זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ -פרק ט'

פתק נתלה על לוח המודעות:

לכל השמיניסטים! היום בשעה 14:00 (אחרי ארוחת הצהרים) יגיעו נציגים מישיבה גבוהה חדשה בתל אביב. כולם מוזמנים לבוא לשמוע.

זו לא הייתה הודעה נדירה. כמעט בכל יום נתלה פתק כזה על לוח המודעות של הישיבה. היום הישיבות רודפות אחרי התלמידים. נו, מה הפלא, אם חדשות לבקרים נפתחות ישיבות? זה הגיע למצב קצת מביך. כמעט אף אחד כבר לא נכנס כשהם באים. יש כל כך הרבה, ולמי יש כוח. כבר קרו מקרים שהגיעו לדבר מכל מיני מקומות ואפילו תלמיד אחד לא נכנס. אמציה עוד אף פעם לא נכנס. כרגע הוא לא חושב שהוא ילך לישיבה. גם לא מכינה. כנראה הוא ילך ישר לצבא. לא בגלל איזו אידיאולוגיה, אלא פשוט כי אין לו חשק לזה. ממילא הוא לא כל כך מקפיד, לא בדיוק דתי, לפחות לא במובן המעשי. משום מה, כשאמציה ראה את הפתק על הישיבה הזאת בתל אביב, הוא החליט ללכת לשמוע. נשמע מעניין, תל אביב. כמעט לא יוצא לי להיות שם. או שאני בשומרון או בירושלים.

המשלחת מהישיבה בתל אביב הגיעה. חוץ מאמציה הגיעו עוד כמה חבר'ה מהמחזור. אחד הבחורים משם פתח בדברים והציג את הישיבה. כך הוא תיאר אותה במשך מספר דקות, מי ראש הישיבה, למה היא הוקמה. בסוף שאל הבחור אם מישהו רוצה לתת את המספר שלו. אף אחד לא הצביע. לא נעים. אמציה הציל את המצב, הוא אמר שהוא ייתן את המספר שלו. החבר'ה שישבו קצת גיחכו; אמציה ילך לישיבה? בטח הוא עושה את זה רק כי לא נעים לו. בינתיים האנשים החלו להתפזר.

תוך כדי, כשאמציה בא לתת לו את הטלפון, הוא התחיל לשאול את הבחור: "מה מיוחד בישיבה שלך, למה שאני אבוא דווקא אליכם?".

הבחור עצר שניה, חשב ואמר: "תראה, דבר ראשון זו ישיבה גבוהה, זו לא ישיבת הסדר".

"נו, אז זו עוד סיבה למה אני לא אבוא אליכם. מה אני אעשה עם הצבא, מה אנחנו, חרדים?", הקשה אמציה.

הבחור חשב מעט: "תראה, דבר ראשון, אם תרצה, תוכל תמיד לעזוב ולעשות שלוש שנים. דבר שני, נוכל לסדר לך הסדר דרך ישיבה אחרת.

חבר'ה אצלנו בישיבה מסתדרים בסוף עם הצבא; רוב החבר'ה עושים הסדר מרכז, וחלק- לא תמיד עושים צבא בפעל. אתה יודע, מתחתנים, יש ילדים, והעיקר- רוצים להמשיך ללמוד. אבל באופן אישי, אם זה יהיה חשוב לך, תוכל לעשות צבא כמה שתרצה. בכל אופן, אני ממליץ לך לבוא להתרשם".

"אבל למה אתם עושים את הצבא כזה בדיעבד?", המשיך אמציה להקשות.

"תשמע, זה לא בדיעבד", המשיך הבחור, "דווקא אני רואה את זה הפוך: בא, תיפתח לעולם חדש. תראה מה התורה אומרת. תשמע, יש איזה חיסרון בהסדר, ואני אנסה להסביר לך למה אני מתכוון. בהסדר אתה מחליט על המסלול שלך מראש".

"נו, מה הבעיה", קטע אותו אמציה, "אדרבה, אתה לא מרחף באויר, אתה יותר מסודר".

"אני אסביר לך מה הבעיה. דרך אגב, עוד לא אמרת לי מה שמך".

"אמציה".

"נעים מאוד, דוד", אמר בחיוך עם לחיצת יד. "עצם זה שאתה מחליט על המסלול הזה מראש על ידי השכל התיכוניסטי שבך, שלא נובע מבירור אמיתי, מבירור רצון ד', מה התורה רוצה; זו בעיה. זו לא רק הכמות של התורה, זו השאלה איך אתה ניגש לכל החיים; אם אתה מבטל רצונך מפני רצונו או שמא אתה מבטל רצונו מפני רצונך. לא אכפת לי שתגיע לישיבה גבוהה ותחליט בסוף שזה אמיתי מאד שתתגייס, אבל שזה יהיה אחרי בירור מחודש, פתוח, עם אומץ להשתנות. תאמין לי, חבר'ה מישיבות גבוהות שלא עושים צבא, לפחות רובם, לא דוחים בגלל עצלות ודברים כאלה. אדרבה, יש מהם הרבה שקורץ להם להסתדר קצת: צבא, הסדר, של"ת, תשמ"ש, אלא שרק בגלל המסירות לתורה הם לא עושים, או שהם עושים משהו מקוצר. אם אתה רוצה, יש לי איזו חוברת מעניינת על גיוס בחורי ישיבות, לא כל כך מוכרת, של הרב נריה. אין לי אותה פה. אני יכול לשלוח לך בדואר אם תרצה".

"וואלה, אין בעיה, אני אתן לך את הכתובת ותשלח. אבל תכל'ס, אני לא מאמין שזה ישפיע עלי. חוץ מזה, אני לא רגיל לאזור החוף. חם שם. אני כל החיים שלי הייתי רק בשומרון ובירושלים".

"תראה, אני גם לא הייתי רגיל לזה, אני מרמת הגולן. אנחנו חקלאים בבית. אבל למרות הקושי, זה שווה את זה. חוץ מזה, אמנם בתל אביב יש לחות גבוהה, אבל אל תשכח, יש ים!".  

"אתה יודע מה, יש בזה משהו. זה יכול להיות דווקא מעניין. תגיד, כמה דקות אתם מהים?", שאל אמציה את דוד.

"כמה דקות הליכה, אנחנו ממש קרובים!", ענה דוד בהתלהבות.

"וואלה, אז אולי אני אקנה גלשן, זה יכול להיות מגניב... טוב! נחשוב עליכם. למרות שאתה רואה איך אני נראה, אז אל תצפה שאני אגיע. אם אני אלך למכינה זה יהיה נס".

"אל תדבר ככה על עצמך. תאמין לי, גם אני לא נראיתי כמו שאתה רואה אותי עכשיו. חוץ מזה, אתה דווקא עושה לי רושם של בחור רציני".

"נחיה ונראה. דרך אגב, הסברת לי רק מה העניין של ישיבה גבוהה, לא הסברת לי מה מיוחד אצלכם".

"הייתי מסביר לך, אבל נראה לי יותר חשוב קודם שתבין מה זו בכלל ישיבה גבוהה".

"טוב, איך שתרצה. בכל אופן, אל תשכח לשלוח לי את החוברת, זה נשמע מעניין".

"אבל לא נתת לי את הכתובת".

"הנה, אני אתן לך", אמציה נתן לדוד את כתובתו ונפרד ממנו לשלום.

--------------------------------

אמציה החל יורד מקומת הכיתות לשער הכניסה. כשירד למטה ראה תכונה רבה במבואה של הישיבה.

"חיים, מה קרה?", שאל אמציה.

"לא ברור. אומרים שהיה פיגוע".

"איפה?".

"פה, בירושלים, במחנה יהודה".

"יש הרוגים?".

"יש כמה הרוגים ויש פצועים קשה. לא ברור בדיוק. החבר'ה רוצים לעשות משהו. אולי ללכת לקרוא תהילים".

כמה חבר'ה מהשמינית ומהשביעית עלו לבית המדרש. זו לא פעם ראשונה שיש פיגוע בירושלים. בכל פעם שיש פיגוע, יש כמה חבר'ה שמיד רצים להתפלל ולהגיד תהילים.

באמצע אמירת התהילים אחד הרמי"ם ניגש לנפתלי, החזן, ולחש לו משהו בשקט. כולם מביטים. לא מבינים מה קרה. נפתלי ממשיך לומר את פרקי התהילים, ניכר שבהתרגשות יתירה.

לאחר שסיימו לומר את התפילה המיוחדת להחלמת הפצועים ניגשו מספר בחורים לנפתלי ושאלו אותו מה אמר לו הרב אליעזר. נפתלי אמר שיש שמועה שמישהו מהישיבה נפצע אנושות בפיגוע.

----------------------------------

הרב שלמה מבקש מכולם להיכנס לחדר האוכל. הוא רוצה לדבר עם כולם. חדר האוכל מלא מפה לפה. כולם מבינים שההתכנסות פה היא בשביל לבשר בשורה לא טובה. חרושת שמועות לא ברורה אופפת את הישיבה כבר למעלה משעה.

הרב שלמה התחיל לדבר: "תלמידים יקרים", פתח הרב, "לא איש בשורות אנוכי היום", הרב התרגש, בקושי יכול לדבר. "חלקכם ודאי כבר יודע. אני נאלץ להודיע על דבר נורא. אהובנו הרב בריזל, הרב אברהם בריזל", הרב שלמה פרץ בבכי אדיר, "נר... נרצח", בקושי רב הצליח לסיים את המשפט.

חדר האוכל הוכה בתדהמה. שקט השתרר...

לאט לאט התלמידים החלו לעזוב את חדר האוכל מוכי הלם. כל אחד הלך לבד, אף אחד לא דיבר. לבו של אמציה דפק בחזקה. בכניסה לישיבה נתלתה מודעת אבל. זה לא צחוק, זה אמיתי. כן, הרב בריזל, הרב אברהם בריזל, נרצח בדם קר, במחנה יהודה.