצרצר שעשה ומשלא עשה זאת אמר המנחה "ובכן. לאחר שהכרנו את חמשת המתמודדים היקרים שלנו. אני חושב שאפשר להתחיל..." במושבו החל איתי לנוע באי נוחות...

15/10/08 "שקד. את מתכוונת לראות את הסדרה הזו כל הלילה?" "אמא. אני לא בכיתה ב'. אני יכולה לקחת קצת אחראיות על עצמי.." "אבל כל כך מאוחר ומחר יש לימודים. אולי תלכי לישון?" שקד הביטה בה. "היא כל כך עייפה" חשבה לעצמה "ומותשת ודואגת". "טוב" היא אמרה "אני אלך". אורה מרון הביטה בשקד בתדהמה. היא לא זכרה את הפעם האחרונה בה ביקשה ממנה משהו והיא נענתה כל כך במהירות בלי צורך להתווכח או לריב ולהתעצבן. "את מרגישה טוב שקד?" "כן. למה שארגיש לא טוב?" "סתם. חשבתי" ענתה אמה. "פשוט שבשנים האחרונות לא קרה שביקשתי ממך משהו ומיד הסכמת.." חשבה לעצמה. שקד החלה לעלות במדרגות אל עבר הקומה השנייה ואז הסתובבה. "עד איזה שעה אתם יכולים לשלוח משהו לעיתון כדי שיתפרסם מחר?" התעניינה. "עד אחת בלילה. אבל למה את שואלת?" שקד הביטה בשעון. השעה הייתה 12 וחצי. "כי יש לי משהו בשבילך" היא אמרה ואז ירדה במדרגות והושיטה לאמה את הפתקה המקומטת. "יש כאן שני קטעים" הסבירה. אורה פתחה את הפתקה הראשונה והחלה לקרוא. כשסיימה הפנתה מבט אל שקד. "זה מדהים. מדהים ממש. את כתבת שקדי?" "האמת שהייתי רוצה לזקף את כתיבת הקטע המדהים הזה לעצמי. אבל לא. חברה שלי כתבה" "זה מדהים" אמרה אורה והחלה לקרוא את הקטע השני "ואו. וזה עוד יותר מדהים. אני אנסה לשלוח את הקטע עכשיו ויכול להיות שמחר הוא יפורסם במדור "חופשי". אנשים מפרסמים שם כל מיני דברים." שקד חייכה "מצוין. תודה אמא" "בשמחה מותק. לילה טוב" "כן. לילה טוב" . 16/10/08 חגית ישבה בסלון קוראת את עיתון הבוקר. היא אהבה את השעות האלו. את השעות האלו של השקט על הבוקר, לפני שכל הילדים מתעוררים. היא הייתה יושבת במטבח. מחכה לברק שיחזור מהתפילה. שותה נס קפה וקוראת עיתון. אלה היו השעות שלה לעצמה. את כל השאר הקדישה לילדים ולצחי. לתמרון בין הבית לבית החולים. השעות האלו היוו בעבורה שעות מנוחה מבורכות. וחגית לא וויתרה עליהן. עיתון "מקרא לידע" היה העיתון האהוב עליה. והיא קראה אותו מידי בוקר. היא העבירה דף אחר דף, מתעכבת רק על כתבות שאינן קשורות לעולם הבידור והסלבס ולפתע קטע בעיתון משך את עיניה. "הכותב האלמוני כתב את הקטע הבא לאחר תאונת דרכים קטלנית שעבר אחד מבני משפחתו" היה כתוב שם. היא הניחה את הכוס ממנה לגמה בשקיקה וקראה. "יום אחד. כזה שהתחיל כמו כל אחד אחר. בלי חשש קל לאיך שייגמר. יצאת. מלא בביטחון כמו תמיד. הוא התניע. אבל לחץ על הגז וטסתם בספיד. והתנגשות מחרידה הרעידה את המקום. ומאז חיינו השתנו. כך פתאום. באותו יום מתחת לאדמה נקבר עודד. ואתה נשארת שם. דומם. שקט. בודד. לא זע. לא מדבר. לא אוכל. לא מבין. זה אתה? כולם שואלים. מי היה מאמין... אבל כולם בסוף הולכים. גם המשפחה. ודומם ושקט. שוב נשאר שם לבדך. שאלתי למה. כמה עשרות פעמים. אבל אין תשובות לכאלה מקרים. צריך פשוט לבטוח. להאמין. אבל כל כך קשה את העובדות הקשות להפנים. כבר לא תדבר איתי ונצחק וננגן. עזוב לדבר. אולי לא תתחתן. כבר לא תרים את לולו גבוה. ותעשה דאווינים בכביש עם האופנוע. כבר לא תזרוק ת'מדים לכביסה ותכין לנו פנקייק בטעם עיסה. כבר לא תצחיק כמו שרק אתה היית יודע. ולא תספר על החוקים שהמפקד שלך קובע. כבר לא תשיר בבית בקולי קולות. ותעשה חיקויים של אנשים ושל חיות. שום דבר כבר לא כמו פעם. אבל נמשיך לחיות. לקוות. להתפלל. אולי זה ישתנה. רק אולי. יום אחד" חגית הניחה את העיתון על השולחן. "זה לא יכול להיות" הרהרה. "זה על צחי. צחי שלנו. הבן שלי. ולולו. היה כתוב שם שהוא הרים גבוה את לולו שלנו. את יאירי. אבל זה לא יכול להיות. מי פרסם דבר כזה? מי פרסם? ועוד עם שמות... אני חייבת לגלות מי זה... לא ייאמן. פשוט לא ייאמן..." "יעל.. יעלי... תחליפי חיתול לצוריאל. אני חייבת לטוס רגע למכולת לקנות חלב". "טוב אמא" "בואי תסגרי אחרייך את הדלת" יעל סגרה את הדלת והרימה את צוריאל שזחל על הקצפה. "צוצי... מי צריך שיחליפו לו? בובי שלי... מתוקי.. בוא מאמי.. כן.. ככה.. תשכב כאן. יופי. עם הרגליים. יפה.. לא. לא לזוז.. מתוק שלי.. לא לזוז עכשיו הכל יתלכלך. לא. לא. יופי.. הנה סיימנו.." "חח. צריך לצלם אותך מחליפה חיתולים. את לא מבינה כמה מגוחכת את נראית" "תודה תהל. תודה רבה מותק. אני לא רוצה לדמיין איך את תראי כשתעשי את זה. אבל בטוח לא יותר טוב. חוץ מזה שלפחות מזל שאני יודעת להחליף חיתולים בשונה ממך. יא בת זקונים מפונקת..." "אין צורך לקנא יעלי. אין צורך..." יעל צחקה. "ואיי. כיף שבאת תהלי. המון זמן לא ישנת אצלי" "כן. גם לי היה ממש כיף" "טוב. אכלת כבר קורנפלקס?" "יעל.. מה נסגר איתך? אין חלב. אמא שלך הרגע אמרה לך שהיא הלכה לקנות.." "אה. נכון. שכחתי.." חייכה יעל "אופס". "קורעת". "טוב. אז תהלי חכי פה רגע. אני הולכת רגע להלביש את צוריאל ולהעיר את דקל המסטול הזה. יש לו בעיית קימה מטורפת. נראה לי שמאחרי הבר מצווה במקום להשתפר הוא רק הולך ומחריף. לא קם לתפילות.. שיהיה בריא" תהל חייכה "נראה לי שאותו את צריכה לברך בברכה מסוג אחר" "איזה?" שאלה יעל בתמיהה. "שיהיה צדיק" "מצחיק מאד" "מה, לא?" "טוב. תהלי.. את מתחילה לקשקש. אני עוד שנייה אחזור" תהל התיישבה על הספה והתרווחה. כתם של שוקו עיטר את הספה הלבנה ותהל נזכרה איך קרה הדבר פעם. כשהיא ונטע היו פה ונאבקו מי תתפוס את השלט כדי להריץ קטע מסויים בסרט שראו. ואז השוקו שהיה על קצה השולחן נשפך על כל הסביבה. על השטיח. הספה. הרצפה. "איזה נזק היינו" הרהרה תהל וחייכה. "אבל המון זמן לא עשינו בכלל משהו עם נטע. מתי עשינו משהו בפעם האחרונה? אני אפילו כבר לא זוכרת. היא עסוקה כל הזמן באיתי הזה שלה.. חבל. תהל ישבה על הספה. מבואסת מהמצב. הדלת נפתחה. ועליזה, אמא שלה יעל, נכנסה. "תהלוש. בואי מותק. קניתי חלב. אני הולכת רגע להקפיץ את הקטנות ואת צוריאל לגן. אז בואי שבי בינתיים. תאכלי ותשתי משהו. בסדר?" "אה. תודה רבה עליזה. אני מיד באה" בזמן שהלכה לארגן את שלושת בנותיה הקטנות.התיישבה תהל במטבח. היא הכינה לעצמה קערת קורנפלקס עם חלב והוציאה עיתון שבצבץ מתוך שקית הקניות. תהל דפדפה במהירות לעמודים האחרונים. היא אהבה לעשות את התשבצים ואת חידות ההיגיון. אבל אז משהו צד את עיניה. היא הזיזה את קערת הדגנים שלה וקירבה אליה את העיתון. לא היה שום הסבר על הקטע. היא קראה. "הוא חיכה לה יותר מידי זמן. עוד כשנולדה הוא הביט בה במבט דואג. אוהב. בדק שיש לה הכל. מטרנה וחיתולים והורים טובים. היא התחילה לדבר. ולא. היא לא ידעה איך לבטא את שמו. אבל הוא עדיין אהב אותה. וחיכה. היא גדלה. הגיעה לגן. קוביות. ארגז חול. והוא שמר עליה. וחיכה. כיתה א'. תיק חדש. בגדים מגוהצים. זורחת מאושר. וגם הוא. עוד שנה. ועוד אחת. וחטיבה ותיכון. והוא עדין מחכה. במהלך השנים היא עשתה לעמנו דברים סמליים. לימדו אותה איך לעשות. ומתי. בתיכון היא אפילו ממש דיברה איתו. פעמיים. ואז המשיכה בשלה. והוא חיכה. והיא גדלה. בעל. ילדים. כשנולדו הביט בהם במבט דואג. אוהב. בדק שיש להם הכל. מטרנה וחיתולים. ושהיא אמא טובה. והוא עדיין חיכה. הם גדלו. וגם היא. חיתנה. והנה היא סבתא. והוא מחכה. מחכה. מחכה לה. לבת הזו שהוא כל כך אוהב. ולפעמים הייתה נזכרת. אומרת לו תודה. אבל עכשיו. עכשיו היא כבר איננה. היא שם. איתו. מה לעשות? הוא חיכה לה. יותר מידי זמן..." תהל סיימה לקרוא מוקסמת. "איזה קטע מהמם" חשבה לעצמה. "ואו". נטע פקחה את עיניה. והביטה בשעון. "שמונה! אני לא נורמאלית. אני שוב אאחר". היא קמה בזריזות מהמיטה. צחצחה שיניים. שטפה פנים וידיים. התלבשה בזריזות. לקחה את התיק. הכניסה תפוח. נעלה את הדלת והחלה לרוץ לכיוון האולפנא. "אוף. אני לא אספיק. אני לא אספיק..." צלצול הודעה סמס נשמע. נטע פתחה את הפלאפון שלה. ההודעה הייתה משקד. "תקראי את מדור "חופשי" בעיתון "מקרא לידע". חולה עליך. ויום מצויין". "ממש גם יש לי זמן עכשיו לקרוא מדורים בעיתונים". חשבה לעצמה נטע והמשיכה לרוץ.

14/10/08 ריח של עשן כבד מילא את כל חדר המדרגות. זה היה הבניין הכי מפוקפק בירושלים. שקד שנאה להגיע לאזור הזה. אבל ירון ויוסי מחייבים. ומה היא יכולה לעשות? היא מעבירת הסמים הלאומית שלהם. כן. אומנם אלו סמים קלים. אבל לעולם היא לא חשבה שתיקלע לסיטואציה שכזו. סמים. היא. שקד מרון. מה לה ולזה? אומנם היא רק "מעבירה" אותם ולא משתמשת בהם. אבל הדבר חרה לה מאד. ובתוך תוכה היא רק רצתה להיפטר מהמשימות הדביליות האלו שירון ויוסי ביקשו שתעשה. "בחורה יפה כמוך יכולה לפתות בחור גם לקנות אותם. אבל מה אנחנו מבקשים ממך? רק שתעבירי? זה אפילו לא נחשב פלילי. את עושה טוב לאנשים במצוקות... תזכרי שקד... רק טוב..." שקד שנאה אותם שנאה תהומית. ה"משימות" האלו לא ידעו קץ. ושקד הפכה מתוחה ועצבנית מיום ליום. שם במקום "המדהים" הזה הכירה שקד גם את נועם. שאף הוא נקלע לשם שלא ברצונו. יוסי אמר שהיקלעותו של נועם ל"זולה" היא הסיפור האהוב עליו. "את יודעת שאקד.." היה אומר לה "נועם המסכן שלך בחיים לא תכנן להגיע לכאן. רצינו להרחיב את חוג החברים, אז ביקשנו מאיזה חבר שלו. איש טוב. שיביא עוד חבר'ה. ונועם היה אחד מהם. איך שהוא היה בהלם כשהיגע. ילד טוב כזה. חבר שלו לא סיפר לו לאן הוא בא. מסכן. איבד ת'תמימות.. חח. ואת יודעת איך זה, כשבאים לכאן אי אפשר לעזוב. זה ממכר פה..ואו! איזה שנון אני.." שקד תיעבה אותו כל כך. בכל נים ונים שבגופה. "אם אמא תדע איפה אני ומה אני עושה פה... ואיי ואיי... הלך עלי" הרהרה לעצמה. "כמה זמן אני אצליח לעבוד עליה שאני כאן בגלל חוג ריקוד ודרמה שיש רק בירושלים? מתישהו היא תעלה על החשאיות והמסתוריות המחשידה שלי וזה יהיה סופי. ובכלל. אם אבא יידע. אם אבא יידע, אני גמורה.. קודם כל הוא יהיה גמור. אבל אין ספק שגם אני. מזל שאין להם זמן לבדוק מה באמת אני עושה בחיים שלי. תמיד יכולתי לעשות כל מה שרציתי. בלי לדפוק חשבון "הופההה.... יוס. תראה מי הגיעה.. שקד שקדוני..." "יפיופה. מה איתך?" "כן. איחרת. קבענו 7, מה נהיה איתך? עכשיו 9!" "רוצה נממן לך שעון? יש כסף..." "מהכסף שלכם אני לא רוצה שום דבר..." "ואיי.. איזה קשוחה... שאקד אנחנו לא מכירים אותך ככה..." "כן.. ואל תאיימי. מילה אחת מיותרת שלך ואני מרים טלפון לאבא יורם... סמנכל ערוץ 2 המדופלם. או במקרה הפחות טוב לאמא... מה אומר יוס?" "חח.טוב אחי, טוב" "ירון. אני מזה לא בקטעים של להיות כאן עכשיו. תעשה לי טובה. תן מה שאתה רוצה. אני רוצה להתחפף מפה." "תראה אותה יוס. גדלה הבחורה. בחורה גדלה דרישות גדלות. ככה אומרים. לא?" "ככה אולי אומרים החברים הקרימינלים שלך" "מה אמרת?" "לא אמרתי כלום" "שקד. מה אמרת?" "שום דבר. נו די." ירון לפת את צווארה של שקד. "אל תעצבני. מה אמרת על חברים שלי?" "אמרתי איזה משהו.." אמרה שקד בעודה נחנקת. "ממתי אכפת לך מחברים שלך? או בכלליות ממישהו בעולם הזה?" "לא אכפת באמת. אבל את לא תורידי מהכבוד שלי. אל לא תדברי אלי ככה על שום דבר שקשור אלי! מבינה אותי גברת "תפסתי פוזה"??" "אתה ממש לא מפחיד אותי ירון. בחור שמסוגל להרים יד על בחורה ולחנוק לה ת'צוואר, מבחינתי הוא שפל. טוב, בעצם כשחושבים עלזה אז אצלך זה באמת לא חידוש. תמיד היית כזה. שפל..." "בחייאת ירון. היא עולה לי על העצבים זאת. מה היא מדברת אליך ככה?" "עזוב יוס. תן לה ת'חבילה שתעביר לדובה ההיא מהשכבה שלה.. ונגמור סיפור. אין לי כוח למסטולה הזו היום." "כמה אירוני. בסוף אני עוד המסטולה פה בעסק" חשבה שקד. "נהדר. צחוק הגורל. אני המסטולה. יפה. מצחיק...." "טוב. זה לחברה שלך השמנה הזו. וכדאי שזה עד מחר יהיה אצלה. תאמרי לפרה שאלונה תיקח ממנה ת'כסף. היא תבוא אליה הבייתה. את חוזרת ללמוד מחר, כן?" "כן" "אז תני לה. ברור?" "כן" "טוב" "סגרי ת'דלת אחרייך" שקד יצאה זועפת ועצבנית מהחדר. היא הוציאה את האיי-טאצ' שלה. מהעבודה של אבא כמובן. וחייגה לנועם. "היי חיים. מה נשמע?" "בסדר" "בטוח?" "כן" "שקד. את לא נשמעת משהו. את בטוח בסדר?" "כן" "קרה משהו?" "לא" "אוקי. ועכשיו בואי נתחיל מההתחלה והפעם את תאמרי לי ת'אמת. את בטוח בסדר?" "לא" "קרה משהו?" "כן" "חיים שלי. מה קרה? איפה את? אני בא אליך..." "אני בירושלים נועם. אבל אני צריכה לחזור הבייתה" "לא הבייתה ולא שום דבר. את באה אלי. אני לא מוכן לשמוע שאת ככה" "נועם.." "דברי אלי. אני עכשיו עם הרכב.. איפה את?" "מחוץ לבניין המקולל" "עוד דקה אצלך" נועם הגיע עם הטויוטה קורולה המשפחתית שלהם. "ואו... לא אמרת שאת באה עם תכולה כבדה. מה זה כל השקיות האלה שיש לך ביד?" "אה. זה..." חייכה שקד. "היינו היום ביום הכרה לאולפן. לפני שאנחנו עולים לדיון הזה. אז יש שם איזה אחד פסיכוטי כזה. רם קוראים לו. עובד בכיר אצל אבא אם זה מעניין אותך... והוא הביא לנו את החוברות האלה כדי שנקרא קצת על המבנה של האולפן, על איזה מצלמה להסתכל ומתי ועוד כל מיני דברים כאלה..." "אבל זה לא מה שעשיתם שם? זה לא מה שהם הסבירו לכם?" "זה דווקא כן מה שהסבירו. היה שיעור מעניין מאד. זה כנראה שיעורי הבית, חזרה על החומר הנלמד" "אה. הבנתי אותך" "טוב. אפשר להתחיל לנסוע?" "כן" "אז תחגרי" "חגרתי" נועם התניע את הרכב. "איפה את ישנה היום?" "לא יודעת. לא חשבתי עלזה" "שקדי. את מבינה אבל שזה בעיה שתשני אצלי. נכון?" "הגזמת נועם!!! אולי אני כבר לא דוסה אבל עד כאן!" נועם חייך "אני שמח לשמוע". "אני אסתדר" "אין לך איזה חברה פה?" "היו לי פעם חברות פה" "זאתי. שפעם ראינו עם איתי. מה איתה?" "אה. אממ.. אנחנו לא ממש בקשר אתה יודע..." "היא דווקא נראית לי אחת כזאת שלא תאמר לך לא אם תבקשי לישון אצלה הלילה..." "אוח. לא יודעת." "שקד. אין רעיון טוב יותר. ואת לא יכולה לחזור הלילה הבייתה, נכון?" "כן" "אז את הולכת אליה?" "נועם. לא נעים לי..." "אוח.. גם כן את.." נועם הוציא את הפלאפון שלו וחייג. "נועם תתרכז בנסיעה" "אל תדאגי, אני מחבר את הפלאפון למכשיר אני מדבר ברמקול." שקד שתקה נכנעת. קול בקע מהמכשיר. "אחייייי מקורה?" "אחלה. מה נשמע איתי?" "ב"ה. הכל טוב. איך זה שזכיתי לטלפון ממך?" "רואה מה זה" איתי חייך מהעבר השני של הקו. "שומע אחי. אני צריך טובה קטנה..." "אוקי" "אני צריך ת'טלפון של החברה/ידידה/מכרה הזו שלך ההיא שהייתה כשנתקלנו אז..." "של נטע?" "כן. נטע.." "מה לך ולה?" שאל איתי בתמיהה עצומה. "ואיי. אממ האמת זה לא לי ולה. זה בשביל שקד. אני צריך שנטע תעשה בשבילה איזה טובה" "אה. אוקי" "אז אפשר?" "כן. רושם?" "רושם" איתי קיווה שלא סיבך את נטע. נועם עשה עליו רושם של אחד שלגמרי ירד מהפסים. "טוב. תודה אחי. נדבר." "כן" חשב איתי "מעניין מתי באמת" "ביי" נועם מסר לשקד פיסת נייר שעליה כתב את המספר. "נו, איך אני איתך?" "אתה מלך" נועם חייך. "אז תפרגני לי ככה..." שקד נישקה אותו בלחי. "הופה.. עכשיו את מתנהגת לעניין" נועם המשיך לנסוע. הוא ירד אל הכביש מהיר. "ראיתי אותו היום" "את מי?" "את איתי..." "וואלה? איפה?" "בדיון הזה. הוא גם מופיע שם..." "וואלה?" "כן" "יפה. אז ספרי איך היה במפגש סלבס הזה." "אתה לא מבין איזה קטע היה לי. הגעתי באיחור, כי האוטובוס מת"א נתקע בפקק מטורף. קיצור אני נכנסת ורם הזה כולו עצבני וצורח שמה שאם המאחרת לא תגיע עוד רגע היא עפה מהפאנל ולא מעניין אותו כלום. ואז נכנסתי. ואיך שהוא קלט שזו אני הוא חטף הלם" "הוא זיהה אותך?" "כן. הוא היה אצלנו בבית כמה פעמים" "איזה קטע" "כן. לגמרי. ואז כולו נרגע. הוא עושה לי "שקד, מה נשמע מותק? מה זה, איך אבא לא אמר לי שזאת את? שאת משתתפת פה?" והיית צריך לראות את כולם. הם היו בהלם. לא משנה שאיתי לא הצליח לסגור ת'פה מרוב תדהמה כשהוא ראה אותי, אז אמרתי לו "איתי מותק. אתה יכול לסגור ת'פה, זאת בסך הכל אני". מסכן. הוא ממש התפדח" "חח. מתאים לו. אכזרית את לפעמים..." "תודה". "עד היום אני לא מבין איך אבא שלך שהוא דתי עובד במקום כזה.. בערוץ 2. כאילו, מה הוא מוצא שם? זה לא הכל פריצות וזילות?" "ואו. איזה הגיגי חוכמה נועמי... יפה לך צאדיק... שנקנה כיפה?" "לא. אני רציני. זה מסתדר לך? נשמע הגיוני?" "טוב תראה. הוא לא בדיוק אחראי על איזה תוכניות ריאליטי זולות שמים שם וכל החרטה הזו. הוא יותר הביג בוס. מנהל את כולם. את העניינים הכספיים. ת'יחסי ציבור. פרסום. פחות הזוהמה וכל זה... אבל אני מבינה למה אתה מתכוון. זה באמת קצת מוזר" "אפילו הרבה" נועם עזב את הנושא והמשיך להתרכז בנסיעה. שקד שתקה במושבה. "אז את לא מתכוונת להגיד לי מה היה מקודם? מה קורה שקד?" "אה זה. עזוב" "שקד.. אני מכיר אותך. מה העניין?" "ירון ויוס. אני שונאת אותם" "כן. גם אני לא מת על שתי החלאות האלה..." "מגעילים" "הם עשו לך משהו?" נועם דיבר בטון עצבני. "הם מעצבנים אותי.." "התכוונתי משהו מעבר לזה שקד.." "לא" "ב"ה. כבר נבהלתי" נועם הגיע לחניון הבניין בו גר, הוא פתח עם השלט את השער החשמלי, נכנס והחנה. "טוב. אני לא עולה הבייתה עד שאת לא מרימה טלפון לנטע לבדוק אם את אצלה הלילה" "אני מתביישת נועם.." "ואייי.. גם כן את... נו תתקשרי.." שקד הסתבכה עם החגורה, היא לא הצליחה להכניס את כולה מכיוון שהוציאה יותר מדי ממנה. והחגורה נתקעה ולא הושחלה אל החור שלה חזרה. זה קרה לה מידי פעם. תמיד החגורה נתקעה כשהיא מיהרה לאיזה שהוא מקום. נועם ניצל את ההזדמנות ובזמן ששקד הסתבכה לה עם החגורה, חייג לנטע.. "שלום" "אהלן, נטע?" "היי" "מדבר נועם..." "נועם? נועם פלג?" "לא. נועם צורים" "אני מכירה אותך?" "רק שנייה. אני מביא לך מישהי שרוצה לדבר איתך..." למרות תנועות המחאה של שקד הצמיד נועם את הפלאפון לאוזנה. "הלו.." "כן. טוב. אפשר שיסבירו לי מה קורה פה?" "נטע. זו שקד" "שקד. היי מה המצב?" "בסדר..." "אוקי.. אממ.. מה איתך?" זרמה נטע עם השיחה המוזרה. "אני סבבה" "מי זה נועם? החבר?" "כן" "אה.. וואלה..." "תשמעי רגע נטע. אני צריכה טובה..." בשתים עשרה וחצי עצר נועם לשקד מול ביתה של נטע. "תודה נועם. תודה על כל היום" "בכיף חיים. את בסדר כבר?" "כן. יותר טוב" "אוקי. בקשר לירון ויוס. אל תדאגי. אני לא שוכח. אני מתכנן לעשות מה שאמרתי לך" "אבל נועם.. תיזהר. אתה יודע. אם אף אחד לא עשה כלום עד עכשיו יש סיבה..." "תסמכי עלי.." "ביי נשמה" "ביי מותק. ותקומי מחר מוקדם. את עוד צריכה להספיק את האוטובוס לת"א כדי שתגיעי לבית ספר בזמן" "אל תדאג אבא" "ביי מאמי" שקד יצאה מהרכב ועלתה במדרגות. אבל עוד לפני שהספיקה לדפוק מישהו פתח את הדלת. זאת הייתה נטע. "היי" היא אמרה. "היי" השיבה שקד. ושתיהן נכנסו פנימה מותירות את הדלת הסגורה מאחוריהן.

12/10/08 איתי עצר את הרכב וכיבה את המנוע. "טוב. נטע. עד שאת לא מרגישה שאת לגמרי בסדר, אני נשאר כאן, כשתרגישי יותר טוב אקח אותך הבייתה" "איתי. זה בסדר. אני ממש בסדר" "כן. ואני גם ממש מאמין לך. את יכולה להיות גאה בזה. אבל פשוט תודי שאת גרועה בלשקר" נטע חייכה. "או שאת פשוט גרועה בלשקר לי כי אני קורא אותך כמו קלף פתוח. הא?" "אוו... איתי.. תיזהר בטעות לא להחמיא לעצמך..." איתי צחק. "את רוצה לצאת איתי?" "סליחה?" שאלה נטע בבלבול. "אה.. חח.. לא. לא. לא הבנת. התכוונתי אם את רוצה לצאת מהרכב יחד איתי. יש אוויר ממש טוב בחוץ" הסביר איתי והסמיק קשות. "חח. אתה מסמיק" ציינה נטע. "כן. קיוויתי שיש לך טאקט ושתתעלמי מהעובדה.." "טוב. נו. בוא נצא..." נדהם מההתאוששות המהירה של נטע לאחר ששמעה על התאונה הקטלנית ברדיו, יצא איתי מהרכב בעקבותיה. "איזה מזג אוויר. פשוט חלום" "חבל על הזמן. בירושלים תמיד יש מזג אוויר טוב באוקטובר. למרות שלפעמים קריר יותר מידי" ציין איתי. "אם היה אפשר לבחור עונה אחת. מה היית מעדיף איתי. קיץ או חורף, קור או חום?" "אממ. אני חושב שהייתי מעדיף קור" אמר לאחר מחשבה. "באמת?? אני ממש מעדיפה חום.." "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..." נטע צחקה. "ככה אומרים.." "איתי" "מה?" "ממש העלת לי את המצב רוח. הייתי ממש מדופרסת מקודם. תודה" "אני שמח לשמוע. בכיף" איתי ונטע המשיכו ללכת. צועדים בשתיקה. ואז הכל קרה מאד מהר. נטע ואיתי פנו ימינה באחת מהסמטאות הצרות ביותר בירושלים ולכיוונם מסמטא אחרת פנו שני אנשים אחרים, מה שיצר התנגשות חזיתית בה מצאו עצמם ארבעתם מוטלים על שלולית וסופגים מים בכמויות שהיו בהחלט ממלאות את הנדרש בכנרת אם היו סוחטים לתוכה את המים שנספגו בבגדיהם. "איתי??" "שקד?" "נ-ט-ע?" "נעם??????????????" "מה אתה עושה פה?" "אני? מה אתה עושה פה?" "אז מה נטע. או שלא רואים בכלל או שרואים בכמויות, הא?" "אממ. כן.." "מה איתי. גם לך יש חברה?" "לא" "אה. פשוט לא מצאתי דרך אחרת לתאר הליכה רומנטית באמצע הלילה עם מישהי שהיא לא אחותך.." "או. נעם די" "אה. אז אתם לא חברים?" התעניינה גם שקד. "לא" השיב איתי בליל של שאלות וקולות מילא את הסמטא הצרה. נטע, נעם, שקד ואיתי שאלו אחד את השני אין ספור שאלות. חבל רק שאף אחד מהם לא חשב לענות איזו שהיא תשובה.. אחרי כמה דקות של מבוכה נפרדו ארבעתם בתחושה של בלבול גדול. "טוב נעם. אז נדבר אחי..." "יאללה. ביי..." נפרדו הבנים. איש איש לדרכו. "שקד. אולי זה אומר שאנחנו צריכות להיפגש יותר. כנראה לא סתם נפגשנו פעמים היום..." "אולי.. נדבר.." "ביי" "ביי" נפרדו גם הבנות. הסמטא שוב הייתה שקטה כמקודם. "טוב. נטע. אז בואי. רוצה לחזור הבייתה?" שתיקה. "נטע?" שתיקה. "נו מה נהיה? משחק השקט?" "נטע. מה יש לך?" "כלום" "אה. נכון. נו, כבר סיכמנו שאת גרועה בלשקר לי" "אז מה. גם סיכמנו שאתה "קורא אותי כמו קלף פתוח", מה שלא במיוחד מוכיח את עצמו נכון לרגע זה..." "אז תאמרי לי מה העניין?" "לא משנה" "נו, מה קורה לך? לפני רגע היית סבבה..." "לפני רגע גם אתה היית סבבה..." "אה. זה קשור אלי?" "כן. מה חשבת?" "האמת לא חשבתי. נו, אז תאמרי לי מה הבעיה?" "איתי.." "מה?" "תעזוב אותי. בסדר?" "אז את לא רוצה לומר לי?" "לא" "טוב. איך שאת רוצה. אז בואי. אני אחזיר אותך הבייתה" "לא. עזוב אני אחזור לבד" "מה? למה?" נטע לא הותירה מקום לשאלות. היא פשוט החלה לצעוד מהר מתעלמת מקריאותיו החוזרות של איתי והפצרותיו שמאוחר ושהוא ייקח אותה ונגמר הסיפור. "הוא אפילו לא מבין מה הבעיה" חשבה לעצמה. "אני כזאת טיפשה. מה חשבתי לעצמי? אוף..." "מה קורה לבחורה הזו? מה עשיתי?" הרהר איתי מצידו השני של הסמטא. "נשים" הפטיר לעצמו. "נשים..."

12/10/09 שקד נשמה נשימה עמוקה ודפקה על הדלת. נעם פתח. היא נשמה לרווחה. "כבר פחדתי שאני אגיע לפנייך" אמרה "אני שונאת להגיע קודם. זה מפחיד אותי. יוסי מתעצבן כשאני מגיעה ורועדת מפחד על הכורסא הזו. כשאתה פה אני מרגישה בנוח" נעם חייך. "בואי" הוא אמר. "יוסי וירון רוצים להגיד לך משהו. למעשה הם חיכו לך" "שזה בעצם אומר שהם ממש עצבניים, לא?" "אני מניח שכן. למה התעכבת באמת?" "מה יש לכם? יא חבורת חולים! התעכבתי בדיוק שתי דקות כי ראיתי איזה חברה מפעם. דוסה. סתם דיברנו שתי דקות. מה ההיסטריה?" "תירגע מאמי. לי זה ממש לא מזיז. אבל אני אחזיק לך אצבעות" שקד שנאה את הרגעים הללו. היא שנאה לפחד מהם. מצמד המסוממים איתם הסתובבה. זה מילא אותה תחושה של גועל. "למה אני, שקד לוי, צריכה לפחד מחבורת ילדים מטומטמים וחסרי כל טעם בחיים. שייתנו רק לי לקחת את השאכטה שלי וסלמאת. מי צריך אותם בכלל? פסיכים..." שקד נכנסה לחדר. הוא היה אפוף עשן וריח חזק של אלכוהול. "אז מה בובה? בכיף שלך מאחרת.. הא?" "אל תקרא לי בובה, ירון. אני לא חברה שלך" "שאקד. מה את משחקת אותה? מה, אנחנו לא חברים?" שאל ירון בפליאה מעושה וכרך את זרועו סביב כתפיה... "אל תיגע בי. מגעיל" "טוב. בוא נעצור אתזה כאן. אתה תעוף ממנה. ואת תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב... וכדאי מאד שתורידי ת'פרופיל שלך לאפס. ומהר!" יוסי החליט לקחת פיקוד ולהשליט "קצת סדר". "אני לא עובדת אצלך. תירגע גם אתה.." "ב-ו-ב-ה. את תקשיבי לי עכשיו ומהר. למה אם לא אני תוך שנייה מרים טלפון לאימא אורה. שתספר לאבא יורם מה הבת שלו עושה. כדי שיפרק אותך מכות. הא?" יוסי חייך חיוך זדוני. חיוך מנצח. "אתה סוחט אותי?" "נראה לי שכן" "אוח. נו דבר. יא אדיוט..." "שמעי.אני צריך שתביאי ת'חבילה הקטנטונת והמתוקה הזו לליאתוש מהכיתה המקבילה שלך. אחת מכוערת. גבוהה. ושמנה כמו הר. אני בטוח שהחומר בשקיק הזה יעשה לה רק טוב. במצב שלה אפשר רק להשתפר..." "אתה מגעיל" "אולי. אבל את תעשי אתזה" שקד חטפה את השקיק מידיו ויצאה בסערה מהחדר המצחין. "אנחנו עפים מפה וע-כ-ש-י-ו!" היא הודיעה לנעם שחיכה במסדרון. "חופשי נשמה... גמאני מת לצאת מכאן כבר..." מלאה דמעות של זעם. תסכול ופחד יצאה שקד מהדירה המאובקת וטרקה אחריה את הדלת בחוזקה. נעם דלק אחריה, מנסה להדביק את הקצב. "בואנה נעם. תרגיע ת'חברה המעפנה שלך.." צרח ירון מהחדר השני ויוסי צחקק. "חולי נפש..." מלמל לעצמו נעם ואז צעק בקול "ואל תקראו לה פסיכית" ולמרות שזה כבר היה יותר מידי בשבילה ליום אחד, אף הוא טרק את הדלת ללא רחמים...

7/05/08 הר"מ יקותיאל נכנס אל כיתה י"ב2. התלמידים נעמדו. והוא סימן להם בידו לשבת. "בוקר טוב לכולם, אני מזכיר ששבוע שעבר סיפרתי כאן בכיתה על הדיון הארצי שהולך להתנהל בין תלמידי כיתה י"ב בכל המגזרים כאן בארץ. הפאנל הזה ישודר בערוץ 2 בטלוויזיה. והתבקשתם לבחור תלמיד אחד שאתם מוצאים לנכון לבחור בו כמייצג. התלמיד שבחרתם שמיד אומר את שמו, ייאלץ לעבור עוד שלושה מיונים. בסופו של דבר רק 5 מתמודדים מכל הארץ יעלו לדיון המתוקשר" כל התמידים זזו במושבם. חלקם רצו להיבחר. חלקם ממש לא רצו להיבחר. אבל כולם בהחלט רצו כבר לדעת מי "הנבחר". "אני חייב לציין שבחירתו של התלמיד הייתה בחירה של כולם. פה אחד. ממש רובם המוחלט של התלמידים כאן בחרו אותו" הרב יקותיאל עצר לרגע משתף דיבורו והחל לפסוע בין השורות בכיתה. הוא נעצר מול שולחנו של איתי ודקל. "התלמיד שנבחר הוא איתי" אמר הרב ושיגר לעבר איתי חיוך חם כאומר "אני שמח שהם עשו בחירה נכונה. אתה בהחלט מתאים..." "ואואוווו... הופה הופה!! אח שלי... איזה מלך.. ערוץ 2.. תותח אתה!" צווח דקל, חברו של איתי לספסל הלימודים. "איתי שלנו ולא ניתן אותו... איתאייייייייי... איתאיייייי ונעל אחותו" צווחו כולם. הכיתה התמלאה בצהלות רינה וגיל. כולם שמחו שהיה זה איתי שנבחר. גם התלמידים שהשתוקקו להיבחר, בתוך תוכם ידעו שלאיתי הכי מגיע. באיתי הייתה סובלנות אין קץ. והקשבה. הוא היה טיפוס רגוע. ועם זאת נחמד ומצחיק. הוא בהחלט היה מהדמויות הבולטות ביותר בישיבה כולה. והיה אהוד מאד. "יפה שכולכם שמחים עם איתי. אבל אני מבקש כעת לשבת." עצר הרב יקותיאל את החגיגה. התלמידים התיישבו. חלקם מהר. חלקם לקחו את הזמן. אך כשהתיישב האחרון שבהם פתח ואמר הר"מ "אני מבקש לפתוח את הגמרות בנושא האחרון שהפסקנו. יש לנו הרבה חומר להספיק. אז בזריזות כולם לבית המדרש". התלמידים יצאו מן הכיתות אל עבר בית המדרש בצעדים מהירים. איתי נשאר בכיתה. הוא היה מבולבל מאד. הוא לא ידע מה עליו לעשות ומה הדיון הזה בדיוק שכן איחר בשיעור בו הרב הסביר אודות הדיון המתוקשר. הוא בדיוק שוחח אז עם ברק בר-לב. ולא היה לו שמץ של מושג לאן הכניס את עצמו. או יותר נכון לאן חבריו לכיתה הכניסו אותו. כל הכיתה כבר יצאה אל עבר בית המדרש. איתי היה האחרון שנשאר. "איתי. אנחנו נעבור יחד את המיונים. צריכים להיות מאד מוכנים לכל שלב. בשבוע הבא יתקיים השלב השני. זה הראיון. השלב השלישי הוא הרצאה קטנה שתיאלץ לתת בפני השופטים הבוחרים את המייצגים. והשלב האחרון לפני הדיון עצמו הוא לעמוד באולם עם אנשי תקשורת, עיתונאים, שופטי הנציגים לתחרות ועוד כמה אנשיי תקשורות שימטירו עליך שאלות ותיאלץ להתמודד עימן. אם תעבור את כל השלבים האלו איתי, ואני בהחלט מאמין שכן, אז ב20/10/08 "אבל הרב, אני לא יודע.. אני לא כל כך יודע בדיוק מה לעשות.. אני לא יודע בכלל אם אני מעוניין.. הרב אני.." "נדבר אחרי השיעור איתי. כל הכיתה כבר בבית המדרש. אחר כך..." איתי דידה אל עבר בית המדרש כשהוא שקוע מחשבות אודות המצב אליו נקלע. "מה לי ולדיון הזה?" חשב "אבל אולי בעצם זו דווקא הזדמנות טובה להשקיע במשהו שמתאים לי ואני אוהב?! מאז המוות של שחר לא עשיתי המון דברים שאני מאד אוהב. אני בקושי מנגן. עזבתי את הסניף. לא מבלה. וזה לא טוב. זה לא צריך להיות ככה... אולי דווקא הדיון הזה ישחרר אותי קצת. אני יכול לתת מעצמי.. אני יודע את זה.. אני יכול להצליח" "כן" החליט איתי "אני הולך עלזה..."

13/09/08 "מי אנחנו?" "מאור לילד" "לא שומעים..." "מ-א-ו-ר לילד..." יותר חזק "מאאאוור לילד..." קולות הילדים הצווחים מורל במלוא גרונם מילא את חלל האוטובוס. נטע ישבה לצד טל. החניך שלה. היא הלהיבה אותו. ואף הם הצטרפו בקול צווחה רמה לשאר גדוד המזייפים הקולניים.. הנסיעה עברה בשלום. והם הגיעו אל פארק השעשועים- "הסופרלנד", מוקדם משציפו. אהרון ונורית לוטן כינסו את כל המתנדבים בכניסה לאתר. "בוקר טוב לכולם. כפי ששמתם לב היום הזה כבר התחיל על רגל ימין. הגענו 20 דקות לפני המתוכנן.המתקנים בשעה הזו יחסית ריקים ואין תורות ארוכים. אני מקווה שההתחלה הזו תעיד על היום כולו. בעז"ה יהיה מצוין. כל אחד מאיתנו יעשה את המיטב. ונספק לילדים המדהימים והמתוקים שלנו את השמחה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת" אהרון סיים את "נאומו". ונורית עברה להסביר כמה כללים בנוגע להוראות הבטיחות. לאחר נאומי ה"הצלחה" וה"חזקו ואמצו" של מייסדי הארגון שעטו כולם פנימה.. עם חיוכים מאוזן לאוזן... ולאחר שהניחו כולם את תיקיהם בנקודת המפגש פנו כל הילדים והמתנדבים לעבר המתקנים. "טלל.. לאן בא לך ללכת?" שאלה נטע ילד עם חיוך שובה ועיניים מלוכסנות. "אני ממש רוצה לנדנדות האלה" אמר. וצמצמם את עיניו. "אני כל כך אוהבת שאתה עושה ככה עם העיניים טל.." צחקה נטע. "איך? ככה?" שאל טל ועשה זאת שוב... הוא ונטע צעדו לעבר התקן מחויכים. צוהלים ושמחי לב... ארגון מאור לילד שהה בפארק במשך 5 שעות תמימות. 5 שעות של צחוק. ,שמחה, אושר,חיוכים, צווחות אימה במתקנים "מפחידים במיוחד" וגם ארוחת צהרים שבתפריטה היו כלולים ממתקים וסוכריות. בשעה 2 בצהרים הם החלו לשים פעמיהם חזרה. "עלית על הקרוסלה??" "כן. וגם על הגלגל הענק..." "ובשייט באבובים?" "גם" "אני הכי נהניתי ממפלי האימה..." "נכון. וגם מהרכבל..." שיחות מעין אלו התנהלו באוטובוסים בדרך חזרה כשברק בעיניי הילדים וחיוך מרוח על פרצופם. נטע ניגשה אל עבר הרמקול- "ילאדיםםםםםם... איך היה??" שאלה. "היה טובבבבב" ענו כולם במקהלה... אהרון ונורית חייכו. "איזה בחורה מקסימה" חשבו לעצמם. "תמיד יש לנטע את היכולות להוציא מהילדים עוד טיפות אושר ומיצוי יום אחרונות..." "מאחד עד עשר.. כמה טוב היה? עשר זה הכי הרבה..." "שתים עשרה..." ענה טל וחייך.. כולם צחקו. "זה חינוך שלי" חשבה נטע בליבה... והמשיכה לשעשע את הילדים בחידות, בדיחות וחוויות מהיום עד הגעתם ליעד. עם הגעתם עזרו המדריכים לילדים להתפזר. כל ילד שב אל הוריו עם כוחות מחודשים לעוד טיפולים. בדיקות. דקירות. צילומים. וחלקם אף לניתוחים. נטע שנאה את שלב הפרידה מטל. היא ידעה שהשמחה הגדולה הזו שיש בו עכשיו תלך ותדעך. ובפעם הבאה שייפגשו היא שוב תחזור. אבל עד אז... כאב לה. הייתה בנטע רגישות בלתי מוסברת. טוב לב שאין לכל אדם. היא הייתה אכפתית ותמיד רק חשבה איך לעזור לסובבים אותה. נטע הגיעה לארגון מכיוון שבאמת רצתה לתרום. ולא בגלל שום סיבה חיצונית של מה יגידו עליה. וכמה זה ייראה מרשים בעיני כולם. והייתה גם כמובן הסיבה שקשורה בצחי.הוא היה המדריך של שחר. הילד שלשמו הקימו את האגודה. צחי. תמיד כשנטע חשבה עליו היו עיניה מתמלאות בדמעות. אך הן היו רק מתמלאות. כי נטע לא הניחה לעצמה לבכות להוציא אותן החוצה. דווקא נטע שהייתה בוכה מכל קטע טיפה עצוב בספר. או בסרט. נטע שהייתה יכולה להתחיל למרר לו רק ראתה אישה זקנה וחסרת שיניים מתהלכת ברחוב ומקבצת נדבות. דווקא נטע הזו לא הניחה לעצמה לבכות. היא התאפקה. ארגון "מאור לילד" הלך והתרוקן. בהדרגה החלו כולם לפנות את המקום. ואף נטע, טרודה במחשבות החלה לצעוד לעבר תחנת האוטובוס. "אני חייבת לחזור מוקדם" חשבה לעצמה "היום נוסעים לבקר את צחי". היא החלה לצעוד מהר ולא הניחה את דעתה לבליטה קטנה שהייתה במדרכה. בום. נטע נפלה וכל תכולת התיק שלה, שהיה למרבה ביש המזל פתוח, התפזרו על המדרכה. משקפי השמש. בקבוק המים. המצלמה. חבילת המסטיקים. מפות הסופרלנד שתחבו אצלה הילדים. והכובע שטל שכח אצלה... המכה שנטע קיבלה הייתה די חזקה. והיא לא הצליחה להתרומם. היא ניסתה לאסוף את כל החפצים שהתפזרו. "איייי..." ניסיונותיה להגיע אל החפצים הפזורים סביבה עלו בתוהו. המכה אכן הייתה כואבת. "את בסדר?" נטע הרימה את עיניה. היא הייתה בהלם ולא הצליחה להוציא הגה מפיה. "אז את בסדר?" נטע לא הצליחה להשיב. היא בהתה באדם העומד מולה. משהו בו היה נורא מוכר לה. העיניים. העיניים האלו. "אה. אני מצטער. כנראה לא הבנתי מקודם. לא ידעתי שבנפילות מהסוג הזה הפה הוא זה שנפגע" גיחך. "לא. לא זה שום דבר. אני בסדר. תודה.." אמרה נטע כשהיא עדיין מוכת תדהמה. "הבנתי. אוקי.. אז לא צריכה עזרה או משהו? אולי אקרא לאחת הבנות שתעזור לך?" "לא לא לא. זה בסדר." הבחור משך בכתפיו והחל לצעוד אל כיוון החנייה. נטע ניסתה להתרומם. "אאוץץץץ" צעקה. הבחור הסתובב. "את בטוחה שאת לא צריכה עזרה?" הוא חייך. לא חיוך מקניט. לא חיוך מלגלג. פשוט חיוך. חיוך יפה. "טוב. אולי אני בעצם כן צריכה קצת עזרה" השיבה נטע חיוך מבויש. "איזה סיטואציה מביכה" חשבה לעצמה. "אני מרוחה פה על המדרכה. לא מסוגלת להזיז את הרגל ולא כל שכן לקום. כל החפצים שלי פזורים. ובחור שאין לי מושג מיהו עוזר לי לאסוף חבילות מסטיקים ומפות של פארקים לתוך התיק שלי... מזל לפחות ששאר המתנדבים כבר הלכו הביתה. אחרת הייתי מעדיפה לקבור את עצמי" הבחור הניח את התיק ליד נטע האופן שתוכל להגיע אליו מבלי להתאמץ. "הנה.. " אמר "התיק שלך.." "תודה רבה. ממש תודה. ואני מצטערת על הטרחה.." התנצלה נטע. "טרחה?? שטויות.זה בסדר. השאלה אם את תהיי בסדר..." "אני? כן. אני אחלה... אאוץץץץ.... אבל תודה.." הבחור חייך. דלתות הכניסה נפתחו. לרגע נטע שכחה שהיא נפלה המדרכה ממש מול הכניסה של הארגון. "אוח. איזה בושות" חשבה לעצמה. "אז אולי בעצם לא היה לי כל כך מזל כמו שחשבתי..." נטע העיפה מבט לראות מי ייצא מהדלתות. הייתה זו נורית. נטע נשמה לרווחה. "נטע. הכל בסדר?" שאלה אותה נורית בדאגה. מן הסתם זו לא הייתה תנוחה שגרתית להיתקל בה. רגליה של נטע היו מעוקמות כשרגל מאחורי גופה והשנייה מתעקלת לכיוונה. "האמת שלא בדיוק. נפלתי ואני לא כל כך מצליחה לקום" הסבירה. היא לא הבינה מדוע הבחור נשאר לעמוד שם. "איך הוא לא מתבייש. חשבה לעצמה. הרי הנה, מצאתי אישה שאני מכירה והיא תוכל לעזור לי. מדוע הוא עדיין נשאר כאן..." נורית הושיטה יד ועזרה לנטע להתרומם. "למה הוא לא הולך?" חשבה נטע לעצמה. נורית הרימה את התיק של נטע על גבה. "בואי. אקח אותך הביתה. את לא יכולה לנסוע במצבך באוטובוס..." נטע אפילו לא התווכחה. היא המשיכה בעקבות נורית. ולמרבה תדהמתה הבחור המשיך בעקבותיהן. נורית פתחה את הרכב. ונטע נכנסה למושב הקדמי. מקרטעת וסובלת בשקט. הבחור מבלי להתבלבל התיישב במושב האחורי. נורית התניעה. נטע לא הבינה. הם התחילו לנסוע.. "את גרה ברחוב החרוב. נכון?" שאלה אותה נורית. נטע הנהנה.. "אגב, תכירי. זה איתי" אמרה נורית והנידה בראשה לעבר הבחור. "הבן שלי" .

4/9/2006 "צחי, אחי, תגביר, תגביר. אני אוהב ת'שיר הזה..." "ואו. עודד. כמה פעמים אני אצטרך לומר לך? אנלא שומע שירים בלועזית..." "בוא'נה גם כן אתה. יא דוס אחד. נו, זה שיר מטורף. מבטיח לך. והוא נקי לגמרי אחי. לגמרי..." חייך אליו עודד. "אוח. זה לא קשור בכלל.בוא אני אשמיע לך שיר מדהים. אחר. עזוב אותך מאלה" "נו. יאללה. לך על זה. מה יש לך להציע לי?" "תחזורררר, תחזוררררררררררררררר תן לי ג-בבבבב...." "אוקי. אוקי. בוא נעצור אתזה כאן. לא חשבתי שהתכוונת לשיר בעצמך. לא הבנתי נכון. בוא, תעשה לי טובה אישית ונעצור אתזה פה צחי..." "זה כתובבב בספרים. בשירים. במפות הכוכבייייםםם..." עודד וצחי, שניהם חברים טובים ששירתו יחד בשייטת. צחי ועודד הכירו בשמינית. עודד נפלט משתי מסגרות והגיע לבסוף לישיבת "נווה אורה" בה למד צחי. השניים הצטוותו יחד לחברותא ומאז היו ממש בלתי נפרדים. למרות השוני הגדול בניהם, ואולי דווקא בגללו, היו השניים חברים טובים מאד. גם בצבא המשיכו זה לצד זה, לאורך כל הדרך המפרכת עד להצטרפותם באופן רשמי לשייטת. היחידה בה חלמו לשרת. יחד. השניים יצאו לרגילה והחליטו לבלות אותה במשותף.הם תכננו להספיק המון. צחי רצה להכיר לעודד את שחר, החניך האהוב שלו, שגם עם התגייסו לצבא, לא שכח. הם רצו להספיק כמובן לקפוץ לבתים לומר שלום. ואם יהיה זמן אז גם גיחה קצרה בים. "מה כולם מחפשיםםם את האושר מקווים..." הצטרף עודד בקול הבס שלו. והרכב התמלא בצלילי השיר ובקולות העבים של שני החיילים הקרביים... "והגורלל צבעו אפל עמוווווווווקק בפנים..." צרחו שניהם יחדיו. צחי הרים את ידיו מן ההגה, והוא ועודד החלו למחוא כפיים למקציב השיר. הם נופפו בידיהם וההגה נשכח לשניות ספורות. שניות ספורות שבכוחן לקבוע ולשנות עולם. להפוך מתוק למר. לבן לשחור. חיים למוות. משאית עשתה את דרכה בצומת, אור פנסה האדום הלך והתקרב אל עבר המכונית בה נסעו צחי ועודד. הלך והתקרב, הלך והתקרב... "תסובב את ההגה, צחי, מהרררר, הוא מתנגש בנו.. מהר, מהר נווו..." צווח עודד באימה. צחי הניח את ידיו על ההגה. והביט במבט מבועת בעודד. "שמע ישראל" צעק עודד "הצילו.. הצילו... צחי.. ההגה. נו. מהר..." קול נפץ אדיר נשמע בצומת. התנגשות מחרידה. המשאית ריסקה את המכונית לחלוטין. הרכב נמעך. ושני נוסעיו, החברים הטובים. היו אי שם, תחת ההריסות. "להתראות. שלום. זה לא נגמר..זה רק הסוף..." 4/5/2008 כיתה י"ב2 בישיבת "נווה אורה" ידעה ימים הרבה יותר טובים ועליזים. כולם ישבו דוממים בטקס בשעה שברק בר-לב סיים את נאומו, "אנו מוקירים תודה לישיבה, ואף לכם התלמידים היקרים על הטקס שאתם מקיימים מידי שנה,לזכר התלמיד האהוב והיקר עודד ברנע. זו השנה השנייה שאני נוכח בטקס המכובד והמרגש. ואינני יכול מלהימנע להזכיר שוב את הסכנות המרובות בכביש. אני מתחנן בפניכם תלמידים יקרים. אנא, שמרו על עצמכם. ובעז"ה ניפגש בבשורות איתי לוטן ישב בשורה האחרונה. הוא רצה לתפוס את ברק לכמה מילים קצרות עם תום הנאום הקצרצר שנשא. הטקס נגמר וכולם התפזרו... "איתי. מה שלומך?" "אני בסדר. ב"ה. אני בסדר גמור. בדיוק תכננתי להחליף איתך כמה מילים" "והנה. הקדמתי לך שלום. מה רצית?" שאל ברק. "אממ. האמת שרציתי לשאול אם נוח לך השבוע שאני אקפוץ לשאול אותך איזה אממ...שאלה. שחשבתי לשאול. ופשוט רציתי אממ.. לדעת מתי יתאפשר לך ומתי יהיה לך נוח..." "איתי. בשבילך אני פנוי בשמחה. אני יכול כבר היום בערב, אם זה נוח לך" "זה מצוין" "בסדר. אז תתקשר אלי ואני אסביר לך איך להגיע. רושם את המספר?" "רושם" לאחר שהחליפו בניהם עוד כמה מילים קצרות חזר איתי לעבר בניין הכיתות. הוא נאנח. אנחה כבדה. "איך אני הולך לשאול אותו שאלה כזאת? איך?" מלא במבוכה רק מעצם המחשבה על השאלה, נכנס איתי אל הכיתה. "איתי. יש סיבה שאתה מאחר כך?" שאל הרב יקותיאל. הר"מ. "האמת שלא בדיוק. פשוט דיברתי עם.." "זה בסדר. שב" איתי הרגיש לא פעם שהמורים החלו להקל איתו מאז. בכל זאת. הוא היה אח של שחר. ילד קטן, תמים וטוב שמחלה גדולה הרגה אותו אט אט. עד הסוף המר. לא שאיתי היה בחור בעייתי שהיה צורך להקל איתו. אך בכל זאת, מידי פעם הרגיש כך. ממש כמו עכשיו. "אם הייתי תלמיד אחר. הוא לא היה מניח לי להיכנס לשיעור" חשב איתי. הוא סחב את רגליו עד מקומו שבשורה האמצעית. והתיישב. "ובכן" המשיך הרב יקותיאל "כמו שהסברתי, התלמיד שייבחר בהחלט ייאלץ לעבור הכנות לקראת הדיון. בכל זאת לא מדובר בעניין פעוט. מדינה שלמה תצפה בו. אי לכך ובהתאם לזאת יהיה עליו להיערך בכל ההכנות האפשריות. על מנת שיגיע מוכן ככל האפשר לשאלות הנוקבות שיופנו אליו..." הרב נעץ מבט בתלמידים כמחכה לאישור לכך שהפנימו את דבריו ואחר המשיך "כעת אני מציע שתצאו להפסקה. עד סוף היום כל תלמיד יניח בתא שלי שם של מישהו מהכיתה שמונה. "דייקתי" שמח איתי. הוא דפק על הדלת פעמיים. ילד חמוד עם תלתלים חומים קופצניים פתח לו את הדלת. "שלום. אני יאיר. מי אתה?" איתי חייך. זה המון זמן שחיוך לא עלה על שפתיו. "אני איתי" הוא אמר. "אה. כמו איתי ניסימבוים מהגן שלי, אתה רוצה לראות משהו יפה שיש לי? בוא. אני אראה לך את מכונית המרוץ החדשה שלי" הציע יאיר. "איתי. מה שלומך? אני רואה שכבר פגשת את יאירוש...שלמעשה אמור להיות בדרכו למיטה.. נכון יאיר?" חייך ברק בר-לב אל עבר בנו הקופצני. "אבא. מותר רק שאני אראה לו את המכונית שלי? ב-ב-ק-ש-ה?" "טוב" נכנע ברק. "אבל מהר" אחר פנה לאיתי. "מה תרצה לשתות? תה? קפה? מיץ? קצת עוגיות?" "לא. תודה. אולי רק מים" "הנה, זאת המכונית שלי..." יאיר הראה לאיתי את המכונית בגאווה. "זו מכונית מירוץ" יאיר פנה לעבר הסלון על מנת להרשים את איתי בביצועיה. איך היא "מטפסת" על הספות. ואז במהירות דוהרת אל עבר השטיח והשולחן.. איתי כבר לא היה מרוכז. המכונית הזו. בדיוק כזו היה לו. לשחר. הוא זכר. לפתע איתי הרגיש כאב חד שמפלח את ליבו. זו המכונית שקנתה לו דודה צילה. המכונית האדומה הזו שהונחה מיותמת לד מיטתו. כמו עוד משחקים רבים. אחר כך כשאספו את כל החפצים מבית החולים הניחו אותם במחסן. ומאז. מאז אף אחד לא פתח אותו. מלבד איתי בפעם ההיא. בה ראה את הציור. וגם אז. זה כאב מידי. הפצע טרם הגליד... "איתי. איתי.. הכל בסדר?" רק עכשיו איתי שם לב שהוא ישב דומע על הספה. "כן. כן. אני מצטער, הכל בסדר.." ברק לא הקשה בשאלות. וניגש לעניין. "מה רצית לשאול?" איתי לקח נשימה עמוקה. "ברק. אתה זוכר את שחר?" הוא שאל. "וודאי שאני זוכר אותו. איך אפשר לשכוח ילד חמד שכזה. המון פעמים כשאני מגיע לבקר את צחי אני נזכר בו. צחי אהב אותו כל כך..." "כן. אני זוכר. ובכן. אממ... העניין הוא ברק איך לומר.. ש..." "איתי. תרגיש לגמרי בנוח" "לפני שבועיים. נכנסתי למחסן. שם נמצאים כל החפצים של שחר. ואממ.. ראיתי שם ציור שהוא צייר. הוא צייר אותו לצחי.." איתי עצר מדיבורו. לגם מכוס המים ואחר המשיך "מאחורי הציור הזה הייתה כתובה הקדשה. שחר ביקש מאימא שלי שתכתוב אותה.." "ומה היה כתוב שם איתי?" שאל ברק בסקרנות. "שחר כתב שם. הוא כתב לצחי" ברק נעץ באיתי מבט. מבט חם, כאומר "תמשיך..." "הבאתי את הציור. כדי שתראה בעצמך מה הוא כתב..." אמר איתי. ברק אחז בציור,שמש, פרחים ושני ילדים מחייכים. שחר קצת יצא מהקווים בצביעתו. אבל הציור היה עליז ושמח. וכלל לא העיד על מצבו העגום באותה עת. מאחורי הציור הייתה ההקדשה. ברק קרא - "לצחי האח הגדול השני שלי שאני מאד אוהב. ממש מסקרן אותי מה אתה הולך להביא לי. אני זוכר שהבטחת לי שתבוא היום. שתבוא עם חבר שלך. שגם הוא חייל גיבור כמוך. ושתביא לי מה שהבטחת. שזה משהו מיוחד. שאתה כל הזמן שומר עליו. וככה אתה גם זוכר ברק כחכח בגרונו. והצביע על התאריך, 4/5/2006. היום של התאונה. "החלטתי להביא לך את הציור. אני חושב ששחר רצה שצחי יקבל אותו. אולי כדאי שנשים לו אותו בחדר שלו בבית השיקום" הציע איתי במבוכה גדולה. "בהחלט. בהחלט. רעיון נהדר. אבל איתי. אמרת שרצית לשאול משהו? מה?" איתי הסמיק. "אני יודע שהשאלה נשמעת מגוחכת לחלוטין. אבל רציתי לשאול אם אתה אולי יודע מה הוא רצה להביא לו.. אם אתה יכול להביא לנו את מה שזה לא יהיה. זה חשוב לנו. לפחות שנשלים אנחנו את מה ששחר רצה לראות ו.." עצר איתי את שטף דיבורו ונשם נשימה עמוקה. "ולא זכה". איתי הרגיש טיפשי לחלוטין. "יופי" חשב לעצמו "עכשיו בטוח הוא יחשוב שאני לגמרי פסיכי..." "זה הגיוני מאד הבקשה שלך. אני לא יודע מה הוא תכנן להביא לו. אבל אני מבטיח לחפש. ואני מקווה מאד למצוא" אמר ברק וטפח לאיתי על השכם "צחי תמיד היה מספר ששחר מעריץ אותך. שחר אהב אותך איתי. מאד מאד." איתי לא היה טיפוס רגשן בכלל. אבל היום הזה היה כבר יותר מידי בשבילו. והוא החל להתייפח על כתפיו של ברק. "תבכה איתי. זה טוב. זה טוב..." ואיתי בכה. הו. כמה שהוא בכה...

אח שלנו, היקר האהוב. אנחנו דואגים לך כל כך, רוצים לשמוע אותך, ומקווים שאתה בריא ומרגיש בסדר, בסדר עד כמה שאפשר להיות במצבך. אני חולמת שתוכל לקרוא את השורות האלה, ורוצה שתדע שאנחנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי שתחזור הביתה. לחדר שלך. לגיטרה, לתופים. לחברים שלך ואלינו.לגינה שכל כך אהבת לטפח בכל פעם שחזרת מהצבא. ועכשיו היא מוזנחת. הפרחים נבלו. ואנו לא נוגעים בהם. ולא ניגע עד שתחזור ואז ישובו לפרוח... אחי היקר, תדע שאני כל הזמן חושבת עלייך, מקווה שאתה מסתדר איכשהו ושורד את הרגעים הקשים הללו... מבחינתי, הזמן קפא. ולמרות שהחיים ממשיכים בעולם ונדמה כאילו הם זורמים ונוסעים להם... הכל מתרחש הרחק. הרחק ממני. הרחק ממה שהכרנו פעם. הזמן שלנו עמד במקומו. עמד מאז שהלכת ולא ישוב עד שלא תחזור. כל היום אני טרודה במחשבות עלייך.וגם אם ארצה לא אוכל להפסיק... אוכלת ויודעת שאתה יכול רק לחלום על "תענוגות" שכאלה. שותה ותוהה האם אתה זוכר טעם משקה ממותק. ישנה ולא נרדמת. כי איך אוכל להירדם כשאתה רחוק ממני? במקום לא ידוע. בתנאים שאינני רוצה להיות אליהם מודעת. איך אירדם? איך אעצום את עיני כשראשי מונח על כרית במיטה מרופדת ביודעי שאתה כבר שכחת את ההרגשה?!... ובלילות בהם אני נרדמת. חלומותיי לעולם עליך. אני רואה אותך בחלומי, שוכב מקופל,חבול ודומע בתא קר, חשוך ואפל שקרן שמש אינה מגעת שם. בתא שהפך אותך לאסיר. חירותך נשללה ממך. רצונותיך כבר לא מונעים על ידך. חלומותייך נגוזו. תקוותיך נדמו... ובחלומי מופיע אדם. פרוע, בעל זקן סבוך. כולו אומר רוע וטירוף. אלה בידו המוכתמת בדם, (אולי בדמך?) והוא מביט בך בעיניו האכזריות, ואתה, אחי שלי, מיישר אליו מבט. מבט תמים. עינייך לא אפסיק לחכות ליום המיוחל. אעשה הכל. הכל כדי שתשוב אלינו. לא אנוח ולא אשקוט עד שאראה אותך. עד שאדע שחזרת אלי. עד שאדע שאינך שבוי. אתה שב! ועד היום ההוא. אחכה לך. אני צופה אותו ברוחי, בדמיוני, בחלומי. מרגישה אותו בנשמתי ובדמי. כותבת אלייך מכתב שוב, ומתפללת, מתחננת שתשוב. כן. אתה אחי האהוב והיקר תמיד. אך אינך היחיד. הרבה אחים יש והיו לי- בשבי. בצרה. באפלה. זכריה באומל, יהונתן פולארד, רון ארד, גיא חבר, גלעד שליט... אחיי האהובים. מי ייתן ויקוים- "ושבו בנים לגבולם".