זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ- פרק ח'

אמציה התעורר. השעה היתה ארבע ורבע. לא, לא ארבע ורבע בבקר, ארבע ורבע אחרי הצהרים. אולי בכל זאת אני אלך, תהה אמציה, בכל זאת, אני יהודי. הרי לנעילה כולם הולכים. אפילו האנשים הכי רחוקים. איך הגעתי למצב הזה? עד כדי כך, מפספס את תפילות יום הכיפורים?! היום הקדוש, היום העליון ביותר בשנה. המצב שלי לא משהו. טוב, אין זמן עכשיו, אם אני רוצה ללכת לתפילה, אני חייב עכשיו לרוץ לבית המדרש.

אמציה קם, נטל את ידיו והלך בזריזות לתפילה. בדרך הוא שם לב שהוא נטל את כל היד. לא שמתי לב. זה מה שקורה שמתחילים לחפף, חשב. אמציה נכנס מהכניסה האחורית. לא נעים שירגישו בו. לפתע נזכר: מחזור! אין לי מחזור! אמציה החל סוקר עם עיניו את בית המדרש לאורכו ולרחבו. הוא ראה על אדן החלון איזה ספר מרופט; כדאי לבדוק, אולי זה מחזור ליום כיפור. אמציה התקרב בצעדים מדודים. הוא פתח את הספר. הוא בקושי הצליח להבין מה כתוב בשער, אבל מדפדוף קל הוא הבין שזה מחזור ליום כיפור.

הסתיימה תפילת מנחה. לא אמרו אבינו מלכנו. אין זמן. רוצים להספיק ברכת כהנים בנעילה. הרב שלמה עולה לתת שיחת התחזקות אחרונה לפני נעילת השערים. לא ממש שיחה. הוא דיבר מאוד קצר, אולי במשך דקה, אבל דבריו היו חוצבי להבות. הוא דיבר על גלות השכינה, על שמחה לארצך, על הפיגועים הנוראים. הרב דיבר מתוך בכי, התרגשותו פרצה החוצה: "אנחנו נמצאים בדקות האחרונות של היום הקדוש. עדיין אפשר לתקן. גם מי שעוד לא התוודה כראוי, זה הזמן. הגיע הזמן לשים הכול על השולחן. שעת החתימה הגיעה, נעילת שערים. התפילה פותחת שערים נעולים. זה מדבר על כל תפילה. תפילת נעילה על אחת כמה וכמה. יש כל כך הרבה צרות לעם ישראל, כל כך הרבה הרוגי מלכות, גזירות על ארץ ישראל. הגיע הזמן לעמוד לפני ד', לשוב בתשובה. שיאמר לצרותינו די. כל אחד יכול להטות את הכף. פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום".

"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה..."

שעת נעילה. אמציה נזכר בערגה בתפילת נעילה. מאז ומתמיד אמציה היה מתרגש ובוכה בעת הזאת. הוא לא חשב אף פעם על הרוגלך שאחרי. אך הפעם הלב אטום. 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם- אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם'. אכן, העוונות מבדילים. מה חשבת, תמשיך בחטאים ואחר כך תגיע ליום הדין והכול יימחק?! הרסת את הלב, נהיית אדיש, אפאטי. אתה כבר לא יכול להאשים את הרב בריזל. הנה, השנה קיבלת שוב את הרב שטרנבוך, הוא אוהב אותך ולא מציק לך. חבל, כבר אין את מי להאשים. זה החיים שלך, חביבי, אם לא תיקח עליהם אחריות אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך.

בעוד אמציה בוהה באויר וחושב מחשבות, הרב שלמה מסיים 'ובא לציון'.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן. בית המדרש רועם. כולם כאילו התעוררו לתחיה. בית המדרש מלא עתה עד אפס מקום. הגיעו לנעילה גם הרבה חבר'ה חילוניים מהשכונה. עם ישראל כולו מתעורר בדקותיו האחרונות של יום הכיפורים. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פּוּרְקַנֵה וִיקָרֵב מְשִׁיחֵה. אָמֵן. המשיח כבר קרוב, איך אפשר שלא, כשה' רואה גם את בניו הרחוקים ביותר שבים אליו יש שמחה גדולה בשמים. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו.  יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא ושִׁירָתָא, הרב שלמה, דמעות זולגות מעיניו, בקושי רב ובמילים קטועות הוא מסיים את הקדיש: תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן.

קול דממה דקה. עם ישראל לשבטיו עומד בשעה נוראת הוד זו ומתפלל. עם ישראל חי, עם ישראל מתעורר.

ומה איתי, למה אני לא מתעורר? "מה לך נרדם, קום קרא אל א-להיך!", אמציה שומע את הקול, ממש כמו רב החובל הגוער ביונה הנביא. צא מהקליפות, תחזור למה שאתה. שוב אל א-להיך. "כי לא תחפוץ במות המת", נזכר בניגון שלימד אותם הרב בריזל. אמציה מנסה לעורר עצמו, אך בינתיים ללא הצלחה ניכרת. התפילה עוברת ואמציה מנסה בכל פעם לשבור את לב האבן; "שמחה לארצך וששון לעירך", אמציה מפזם לעצמו חרש. איך נאטמתי עד כדי כך? הרי תמיד מספרים סיפורים איך יהודי שרחוק מכל דבר, פתאום הגיע ביום כיפור לבית כנסת וגעה בבכיה. ומה עם הסיפור על ר' אלעזר בן דורדיא, תמה. זה רק בסיפורים, חשב, הנה, עלי זה לא עובד. אמציה המשיך לנסות לבכות, להזיל דמעה, אך ללא הועיל. יש אנשים עם לב של אבן, נזכר.

אמציה לא אמר וידוי ביום כיפור הזה. טוב, לפחות אני אומר את הקטע שאומרים בסוף נעילה. אף שהוא לא וידוי מפורט הוא בטח מועיל הרבה.

"אַתָּה נותֵן יָד לַפּושְׁעִים וִימִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים"- אמציה פתאום נעצר והתבונן במילים. הוא החל לדמיין אב שרואה את בנו אהובו נופל ואין לו כבר כח לקום. הוא נותן לו יד ואומר לו: 'קום, מתוק, קום! אני אוהב אותך!'. אבל הבן כבר אין לו כח ללכת, אין לו כוח להתאמץ, אז הוא שוב נופל ומתחיל להתמרח על הרצפה, בוכה וכועס על אביו. ואז אביו אומר לו: 'טוב, אני הולך, להתראות'. הבן בוכה עוד יותר, צורח. אביו מתחיל ללכת. אבל הבן עקשן, הוא לא מפחד שאבא ילך. והאב חוזר ומלטף, לא מרפה, הוא גורר את הבן מעל הרצפה, מרים אותו על ידיו ואומר לו: 'אם לא תתן לי יד, אתה תבוא בכל מקרה. אני אשא אותך על הידיים'.

יהודי חייב להגיע לקדוש ברוך הוא, בין אם הוא רוצה ובין אם לא. הוא נזכר שוב במשל של איתן, מי שטעם יין הונגרי... אמציה ניסה לטעון אז שזה לא הוגן. אבל איתן אמר לו: "זה לא משנה, זה ככה, אתה לא תתחמק". שום יהודי לא יוכל להתחמק.

בלי משים אמציה החל בוכה. דמעות זולגות מעיניו, חונקות את גרונו. אוי, ב"ה, כמה זמן כבר הוא לא בכה ככה לפני ד'. איזה עונג. אמציה פשוט לא יכול להמשיך להגיד את המילים. הוא רק רואה את המילים וכבר כולו מתרגש: "וְאַתָּה אֱלוהַּ סְלִיחות חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב וְרוצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָם שֶׁנֶּאֱמַר אֱמר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נאם י-ה-ו-ה א-להים אִם אֶחְפּץ בְּמות הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּו וְחָיָה: וְנֶאֱמַר שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל".

אמציה בכה במשך כל חזרת הש"ץ.

לקראת הסוף הוא הוסיף תפילה משלו:

"השם יתברך, אני לא יכול להבטיח לך שאני כבר מתכוון בפועל לחזור בתשובה. התעייפתי, אין לי כוח, אין לי לא עולם הזה ולא עולם הבא. אני בגיהנם. תלוי ועומד. כבר ראיתי את האמת הגדולה אבל מצד שני אין לי כוח כבר לעשות שום דבר בשביל לממש אותה. נהייתי עצלן, לא רק בעבודתך אלא אפילו בעניינים של העולם הזה. אני לא באמת נהנה מכל ההפקרות הזאת שאני חי בה, אבל אין לי כוח. תציל אותי! אני יודע שזו חוצפה; זו חוצפה לבקש ממך בלי שאני מוכן לעשות משהו להשתנות. אבל אני מנצל את זה כי אני יודע שאתה אוהב אותי ורוצה בטובתי. אין לי עניין לשקר לך ולומר ששנה הבאה הכול ייראה אחרת, אני לא יכול להתחייב על זה. אנא, הפח בי כוחות חיים חדשים, תן לי זריזות חדשה. הראה לי את האור מחדש. אני כבר עייף. תן לי שנה טובה ומתוקה יחד עם כל עם ישראל, בבקשה!".

כל הישיבה הצטרפה לשירת הקדיש האחרונה עם הרב שלמה.

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן. עוֹשֶׂה השָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן.

תקיעה. שברים תרועה. תקיעה גדולה. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.