יצירות של אלעזר300

שַׁבְשֶׁבֶת נִמְשֶׁכֶת בְּרוּחַ עַזָּה. אַנְטֶנָה כְּרוּעַת־צְוָחוֹת מִן הָאֶתֶר. שַׁעַר חוֹרֵק אֶל נִגּוּחַ סוּפָה. מְצַד אֲבָנִים - מַטָּרָה לַבָּרָק. רוּחַ אֵימִים דּוֹבֵר. אֵיךְ לֹא אֶכָּוֶה?

לוּ תְהִי כָּל גִּיחָה מְתֻכְנֶנֶת עַד תֹּם. לוּ תְהִי כָּל מַפָּה חֲקוּקָה, לֹא נִתְעֵית. חֲלִיפַת הַצְּלִילָה, הֶחָלָל, הָאָטוֹם, לוּ תְהִי לִי תָּמִיד מְזֻמֶּנֶת לָעֵת. אָקוּם טֶרֶם בֹּקֶר, פּוֹרֵחַ וְגָז, אֶחֱצֶה בִּנְתִיב־יֹשֶׁר אֶת יַם הָרוֹתְחִין, אַשְׁלִים פְּקֻדָּתִי שֶׁצֻּוֵּיתִי מֵאָז וְאָשׁוּבָה לָעֶרֶב אֶל חוֹף מִבְטָחִים. לוּ לָעַד לֹא יִרְאוּנִי חַמָּה וּמָטָר לוּ אֵימַת קַרְנֵיהֶם, חֲנִיתוֹת מֻשְׁחָזוֹת, לָעַד לֹא תֶאֶנְסֵנִי מִקַּו הַמִּתְאָר לוּ אַשְׂכִּיל לַחֲסֹךְ כָּל מַסָּע מְיֻתָּר אֶל מִתַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

אֶת הַתּוֹרָה אָסַפְתִּי אֶל בֵּיתִי, לְכַסּוֹת בִּכְרַכֶּיהָ קִיר שָׁלֵם עַל־יַד הַפְּסַנְתֵּר הַמְאֻבָּק בַּסָּלוֹן. טֶרֶם לְקַחְתִּיהָ מִשָּׁם.

רָאִיתִי קָהָל עַל רִצְפַת אַבְנֵי שַׁיִשׁ וְיוֹנִים מְנַהֲמוֹת כְּבַת קוֹל תַּחַת תְּכֵלֶת שָׁמַיִם עַתִּיקָה וּמוּאֶרֶת וְאָמַרְתִּי פִּתְאוֹם: מַה נָּעִים חַסְדְּךָ אֱ-לֹקַי, מִי יִתְּנֵנִי גַּם אָנִי סוֹבֵב כְּכַלָּה אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ. _____________________ בקרב רבנן ותלמידיהון יום ירושלים ה'תשע"ג

נשקפים היו ההרים מדלת ביתי ומחלונותיו. כיון שראיתי כך הייתי משאיר את הדלת פתוחה כל היום, ומתוך שנתנה רשות לרוח לא הבחינה בין דלת לחלון והיתה נכנסת ומביאה עמה פנימה את ההרים, וכך בביתי שלי דרו עמי ההרים כבני בית, ואף על פי כן רב היה לי המקום. בלילות הייתי סוגר את החלונות, שמא יתקררו הילדים. לו היה הדבר בידי הייתי משאיר את פתחי ביתי פתוחים, ומניח לרוח ללכת מחלון אל חלון ולערבל את הוילונות. אבל הגשם סוגר אותי וחוסם את ביתי. בית יש לי, בית על מכונו, בית אבני גזית מוגן. אבל בפתחיו מזדחלים המים פנימה, ושוטפים את ביתי משל היתה אליס בוכה ודמעותיה בוקעות שערים. מימים למדתי לא לזלזל בכוחם של מים. אף אני חזיתי לאותה נערה שהיתה נבכית על אביה שנפל על צלע ההר ומת, ונתנה עיניה באותו המקום שנפל שיצאו ממנו מים רבים כאותו סלע שהכה עליו משה. ועם רב שתו מן המים, והם יושבים בהרים למן אותו היום והלאה, ועמם נערה שהזכרתי. והם ההרים הדרים בביתי כבני בית, והרוח היא לנו לסוס ולרוכב. ומעשה שהקדמתי כאן כך נתגלה לי. שוטפים היו המים וממלאים את ביתי כמלאה הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים. ואני דומה לשמוע קול ברמה, נהי בכי תמרורים כרחל מבכה על בניה, ורוח קול בשר אשר תפאר ותרומם קולה. וקינה שמעתי בה עצבה, על טעות איומה שנעשתה, ועל איש אשר היה לא יהיה עוד. שוב פעם אחת נזדמן לי לכת בצל ההרים, הם ההרים הנשקפים מחלונות ביתי ומדלתו. ונראתה הרוח לעיני והפיחה בעצמותי, מהלכת על אדמת המדרון אשר הלכתי בו. ונדמתה לי במרוצה מהירה עד אין לשער, מפני דבר מפחידה שמהו לא ידעתי. ודומה היה לשמוע בה קול קינה, מין זה ששומעים קול הים בצדפים אשר משם באו, עמוסי זכרונות לעיפה בבטנם. אמרתי, אלכה עד כה, ואראה אי מזה באה, ואשוב אל ביתי בשלום. אז נזדמן לי איזה ינוקא, אמרתי לו: מאיזה מקום אתה, אמר לי: מעיר גדולה היושבת בהרים אני. אמרתי לו: פסוק לי פסוקך. אמר לי, כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ. שוב אמרתי לו, והלא פסוק זה בישעיה הוא כתוב! סמקו פניו וענה, אכן, בקיאה עירנו בספר זה, שכולו נחמה ונצרכה לדורות. אמרתי לו, אכן נחמה יש בפסוק זה שאמרת, שאין לך דבר לשים בו מבטח כשבועה, ואין לך שבועה כשבועת ריבונו של עולם! כבש פניו בקרקע, לחש, למדונו לא לסמוך על שבועות. כגמר דבריו, הסב פניו, ילל וברח. נתערבבתי בעודו ממהר אל עירו. שאלתי לעצמי, ומהי שבועה חמורה כל כך שהופרה, שאף לשבועה נצחית של מקום אינם סומכים בני הרים אלו, ושמא באו מי נח על הארץ שנית? לא מקור מים חיים מצאתי בדרכי, כי אם בארות בארות, והתבונן: לכל בור חולית אבן כדרכו של עולם, וכולן נשברות, ועל כֻּלָּנָה חקוק, כי מי נח זאת לי. באתי לי אצל בית אחד ששם. קדמוני, אי מזה באתה ועד אנה תבוא. שמתי עצמי כמתייר את ארץ ההרים והתמהתי באזני בעלי הבית על ענין החוליות, ולא השיבוני דבר. ודברנו מדברים אחרים, ונפרדנו ואמרו לי: לך לשלום. אז באתי אצל בית אחר וחזר המעשה כאשר היה בראשון, ותמיהתי תמיהה גדולה. אך לא פסול ולא חשד מצאתי באותה העיר ששמה הלכתי, כי אכן היו בה מלמדי תינוקות ובתי כנסיות ובתי מדרשות וחכמים בקיאים ומעיינים כדת, ובקיאים בניה בתורה ובנ"ך בקיאות גדולה. אמרתי בלבי, אלכה נא ואשובה אל ביתי כבראשונה. נטלתי צידתי ונעמדתי ללכת. אז בדרכי ראיתי עוד איזו פסגה נמוכה כסוטה מעט מן הדרך אשר בה הלכתי. אמרתי בלבי, שוטה, אל ההר הרחוק הגעת ואת הפסגה הקרובה לא תלך לתור? קמתי והלכתי שמה, ומצאתי לאותה נערה היא הנערה שהקדמתי להזכיר. ומוסתרות היו פניה, אל מים נובעים בשצף קצף, לא רגע ולא רגעים פנתה שמה. ואני יראתי מלהתקרב אל הנערה, כי כניחת הפסל ניחתה, וידיה לא תמשנה. וישבתי שם איזה זמן מרובה. והנערה היתה יושבת בהרים ימים רבים ונותנת עיניה במים, ומאזנת לצלילי רוח קדים חרישית ששם, ונדמתה כקולות החליל אשר יכה במעלה הדרך בַּיְתָּה בשור וקרניו מצופות זהב ובסלי נצרים. וכאומר המנגן שַׁבְנוּ, אל ביתנו אשר אהבנו ואל מקומנו אשר נקבע מימי עד. פתאום נתנערה והשמיעה קול בכיה דקה. אז קראתי אליה, בתי מה לך. ושאלה לי, רואה אתה מים האלה? אמרתי, הן. אמרה לי, אבי, פרנס היה על עיר רחוקה בשבועה. ובצורת היתה על הארץ, ואמרו בעלי בתי העיר להורגו על אשר לא היו להם מים. ויצאה משפחתנו לבקש מים לאנשי עירנו ולא מצאנו. וחפר אבי בארות בארות ונעצרו גשמים ממנו. אז הלך הנה, ובכה ואמר, על שבועת השמיר בלע אבן חדה ונחנק, ונפל למטה על צלע ההר ומת, ונבקעו כל האבנים ושתקתי, ושבתי אל ביתי. בלילות הייתי סוגר את החלונות, שמא יתקררו הילדים. לו היה הדבר בידי הייתי משאיר את פתחי ביתי פתוחים, ומניח לרוח ללכת מחלון אל חלון, לערבל את הוילונות ולהעיף זכרונות אל החוץ במקום להיאלץ לטאטאם במטאטא השמד. אך מי שמים סוגרים אותי וחוסמים את ביתי. בית יש לי, בית על מכונו, בית אבני גזית מוגן. אבל אף שפתחיו סגורים מזדחלים מי שמים פנימה, ושוטפים את ביתי בזכרונות נעלמים, משל היתה אליס בוכה ודמעותיה בוקעות

מִמּוֹשָׁבִי כָּרֶגַע, לְעֵת תְּפִלַּת הָעֶרֶב, שְׁלֹשָׁה מִזְדַּקְּרִים אֶל מוּל פָּנַי: מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים הָרוּסִי, שְׁתִי־וָעֵרֶב בְּרֹאשׁוֹ צְרִיחַ סֻלְמַאן אַל־פַארְסִי כָּל־גֵּווֹ דִּינוּר מְפֹאָר, מְאֻפָּר וּמִתְפָּרֵעַ, מִגְדַּל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית בִּירוּשָׁלַיִם. יְרוּשָׁלַיִם עוֹדֶנָּה מֵעֵבֶר לֶהָרִים

לִשְׁכֹּחַ רוּם הַתְּהִלָּה כְּרוּם-הַכּוֹכָבִים, אֶת רַעַם הֵד הַתֵּאַטְרוֹן הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּעֹז. מְחוֹל הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל הַנַּגָּן הַוִּירְטוּאוֹז מֻחְלָף כָּעֵת בְּנִפְנוּפֵי-יָדַיִם שׁוֹבָבִים. לִצְעֹד בְּמִסְדְּרוֹן יָשָׁן כְּפֶרֶד אֵין-הָבִין, לִתְעוֹת שֵׁנִית בֵּין חֲדָרִים וְצַעַדְךָ נָלוֹז, עִם נִצָּנֵי-הַמּוּסִיקָה לִשְׁמֹעַ קוֹל כָּרוֹז: שָׁלוֹם כִּתָּה. דּוֹ רֶה מִי פָה - הַיּוֹם לוֹמְדִים תָּוִים.

עַל בְּגָדַי הַלְּבָנִים הַשָּׁנָה לֹא זָלְגָה טִפַּת יַיִן אַחַת. צָפִיתִי מִשְׁתָּאֶה עַל פִּי הָרוֹקֵם סִפּוּרִים מִמַּצּוֹת וּמְרוֹרִים, הַמּוֹנֶה אֶת טִפּוֹת הַדָּם מִן הַגָּבִיעַ בְּסֵדֶר מוֹפְתִי אֶל כּוֹס יְשׁוּעוֹת. כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" בְּעוֹדִי מְלַקֵּט פֵּרוּרִים נְפוּלִים מֵעַל מִכְנָסַי הָרְאוּיִים לְסִנָּר. בִּבְגָדִים לְבָנִים מוּל קַעֲרַת סֵדֶר, אֵין זוֹ כִּי אִם אַבְהוּת שֶׁהוֹלֵךְ זְמַנָּהּ וּבָא.

לא נודע למי כְּשֶׁאָקוּם בְּעוֹד לַיְלָה אֶפְסַע בַּלָּט וְאָסִיט וִילוֹנוֹתֵינוּ לִקְרַאת אוֹר וּבִלְטִיפָה עֲדִינָה אֶתְלֶה בַּאֲרוֹנֵךְ אֶת פְּאֵר כְּסוּתַיִךְ הַפָּשׁוּט. עַל יַד הַסִּדּוּר וְהַתְּהִלִּים בַּסָּלוֹן עוּגָה פְּרוּסָה עִם קַנְקַן מִיץ (וְגַם פֶּתֶק קָטָן) וּבְשֶׁקֶט נִמְתָּק שֶׁל לִפְנוֹת בֹּקֶר אֶשָּׁקֵךְ וְאֶקַּח טַלִּית וּתְפִלִּין תַּחַת יָדִי וְלִפְנֵי שֶׁאֵצֵא מִן הַדֶּלֶת אָנִיחַ עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן הַמְתֹחֶרֶת אֲגַרְטָל קָטָן עִם עַנְפֵי רוֹזְמָרִין לְזִכָּרוֹן.

תום ילדות יש בו מן הטוב ויש בו מן הרע. ואי אפשר לעולם בלא זה או בלא זה. על כל פנים, זה לעומת זה הוא עשוי. אף אני, תום ילדות שלי לא יצא מכללו. ואומר אני עליו, שאף על הטוב שבו, הבל הוא. שדברים רבים ראיתי, ונוספים שמעתי, ולא ניתן בי לב לדעת עד היום הזה. אף על פי כן, היה בו מן הטוב, והוא הכבוד, שילד אינו מרגיש עצמו עליון על כל הארץ. מכבד הייתי את מי שנראה בעיני ראוי לכבוד, ועיני לא כזבו. אף מי שאמרו לי לכבד, כבדתי, שמתוך כבודי לרומזים כבדתי את המרומזים, ודי לחכימא. אדם אחד שכננו היה, והיתה משפחתי נפגשת עמו מדי פעם או פעמים. אף הוא היה מן אלה שרמזו לי לכבד ולא היה בי לב לשאול מדוע, ובו רצוני לספר עתה, משניתנה בי דעת להבין דבר. ולא ידעתי אז טיבו, רק הכרתיו ככל אדם שהילד מכיר, אלא שהייתי מכבדו, יודעים אתם נפשם של ילדים. מעשה שהיה פעם אחת ובא אלינו אותו אדם ושאל לשלומי. היה משתעשע בי ומנסה את מוחי בחידות ומצעצע את עיני בתמונות ובוחן את אזני בצלילים ערבים. לסוף הוציא מתיקו תקליטור שירים לשבת ונתן בידי. תקליטור אין לו במה שיהיה ניכר מן החוץ אלא באריזתו, וילד אין לו במה שיכיר בדבר אלא מן החוץ, על כן הכרתי בתקליטור זה על פי אריזתו שחדש הוא. התבונן אותו אדם מחשבותי, ואמר, אכן חדש הוא, שמח בחור בילדותך. הוסיף ואמר, אף אתה חדש להוריך, ושמחים בך. הלא כן? לא הבנתי. אמרתי לו, ואתה, אינך חדש? האין אתה נוצר לך דברים חדשים לשמוח בהם? לא ידעתי אותה שעה במה דברים אמורים. והיו הוא פורש ובוכה, והורי פורשים ובוכים, ואני עומד במקומי ובוכה ולא מבין על שום מה, יודעים אתם נפשם של ילדים. בטבען של קהילות ישראל שמחפשות הן בעלי תפילה מתחזנים ומנגנים וקולם מעורר לתשובה. והני מילי אף בשאר ימות השנה, אלא שבימים הנוראים נעשים מאמציהם כפולים ומכופלים. לא יוצאת מן הכלל היתה קהילתנו, ולא יוצאים מכללם היו בעלי התפילה שלנו. זכיתי אני להיות שכנו של אחד מהם, הוא האיש שהזכרתי שהכרתי וכבדתי כבר מילדותי. נוספה לי נופך בהכרתי אותו כבעל תפילה, משהגעתי לגיל חינוך והתחיל אבי להביאני לבית הכנסת של קהילתנו. עוד אז שימש הוא כבעל תפילה, וניגוניו ערבים היו לאוזן כל אדם. אף אני, אזני לא יצאה מכללה. אך נמסך חוט של עצבות על קולו בעבור הזמן ובהתקרבו אל שישים שנה, כך אמרו. לא אני בלבד ידעתי לזהות עצבות בקולו של אדם, כן לקהילתנו גאווה גדולה בחושיהם המוסיקליים של חבריה. והיינו, רוב הקהל ככולו, עצבים איתו, וברכות יישר כך התגלגל, ונשמר יום הכיפורים עבור בעל תפילה זה שהכרתי להתפלל בו לפני התיבה. וקולו מיירא היה אז כראוי, אך נשבר עוד במשהו מחמת הצום. ולא גרע הדבר כי הוא זה מחיבתו של הקהל אליו, ואני בתוכו. ואף ביום הכיפורים היו ניגוניו לעלא לעלא. וכשהיה מגיע, דרך משל, לוכך היה מונה, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש וכו´ היה עולה ויורד בניגונו, ולא היה מתכוון לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. וכשהיה מגיע לפתח לנו שער בעת נעילת שער שבתפילת נעילה, היה קולו תחנונים גבוהים גבוהים, ובכי פנה יום היה קולו דועך משל תקוות עמנו האחרונה. והיה משכנו אחריו בנגינתו ונרוֹץ אל עולמות אחרים. פעם אחת הייתי מלווה אותו ביום הכיפורים בבוקר בבוקר על הגבעה אל בית הכנסת, שקיימא לן שמקימים בית הכנסת במקום גבוה שבאזור. והיה מתאנח, ודברתי עמו לעודד את רוחו. חייך ואמר לי: בני, שמעתי פעם מאדם אחד... אדם אחד מן הקהילה, כן... גם הוא היה מתפלל בבית הכנסת שלנו. היה זה לקראת סוף חייו... ובכן, שמעתי ממנו שאמר, שעם כל שנה נעשית הגבעה הזאת גבוהה יותר. עכשיו רואה אני שהוא צדק... יא. ונאנח וחייך, אך ודאי היה זה מן החיוכים המרים. ולא הבנתי אז שצדק, רק עתה. עד שהגענו לבית הכנסת נמחה החיוך מעל פניו, שהיתה יראתו נצרכת לבוא, וכן התפללנו שם. ובשופר גדול יתקע-- אהה-- אהה-- , היה מנגן ועולה ויורד ושומעים היינו בפיו שופר דישיבה של מעלה. ופתאום וקול דממה דקה ישמע, היה מנגן בלחש ובחידוד ושומעים היינו אותו בפיו. מי בקצו, ומי לא בקצו. מי ישלו בעליה, מי יתיסר בירידה. ועליה גדולה בוכחלום יעוף, וחשנו את דמעותיו שלא היו ולא עלו אל פני אשמורות עיניו, הן בוכחלום יעוף כשהזכרתי כשם שהיה בקריאת התורה באחרי מות שני בני אהרן. רק עתה אדע מדוע, שאף הוא מתו וכך היה מונה את אבדותיו כמונה מרגליות, להבדיל את כל ההבדלות מלבד שהיה מניח הפסק בין מילותיו, אחת, אחת ואחד, אחת ושנים, אחת ושלוש, אחת וארבעה, אחת וחמשה, אחת וששה, אחת ושבעה. ולא נותר בו כח להתכוון לעלות מעלה או לרדת מטה, אלא היה כמצליף. אף אותה פעם היה מנגן ניגוניו והיה משכנו אחריו אל עולם אחר. והכה-נים, אהה--אההה--אההה--אה-י-י-י, במנגינה רקומה שתי וערב, מז´ור ומינור מתחלפים ויראה גלומה. והע----ם, אי-י-י-י-י-י... העומדים בעזרה - ואני דומה בשעתי של ילדות לעמוד כבשעתם על רצפת אבני שיש של עזרת בית מקדשנו, והנה לויים בשירם, והנה כהנים ממרקים עבודה על יד כהן גדול, וראה! הנה זה כהן גדול שהיה עומד אצל פרו והתוודה. כשהיו שומעים... אהה--- ... את השם הנכבד והנורא---- - ונורא היה קול ששמענו מפיו, ונתחלחל כל הקהל - מפורש. מז´ור, כאומר, דבר לא נותר בהסתרו, הכל ברור מעתה ועד עולם ואין לו יתרון, וחוט של עצבות שהזכרתי נמסך על קולו של בעל תפילה, וכן היה קולו נשבר מחמת הצום. יוצא מפי כהן גדו----ל, מינור, והקהל חש את גודל המעמד והכרעתו בעיניו ובלבותיו, בקדושה ובטהרה... היו כורעים ומשתחוים. וכל הקהל כורעים ומשתחוים כמוהם בשעתם, אלא שהיו פורשים נירות תחתיהם משום אבן משכית. ואני כורע ומשתחוה עמהם, ואיני שומע עוד את ניגוני בעל התפילה, שמילים אלו אין מנגנים אותן מחמת יראה גדולה שבהן, שאיך יוכל אדם להעיז פניו ולהגביה קולו ברגעי קדושה כאלה. ואף אני נופל על פני ואומר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ומתרומם. בעל התפילה, אף הוא היה מתכוון לגמור את הכריעה כנגדנו המברכים, להתרומם ולומר: תטהרו, ויצאה נשמתו בטהרה. ולא הבנתי אז, רק עתה. ת.נ.צ.ב.ה.

עַל הַמַּפָּה הַלְּבָנָה הִנַּחְתִּי פָּמוֹטוֹת מְהֵלִים מַעֲרֶכֶת וְרָדִים שְׁתֵּי כּוֹסוֹת אֲרֻכּוֹת-רֶגֶל וְיֵין אוֹבְדִים אָדֹם לְחַיֵּינוּ שֶׁאֵינָם. מֵעַל רֹאשִׁי שְׁתֵּי צִפֳּרִים מַרְהִיבוֹת יְרֻקּוֹת-כָּנָף עָפוֹת אֶל חֶפְצָן בְּשִׁירָה מְלַבֶּבֶת עוֹרֵךְ הַשֻּׁלְחָן עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה נוֹשֵׁא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה לִסְמֹךְ עַל שֻׁלְחָנָם שֶׁל אֲחֵרִים.