תום ילדות יש בו מן הטוב ויש בו מן הרע. ואי אפשר לעולם בלא זה או בלא זה. על כל פנים, זה לעומת זה הוא עשוי. אף אני, תום ילדות שלי לא יצא מכללו. ואומר אני עליו, שאף על הטוב שבו, הבל הוא. שדברים רבים ראיתי, ונוספים שמעתי, ולא ניתן בי לב לדעת עד היום הזה.
אף על פי כן, היה בו מן הטוב, והוא הכבוד, שילד אינו מרגיש עצמו עליון על כל הארץ. מכבד הייתי את מי שנראה בעיני ראוי לכבוד, ועיני לא כזבו. אף מי שאמרו לי לכבד, כבדתי, שמתוך כבודי לרומזים כבדתי את המרומזים, ודי לחכימא.
אדם אחד שכננו היה, והיתה משפחתי נפגשת עמו מדי פעם או פעמים. אף הוא היה מן אלה שרמזו לי לכבד ולא היה בי לב לשאול מדוע, ובו רצוני לספר עתה, משניתנה בי דעת להבין דבר. ולא ידעתי אז טיבו, רק הכרתיו ככל אדם שהילד מכיר, אלא שהייתי מכבדו, יודעים אתם נפשם של ילדים.
מעשה שהיה פעם אחת ובא אלינו אותו אדם ושאל לשלומי. היה משתעשע בי ומנסה את מוחי בחידות ומצעצע את עיני בתמונות ובוחן את אזני בצלילים ערבים. לסוף הוציא מתיקו תקליטור שירים לשבת ונתן בידי. תקליטור אין לו במה שיהיה ניכר מן החוץ אלא באריזתו, וילד אין לו במה שיכיר בדבר אלא מן החוץ, על כן הכרתי בתקליטור זה על פי אריזתו שחדש הוא. התבונן אותו אדם מחשבותי, ואמר, אכן חדש הוא, שמח בחור בילדותך.
הוסיף ואמר, אף אתה חדש להוריך, ושמחים בך. הלא כן? לא הבנתי. אמרתי לו, ואתה, אינך חדש? האין אתה נוצר לך דברים חדשים לשמוח בהם? לא ידעתי אותה שעה במה דברים אמורים. והיו הוא פורש ובוכה, והורי פורשים ובוכים, ואני עומד במקומי ובוכה ולא מבין על שום מה, יודעים אתם נפשם של ילדים.
בטבען של קהילות ישראל שמחפשות הן בעלי תפילה מתחזנים ומנגנים וקולם מעורר לתשובה. והני מילי אף בשאר ימות השנה, אלא שבימים הנוראים נעשים מאמציהם כפולים ומכופלים. לא יוצאת מן הכלל היתה קהילתנו, ולא יוצאים מכללם היו בעלי התפילה שלנו. זכיתי אני להיות שכנו של אחד מהם, הוא האיש שהזכרתי שהכרתי וכבדתי כבר מילדותי.
נוספה לי נופך בהכרתי אותו כבעל תפילה, משהגעתי לגיל חינוך והתחיל אבי להביאני לבית הכנסת של קהילתנו. עוד אז שימש הוא כבעל תפילה, וניגוניו ערבים היו לאוזן כל אדם. אף אני, אזני לא יצאה מכללה. אך נמסך חוט של עצבות על קולו בעבור הזמן ובהתקרבו אל שישים שנה, כך אמרו. לא אני בלבד ידעתי לזהות עצבות בקולו של אדם, כן לקהילתנו גאווה גדולה בחושיהם המוסיקליים של חבריה. והיינו, רוב הקהל ככולו, עצבים איתו, וברכות יישר כח אמנם שהעלו חיוך על פנינו, אך היה זה ודאי מן החיוכים המרים.
כך התגלגל, ונשמר יום הכיפורים עבור בעל תפילה זה שהכרתי להתפלל בו לפני התיבה. וקולו מיירא היה אז כראוי, אך נשבר עוד במשהו מחמת הצום. ולא גרע הדבר כי הוא זה מחיבתו של הקהל אליו, ואני בתוכו.
ואף ביום הכיפורים היו ניגוניו לעלא לעלא. וכשהיה מגיע, דרך משל, לוכך היה מונה, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש וכו´ היה עולה ויורד בניגונו, ולא היה מתכוון לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וכשהיה מגיע לפתח לנו שער בעת נעילת שער שבתפילת נעילה, היה קולו תחנונים גבוהים גבוהים, ובכי פנה יום היה קולו דועך משל תקוות עמנו האחרונה. והיה משכנו אחריו בנגינתו ונרוֹץ אל עולמות אחרים.
פעם אחת הייתי מלווה אותו ביום הכיפורים בבוקר בבוקר על הגבעה אל בית הכנסת, שקיימא לן שמקימים בית הכנסת במקום גבוה שבאזור. והיה מתאנח, ודברתי עמו לעודד את רוחו. חייך ואמר לי: בני, שמעתי פעם מאדם אחד... אדם אחד מן הקהילה, כן... גם הוא היה מתפלל בבית הכנסת שלנו. היה זה לקראת סוף חייו... ובכן, שמעתי ממנו שאמר, שעם כל שנה נעשית הגבעה הזאת גבוהה יותר. עכשיו רואה אני שהוא צדק... יא.
ונאנח וחייך, אך ודאי היה זה מן החיוכים המרים. ולא הבנתי אז שצדק, רק עתה.
עד שהגענו לבית הכנסת נמחה החיוך מעל פניו, שהיתה יראתו נצרכת לבוא, וכן התפללנו שם.
ובשופר גדול יתקע-- אהה-- אהה-- , היה מנגן ועולה ויורד ושומעים היינו בפיו שופר דישיבה של מעלה. ופתאום וקול דממה דקה ישמע, היה מנגן בלחש ובחידוד ושומעים היינו אותו בפיו. מי בקצו, ומי לא בקצו. מי ישלו בעליה, מי יתיסר בירידה. ועליה גדולה בוכחלום יעוף, וחשנו את דמעותיו שלא היו ולא עלו אל פני אשמורות עיניו, הן בוכחלום יעוף כשהזכרתי כשם שהיה בקריאת התורה באחרי מות שני בני אהרן. רק עתה אדע מדוע, שאף הוא מתו אשתו ובניו אי אז, ונדרש לעשות תפקידו באמונה כאהרן בשעתו, ואין לך דבר קשה מזה.
וכך היה מונה את אבדותיו כמונה מרגליות, להבדיל את כל ההבדלות מלבד שהיה מניח הפסק בין מילותיו, אחת, אחת ואחד, אחת ושנים, אחת ושלוש, אחת וארבעה, אחת וחמשה, אחת וששה, אחת ושבעה. ולא נותר בו כח להתכוון לעלות מעלה או לרדת מטה, אלא היה כמצליף.
אף אותה פעם היה מנגן ניגוניו והיה משכנו אחריו אל עולם אחר. והכה-נים, אהה--אההה--אההה--אה-י-י-י, במנגינה רקומה שתי וערב, מז´ור ומינור מתחלפים ויראה גלומה. והע----ם, אי-י-י-י-י-י... העומדים בעזרה -
ואני דומה בשעתי של ילדות לעמוד כבשעתם על רצפת אבני שיש של עזרת בית מקדשנו, והנה לויים בשירם, והנה כהנים ממרקים עבודה על יד כהן גדול, וראה! הנה זה כהן גדול שהיה עומד אצל פרו והתוודה. כשהיו שומעים... אהה--- ... את השם הנכבד והנורא---- - ונורא היה קול ששמענו מפיו, ונתחלחל כל הקהל -
מפורש. מז´ור, כאומר, דבר לא נותר בהסתרו, הכל ברור מעתה ועד עולם ואין לו יתרון, וחוט של עצבות שהזכרתי נמסך על קולו של בעל תפילה, וכן היה קולו נשבר מחמת הצום. יוצא מפי כהן גדו----ל, מינור, והקהל חש את גודל המעמד והכרעתו בעיניו ובלבותיו, בקדושה ובטהרה...
היו כורעים ומשתחוים.
וכל הקהל כורעים ומשתחוים כמוהם בשעתם, אלא שהיו פורשים נירות תחתיהם משום אבן משכית. ואני כורע ומשתחוה עמהם, ואיני שומע עוד את ניגוני בעל התפילה, שמילים אלו אין מנגנים אותן מחמת יראה גדולה שבהן, שאיך יוכל אדם להעיז פניו ולהגביה קולו ברגעי קדושה כאלה. ואף אני נופל על פני ואומר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ומתרומם.
בעל התפילה, אף הוא היה מתכוון לגמור את הכריעה כנגדנו המברכים, להתרומם ולומר: תטהרו, ויצאה נשמתו בטהרה.
ולא הבנתי אז, רק עתה.
ת.נ.צ.ב.ה.
תגובהתגובות