13/09/08
"מי אנחנו?" "מאור לילד" "לא שומעים..." "מ-א-ו-ר לילד..." יותר חזק "מאאאוור לילד..."
קולות הילדים הצווחים מורל במלוא גרונם מילא את חלל האוטובוס. נטע ישבה לצד טל. החניך שלה. היא הלהיבה אותו. ואף הם הצטרפו בקול צווחה רמה לשאר גדוד המזייפים הקולניים..
הנסיעה עברה בשלום. והם הגיעו אל פארק השעשועים- "הסופרלנד", מוקדם משציפו.
אהרון ונורית לוטן כינסו את כל המתנדבים בכניסה לאתר.
"בוקר טוב לכולם. כפי ששמתם לב היום הזה כבר התחיל על רגל ימין. הגענו 20 דקות לפני המתוכנן.המתקנים בשעה הזו יחסית ריקים ואין תורות ארוכים. אני מקווה שההתחלה הזו תעיד על היום כולו. בעז"ה יהיה מצוין. כל אחד מאיתנו יעשה את המיטב. ונספק לילדים המדהימים והמתוקים שלנו את השמחה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת" אהרון סיים את "נאומו". ונורית עברה להסביר כמה כללים בנוגע להוראות הבטיחות.
לאחר נאומי ה"הצלחה" וה"חזקו ואמצו" של מייסדי הארגון שעטו כולם פנימה.. עם חיוכים מאוזן לאוזן... ולאחר שהניחו כולם את תיקיהם בנקודת המפגש פנו כל הילדים והמתנדבים לעבר המתקנים.
"טלל.. לאן בא לך ללכת?" שאלה נטע ילד עם חיוך שובה ועיניים מלוכסנות.
"אני ממש רוצה לנדנדות האלה" אמר. וצמצמם את עיניו.
"אני כל כך אוהבת שאתה עושה ככה עם העיניים טל.." צחקה נטע.
"איך? ככה?" שאל טל ועשה זאת שוב...
הוא ונטע צעדו לעבר התקן מחויכים. צוהלים ושמחי לב...
ארגון מאור לילד שהה בפארק במשך 5 שעות תמימות. 5 שעות של צחוק. ,שמחה, אושר,חיוכים, צווחות אימה במתקנים "מפחידים במיוחד" וגם ארוחת צהרים שבתפריטה היו כלולים ממתקים וסוכריות. בשעה 2 בצהרים הם החלו לשים פעמיהם חזרה.
"עלית על הקרוסלה??" "כן. וגם על הגלגל הענק..." "ובשייט באבובים?" "גם" "אני הכי נהניתי ממפלי האימה..." "נכון. וגם מהרכבל..."
שיחות מעין אלו התנהלו באוטובוסים בדרך חזרה כשברק בעיניי הילדים וחיוך מרוח על פרצופם.
נטע ניגשה אל עבר הרמקול- "ילאדיםםםםםם... איך היה??" שאלה.
"היה טובבבבב" ענו כולם במקהלה...
אהרון ונורית חייכו. "איזה בחורה מקסימה" חשבו לעצמם. "תמיד יש לנטע את היכולות להוציא מהילדים עוד טיפות אושר ומיצוי יום אחרונות..."
"מאחד עד עשר.. כמה טוב היה? עשר זה הכי הרבה..."
"שתים עשרה..." ענה טל וחייך..
כולם צחקו.
"זה חינוך שלי" חשבה נטע בליבה... והמשיכה לשעשע את הילדים בחידות, בדיחות וחוויות מהיום עד הגעתם ליעד.
עם הגעתם עזרו המדריכים לילדים להתפזר. כל ילד שב אל הוריו עם כוחות מחודשים לעוד טיפולים. בדיקות. דקירות. צילומים. וחלקם אף לניתוחים.
נטע שנאה את שלב הפרידה מטל. היא ידעה שהשמחה הגדולה הזו שיש בו עכשיו תלך ותדעך. ובפעם הבאה שייפגשו היא שוב תחזור. אבל עד אז... כאב לה.
הייתה בנטע רגישות בלתי מוסברת. טוב לב שאין לכל אדם. היא הייתה אכפתית ותמיד רק חשבה איך לעזור לסובבים אותה. נטע הגיעה לארגון מכיוון שבאמת רצתה לתרום. ולא בגלל שום סיבה חיצונית של מה יגידו עליה. וכמה זה ייראה מרשים בעיני כולם.
והייתה גם כמובן הסיבה שקשורה בצחי.הוא היה המדריך של שחר. הילד שלשמו הקימו את האגודה.
צחי.
תמיד כשנטע חשבה עליו היו עיניה מתמלאות בדמעות. אך הן היו רק מתמלאות. כי נטע לא הניחה לעצמה לבכות להוציא אותן החוצה.
דווקא נטע שהייתה בוכה מכל קטע טיפה עצוב בספר. או בסרט. נטע שהייתה יכולה להתחיל למרר לו רק ראתה אישה זקנה וחסרת שיניים מתהלכת ברחוב ומקבצת נדבות. דווקא נטע הזו לא הניחה לעצמה לבכות. היא התאפקה.
ארגון "מאור לילד" הלך והתרוקן. בהדרגה החלו כולם לפנות את המקום. ואף נטע, טרודה במחשבות החלה לצעוד לעבר תחנת האוטובוס. "אני חייבת לחזור מוקדם" חשבה לעצמה "היום נוסעים לבקר את צחי". היא החלה לצעוד מהר ולא הניחה את דעתה לבליטה קטנה שהייתה במדרכה.
בום.
נטע נפלה וכל תכולת התיק שלה, שהיה למרבה ביש המזל פתוח, התפזרו על המדרכה.
משקפי השמש. בקבוק המים. המצלמה. חבילת המסטיקים. מפות הסופרלנד שתחבו אצלה הילדים. והכובע שטל שכח אצלה...
המכה שנטע קיבלה הייתה די חזקה.
והיא לא הצליחה להתרומם.
היא ניסתה לאסוף את כל החפצים שהתפזרו. "איייי..." ניסיונותיה להגיע אל החפצים הפזורים סביבה עלו בתוהו.
המכה אכן הייתה כואבת.
"את בסדר?"
נטע הרימה את עיניה. היא הייתה בהלם ולא הצליחה להוציא הגה מפיה.
"אז את בסדר?"
נטע לא הצליחה להשיב. היא בהתה באדם העומד מולה. משהו בו היה נורא מוכר לה. העיניים. העיניים האלו.
"אה. אני מצטער. כנראה לא הבנתי מקודם. לא ידעתי שבנפילות מהסוג הזה הפה הוא זה שנפגע" גיחך.
"לא. לא זה שום דבר. אני בסדר. תודה.." אמרה נטע כשהיא עדיין מוכת תדהמה.
"הבנתי. אוקי.. אז לא צריכה עזרה או משהו? אולי אקרא לאחת הבנות שתעזור לך?"
"לא לא לא. זה בסדר."
הבחור משך בכתפיו והחל לצעוד אל כיוון החנייה.
נטע ניסתה להתרומם. "אאוץץץץ" צעקה.
הבחור הסתובב.
"את בטוחה שאת לא צריכה עזרה?" הוא חייך. לא חיוך מקניט. לא חיוך מלגלג. פשוט חיוך. חיוך יפה.
"טוב. אולי אני בעצם כן צריכה קצת עזרה" השיבה נטע חיוך מבויש.
"איזה סיטואציה מביכה" חשבה לעצמה. "אני מרוחה פה על המדרכה. לא מסוגלת להזיז את הרגל ולא כל שכן לקום. כל החפצים שלי פזורים. ובחור שאין לי מושג מיהו עוזר לי לאסוף חבילות מסטיקים ומפות של פארקים לתוך התיק שלי... מזל לפחות ששאר המתנדבים כבר הלכו הביתה. אחרת הייתי מעדיפה לקבור את עצמי"
הבחור הניח את התיק ליד נטע האופן שתוכל להגיע אליו מבלי להתאמץ. "הנה.. " אמר "התיק שלך.."
"תודה רבה. ממש תודה. ואני מצטערת על הטרחה.." התנצלה נטע.
"טרחה?? שטויות.זה בסדר. השאלה אם את תהיי בסדר..."
"אני? כן. אני אחלה... אאוץץץץ.... אבל תודה.."
הבחור חייך.
דלתות הכניסה נפתחו. לרגע נטע שכחה שהיא נפלה המדרכה ממש מול הכניסה של הארגון.
"אוח. איזה בושות" חשבה לעצמה. "אז אולי בעצם לא היה לי כל כך מזל כמו שחשבתי..."
נטע העיפה מבט לראות מי ייצא מהדלתות.
הייתה זו נורית.
נטע נשמה לרווחה.
"נטע. הכל בסדר?" שאלה אותה נורית בדאגה. מן הסתם זו לא הייתה תנוחה שגרתית להיתקל בה. רגליה של נטע היו מעוקמות כשרגל מאחורי גופה והשנייה מתעקלת לכיוונה.
"האמת שלא בדיוק. נפלתי ואני לא כל כך מצליחה לקום" הסבירה.
היא לא הבינה מדוע הבחור נשאר לעמוד שם. "איך הוא לא מתבייש. חשבה לעצמה. הרי הנה, מצאתי אישה שאני מכירה והיא תוכל לעזור לי. מדוע הוא עדיין נשאר כאן..."
נורית הושיטה יד ועזרה לנטע להתרומם.
"למה הוא לא הולך?" חשבה נטע לעצמה.
נורית הרימה את התיק של נטע על גבה. "בואי. אקח אותך הביתה. את לא יכולה לנסוע במצבך באוטובוס..."
נטע אפילו לא התווכחה. היא המשיכה בעקבות נורית. ולמרבה תדהמתה הבחור המשיך בעקבותיהן.
נורית פתחה את הרכב. ונטע נכנסה למושב הקדמי. מקרטעת וסובלת בשקט.
הבחור מבלי להתבלבל התיישב במושב האחורי.
נורית התניעה.
נטע לא הבינה.
הם התחילו לנסוע..
"את גרה ברחוב החרוב. נכון?" שאלה אותה נורית.
נטע הנהנה..
"אגב, תכירי. זה איתי" אמרה נורית והנידה בראשה לעבר הבחור.
"הבן שלי"
.
תגובהתגובות