4/9/2006
"צחי, אחי, תגביר, תגביר. אני אוהב ת'שיר הזה..."
"ואו. עודד. כמה פעמים אני אצטרך לומר לך? אנלא שומע שירים בלועזית..."
"בוא'נה גם כן אתה. יא דוס אחד. נו, זה שיר מטורף. מבטיח לך. והוא נקי לגמרי אחי. לגמרי..." חייך אליו עודד.
"אוח. זה לא קשור בכלל.בוא אני אשמיע לך שיר מדהים. אחר. עזוב אותך מאלה"
"נו. יאללה. לך על זה. מה יש לך להציע לי?"
"תחזורררר, תחזוררררררררררררררר תן לי ג-בבבבב...."
"אוקי. אוקי. בוא נעצור אתזה כאן. לא חשבתי שהתכוונת לשיר בעצמך. לא הבנתי נכון. בוא, תעשה לי טובה אישית ונעצור אתזה פה צחי..."
"זה כתובבב בספרים. בשירים. במפות הכוכבייייםםם..."
עודד וצחי, שניהם חברים טובים ששירתו יחד בשייטת. צחי ועודד הכירו בשמינית. עודד נפלט משתי מסגרות והגיע לבסוף לישיבת "נווה אורה" בה למד צחי. השניים הצטוותו יחד לחברותא ומאז היו ממש בלתי נפרדים. למרות השוני הגדול בניהם, ואולי דווקא בגללו, היו השניים חברים טובים מאד. גם בצבא המשיכו זה לצד זה, לאורך כל הדרך המפרכת עד להצטרפותם באופן רשמי לשייטת. היחידה בה חלמו לשרת. יחד.
השניים יצאו לרגילה והחליטו לבלות אותה במשותף.הם תכננו להספיק המון. צחי רצה להכיר לעודד את שחר, החניך האהוב שלו, שגם עם התגייסו לצבא, לא שכח. הם רצו להספיק כמובן לקפוץ לבתים לומר שלום. ואם יהיה זמן אז גם גיחה קצרה בים.
"מה כולם מחפשיםםם את האושר מקווים..." הצטרף עודד בקול הבס שלו. והרכב התמלא בצלילי השיר ובקולות העבים של שני החיילים הקרביים...
"והגורלל צבעו אפל עמוווווווווקק בפנים..." צרחו שניהם יחדיו.
צחי הרים את ידיו מן ההגה, והוא ועודד החלו למחוא כפיים למקציב השיר. הם נופפו בידיהם וההגה נשכח לשניות ספורות. שניות ספורות שבכוחן לקבוע ולשנות עולם. להפוך מתוק למר. לבן לשחור. חיים למוות.
משאית עשתה את דרכה בצומת, אור פנסה האדום הלך והתקרב אל עבר המכונית בה נסעו צחי ועודד. הלך והתקרב, הלך והתקרב...
"תסובב את ההגה, צחי, מהרררר, הוא מתנגש בנו.. מהר, מהר נווו..." צווח עודד באימה.
צחי הניח את ידיו על ההגה. והביט במבט מבועת בעודד. "שמע ישראל" צעק עודד "הצילו.. הצילו... צחי.. ההגה. נו. מהר..." קול נפץ אדיר נשמע בצומת. התנגשות מחרידה. המשאית ריסקה את המכונית לחלוטין. הרכב נמעך. ושני נוסעיו, החברים הטובים. היו אי שם, תחת ההריסות.
"להתראות. שלום. זה לא נגמר..זה רק הסוף..."
כיתה י"ב2 בישיבת "נווה אורה" ידעה ימים הרבה יותר טובים ועליזים. כולם ישבו דוממים בטקס בשעה שברק בר-לב סיים את נאומו, "אנו מוקירים תודה לישיבה, ואף לכם התלמידים היקרים על הטקס שאתם מקיימים מידי שנה,לזכר התלמיד האהוב והיקר עודד ברנע. זו השנה השנייה שאני נוכח בטקס המכובד והמרגש. ואינני יכול מלהימנע להזכיר שוב את הסכנות המרובות בכביש. אני מתחנן בפניכם תלמידים יקרים. אנא, שמרו על עצמכם. ובעז"ה ניפגש בבשורות יותר משמחות. ושוב, תודה לכם." ברק ירד מהבימה המאולתרת ושיגר מבט חם מלא אמפטיה אל אביו של עודד, שישב בשולי הבמה ומחה את דמעותיו. מספר תלמידים התייפחו בקול. הטקס בהחלט היה סוחט.החל בסרט על עודד וכלה בנאומו של ברק בר-לב, שבנו היה יחד עם עודד ברכב בשעת התאונה. ומאז הוא מתפקד כצמח.
איתי לוטן ישב בשורה האחרונה. הוא רצה לתפוס את ברק לכמה מילים קצרות עם תום הנאום הקצרצר שנשא. הטקס נגמר וכולם התפזרו...
"איתי. מה שלומך?"
"אני בסדר. ב"ה. אני בסדר גמור. בדיוק תכננתי להחליף איתך כמה מילים"
"והנה. הקדמתי לך שלום. מה רצית?" שאל ברק.
"אממ. האמת שרציתי לשאול אם נוח לך השבוע שאני אקפוץ לשאול אותך איזה אממ...שאלה. שחשבתי לשאול. ופשוט רציתי אממ.. לדעת מתי יתאפשר לך ומתי יהיה לך נוח..."
"איתי. בשבילך אני פנוי בשמחה. אני יכול כבר היום בערב, אם זה נוח לך"
"זה מצוין"
"בסדר. אז תתקשר אלי ואני אסביר לך איך להגיע. רושם את המספר?"
"רושם"
לאחר שהחליפו בניהם עוד כמה מילים קצרות חזר איתי לעבר בניין הכיתות. הוא נאנח. אנחה כבדה. "איך אני הולך לשאול אותו שאלה כזאת? איך?" מלא במבוכה רק מעצם המחשבה על השאלה, נכנס איתי אל הכיתה.
"איתי. יש סיבה שאתה מאחר כך?" שאל הרב יקותיאל. הר"מ.
"האמת שלא בדיוק. פשוט דיברתי עם.."
"זה בסדר. שב"
איתי הרגיש לא פעם שהמורים החלו להקל איתו מאז. בכל זאת. הוא היה אח של שחר. ילד קטן, תמים וטוב שמחלה גדולה הרגה אותו אט אט. עד הסוף המר. לא שאיתי היה בחור בעייתי שהיה צורך להקל איתו. אך בכל זאת, מידי פעם הרגיש כך. ממש כמו עכשיו. "אם הייתי תלמיד אחר. הוא לא היה מניח לי להיכנס לשיעור" חשב איתי. הוא סחב את רגליו עד מקומו שבשורה האמצעית. והתיישב.
"ובכן" המשיך הרב יקותיאל "כמו שהסברתי, התלמיד שייבחר בהחלט ייאלץ לעבור הכנות לקראת הדיון. בכל זאת לא מדובר בעניין פעוט. מדינה שלמה תצפה בו. אי לכך ובהתאם לזאת יהיה עליו להיערך בכל ההכנות האפשריות. על מנת שיגיע מוכן ככל האפשר לשאלות הנוקבות שיופנו אליו..." הרב נעץ מבט בתלמידים כמחכה לאישור לכך שהפנימו את דבריו ואחר המשיך "כעת אני מציע שתצאו להפסקה. עד סוף היום כל תלמיד יניח בתא שלי שם של מישהו מהכיתה או מהשכבה שהוא חושב שמתאים. ובסוף השבוע אעדכן אתכם בלי נדר בתוצאות. ועד אז, המשך יום טוב"
שמונה. "דייקתי" שמח איתי.
הוא דפק על הדלת פעמיים. ילד חמוד עם תלתלים חומים קופצניים פתח לו את הדלת. "שלום. אני יאיר. מי אתה?" איתי חייך. זה המון זמן שחיוך לא עלה על שפתיו. "אני איתי" הוא אמר. "אה. כמו איתי ניסימבוים מהגן שלי, אתה רוצה לראות משהו יפה שיש לי? בוא. אני אראה לך את מכונית המרוץ החדשה שלי" הציע יאיר.
"איתי. מה שלומך? אני רואה שכבר פגשת את יאירוש...שלמעשה אמור להיות בדרכו למיטה.. נכון יאיר?" חייך ברק בר-לב אל עבר בנו הקופצני.
"אבא. מותר רק שאני אראה לו את המכונית שלי? ב-ב-ק-ש-ה?"
"טוב" נכנע ברק. "אבל מהר" אחר פנה לאיתי. "מה תרצה לשתות? תה? קפה? מיץ? קצת עוגיות?"
"לא. תודה. אולי רק מים"
"הנה, זאת המכונית שלי..." יאיר הראה לאיתי את המכונית בגאווה. "זו מכונית מירוץ" יאיר פנה לעבר הסלון על מנת להרשים את איתי בביצועיה. איך היא "מטפסת" על הספות. ואז במהירות דוהרת אל עבר השטיח והשולחן..
איתי כבר לא היה מרוכז. המכונית הזו. בדיוק כזו היה לו. לשחר. הוא זכר. לפתע איתי הרגיש כאב חד שמפלח את ליבו. זו המכונית שקנתה לו דודה צילה. המכונית האדומה הזו שהונחה מיותמת לד מיטתו. כמו עוד משחקים רבים.
אחר כך כשאספו את כל החפצים מבית החולים הניחו אותם במחסן. ומאז. מאז אף אחד לא פתח אותו. מלבד איתי בפעם ההיא. בה ראה את הציור. וגם אז. זה כאב מידי. הפצע טרם הגליד...
"איתי. איתי.. הכל בסדר?"
רק עכשיו איתי שם לב שהוא ישב דומע על הספה. "כן. כן. אני מצטער, הכל בסדר.."
ברק לא הקשה בשאלות. וניגש לעניין. "מה רצית לשאול?"
איתי לקח נשימה עמוקה. "ברק. אתה זוכר את שחר?" הוא שאל.
"וודאי שאני זוכר אותו. איך אפשר לשכוח ילד חמד שכזה. המון פעמים כשאני מגיע לבקר את צחי אני נזכר בו. צחי אהב אותו כל כך..."
"כן. אני זוכר. ובכן. אממ... העניין הוא ברק איך לומר.. ש..."
"איתי. תרגיש לגמרי בנוח"
"לפני שבועיים. נכנסתי למחסן. שם נמצאים כל החפצים של שחר. ואממ.. ראיתי שם ציור שהוא צייר. הוא צייר אותו לצחי.." איתי עצר מדיבורו. לגם מכוס המים ואחר המשיך "מאחורי הציור הזה הייתה כתובה הקדשה. שחר ביקש מאימא שלי שתכתוב אותה.."
"ומה היה כתוב שם איתי?" שאל ברק בסקרנות.
"שחר כתב שם. הוא כתב לצחי"
ברק נעץ באיתי מבט. מבט חם, כאומר "תמשיך..."
"הבאתי את הציור. כדי שתראה בעצמך מה הוא כתב..." אמר איתי.
ברק אחז בציור,שמש, פרחים ושני ילדים מחייכים. שחר קצת יצא מהקווים בצביעתו. אבל הציור היה עליז ושמח. וכלל לא העיד על מצבו העגום באותה עת. מאחורי הציור הייתה ההקדשה. ברק קרא - "לצחי האח הגדול השני שלי שאני מאד אוהב. ממש מסקרן אותי מה אתה הולך להביא לי. אני זוכר שהבטחת לי שתבוא היום. שתבוא עם חבר שלך. שגם הוא חייל גיבור כמוך. ושתביא לי מה שהבטחת. שזה משהו מיוחד. שאתה כל הזמן שומר עליו. וככה אתה גם זוכר אותי. זה כל כך מסקרן אותי. אבל לא גיליתי לאף אחד. חוץ מאימא שממנה ביקשתי לכתוב את הפתק הזה. בשבילך. הלוואי שתבוא כבר. אני אוהב אותך המון. שחר"
ברק כחכח בגרונו. והצביע על התאריך, 4/5/2006. היום של התאונה.
"החלטתי להביא לך את הציור. אני חושב ששחר רצה שצחי יקבל אותו. אולי כדאי שנשים לו אותו בחדר שלו בבית השיקום" הציע איתי במבוכה גדולה.
"בהחלט. בהחלט. רעיון נהדר. אבל איתי. אמרת שרצית לשאול משהו? מה?"
איתי הסמיק. "אני יודע שהשאלה נשמעת מגוחכת לחלוטין. אבל רציתי לשאול אם אתה אולי יודע מה הוא רצה להביא לו.. אם אתה יכול להביא לנו את מה שזה לא יהיה. זה חשוב לנו. לפחות שנשלים אנחנו את מה ששחר רצה לראות ו.." עצר איתי את שטף דיבורו ונשם נשימה עמוקה. "ולא זכה".
איתי הרגיש טיפשי לחלוטין. "יופי" חשב לעצמו "עכשיו בטוח הוא יחשוב שאני לגמרי פסיכי..."
"זה הגיוני מאד הבקשה שלך. אני לא יודע מה הוא תכנן להביא לו. אבל אני מבטיח לחפש. ואני מקווה מאד למצוא" אמר ברק וטפח לאיתי על השכם "צחי תמיד היה מספר ששחר מעריץ אותך. שחר אהב אותך איתי. מאד מאד."
איתי לא היה טיפוס רגשן בכלל. אבל היום הזה היה כבר יותר מידי בשבילו. והוא החל להתייפח על כתפיו של ברק.
"תבכה איתי. זה טוב. זה טוב..."
ואיתי בכה.
הו. כמה שהוא בכה...
תגובהתגובות