"שאלום. מקורה אחי?"
"הכל אחלה... מה איתך?"
"ב"ה טוב"
"יופי. תגיד רגע, איפה אתה?"
"אני בדרך לבית חולים עכשיו. דודה שלי לאה שברה את הרגל והיא צריכה שמישהו יקפיץ אותה חזרה הביתה. כי אין להם רכב.."
"אה. אבל צחי. תיזהר. ממש גשום היום. שהטרנטה שלך לא תחליק. סע לאט אחי..."
"אוקי. סבבה. שמע אחי, אני עוד שנייה נכנס כאן למחלקה, אז אני צריך לסיים. רצית משהו?"
"כן. שמע, יש לאוריה בת מצווה היום. אז אתה בא, כן?"
"ואו. עודד. רק עכשיו נזכרת? בבת מצווה של אחיות שלי עדכנתי אותך קצת לפני..."
"מה אני אעשה אח שלי.... ככה יצא... אז תבוא?"
"בעז"ה... כשאני אסיים פה עם הדודה..."
"טוב. זה באולמי "שלום ורעות". מתחיל ב7... יאללה. נתראה..."
"ביי"
"סליחה, את יודעת אולי איפה נמצאת לאה יעקובוביץ'’?" שאל צחי את פקידת הקבלה במחלקה.
"לאה יעקובוביץ.. אממ רק רגע...." אמרה הפקידה והחלה לפשפש בתיקיות ובמסמכים הרבים שהציפו את שולחנה... "כן. הנה, לאה. היא בחדר 16. ממש כעת סיימו את הקיבוע. תמשיך ישר במסדרון ותפנה ימינה..."
"תודה"
צחי המשיך תוך שהוא עוקב אחר הוראותיה הברורות של הפקידה. הוא נכנס אל החדר שהיה פתוח. דודה לאה ישבה שם כשרגלה מורמת על כיסא.
"צחי, הוו צחי, אני כל כך שמחה שאתה כאן. אבל הקדמת. יש לי עוד איזה טיפול שאני צריכה לעבור ברגל השנייה. זה ייקח משהו כמו שעה... אוי. אני כל כך מתנצלת. חשבתי שתגיע יותר מאוחר. פשוט כשהחלקתי גם רגל שמאל נפצעה קצת והדוקטור עכשיו צריך לבדוק גם אותה..."
צחי חייך "דודה לאה, מה קורה לך? ז בסדר גמור. אני כאן ואני אחכה. בכל מקרה אני צריך להתפלל מנחה. זה לגמרי בסדר. עוד שעה אנחנו נצא מכאן. תרגישי הכי נעים בעולם. זה באמת בסדר. אני אהיה למטה. ועוד שעה אגיע לכאן שוב. בסדר?"
"הווו... צחי. מלאך שלי. בוא, אני אתן לך נשיקה..."
צחי חייך. דודה לאה מעולם לא הבינה שיש גיל בו מתבגרים ואז אי אפשר להעניק את נשיקות האודם הורוד שלה שמותירות את חותמם על הלחיים. אבל דודה לאה היא דודה. ועכשיו היא גם חולה. אז צחי רכן וקיבל נשיקה מצלצלת ודביקה במיוחד.
"יופי צחי. צדיק. אז עוד שעה ניסע הביתה.."
צחי יצא מחדר בזריזות. חושש שמא הדודה תפרגן לו בעוד כמה נשיקות תודה. הוא עבר במסדרון המחלקה והניד ראש לפקידה שעזרה לו קודם. אחר ירד אל בית הכנסת שבקומה הראשונה. והתפלל שם מנחה. הוא הביט בחלון בית הכנסת עם סיום התפילה וראה שהגשם הפסיק לטפטף ואז יצא החוצה. אל מדשאות בית החולים רחבות הידיים. צחי הביט סביבו מתענג על האוויר הנעים והבריא ואז שכב על הדשא בתנועת משתזף. קרני שמש החלו לצאת. אט אט. וחיממו אותו בשכבו על הדשא הרטוב. הוא שכב כך. זמן מה. מתענג על התחושה המפנקת. ומקווה שלא תיגמר לעולם. רוח נעימה. דשא לח. וקרני שמש מלטפות שיוצאות ומחממות. ואז, משהו נחבט בראשו. "אאוץץץץ..." הוא צעק.
"אוי. אני מצטער"
צחי הרים את ראשו. ילד קטן עם תלתלים בלונדיים ועיניים כחולות וגדולות הביט בו. "לא התכוונתי..."
"זה בסדר" אמר צחי וליטף את קרקפתו.
"פשוט שיחקתי כדורגל. וצריך לרוץ מהר. אתה יודע... כדי לנצח. ואז, מה שקרה פשוט, הוא שבעטתי בכדור חזק מידי. ואממ. הוא פגע בך בראש. בכלל לא התכוונתי. כואב לך?"
"לא. זה באמת בסדר חמוד. זה בסדר..."
"אז כבר לא כואב לך?"
"לא. בכלל לא"
"תבטיח שאתה לא אומר לי סתם.." חייך הילד והסיט תלתל שנפל על עיניו.
"אני מבטיח שכבר לא כואב לי" אמר צחי.
"יופי" שמח הילד.
"אתה ממש חמוד. אתה יודע? יפה מצידך שכל כך אכפת לך אם כואב לי או לא.."
הילד חייך. "כשכואב זה לא כיף" הוא הסביר "כי אז אתה מקבל זריקות. ובדיקות. וכואב לך. וכולם משחקים. ונהנים. והולכים לגן. ורק מי שכואב לו נמצא בבית חולים. עם אנשים שחולים. שכואב להם. אתה מבין? זה לא כיף.."
צחי החל לרגע מעכל את המתרחש סביבו. "יכול להיות שהילד המדהים והחמוד הזה הגיע לכאן כי הוא חולה?" שאל את עצמו. ומיד קיבל את תשובה.
"אני למשל גם חולה. אתה יודע? וגם לי לפעמים כואב"
"אתה יודע במה אתה חולה? הרגל כואבת לך? או היד? מה כואב?" שאל צחי.
"אני יודע במה אני חולה. שמעתי את אמא שלי וגם את אבא שלי ואח שלי הגדול והחכם איתי מדברים על זה. אני חולה בסרטת..." הסביר במבט ידעני.
"סרטת? ואו. זו מחלה? או שם של פצע?"
"זאתי מחלה. מה אתה לא יודע? יש הרבה ילדים איתי כאן שגם להם יש סרטת"
"ומה המחלה הזו בעצם עושה לגוף שלך?"
"אממ. אני לא יודע. היא מכאיבה לו."
צחי מצא עצמו לפתע חוקר אודות מחלה לא מוכרת ילד בגן. "כמה טיפשי מצידי. למה שילד כל כך קטן יידע הכל אודות המחלה שלו. בקושי את שמה ידע לבטא נכון. טיפשי מצידי לשאול כל כך המון שאלות..."
"ההורים שלי מחכים לי שמה. אבא שלי עשה לי סימן לחזור. הוא בטח לא מבין למה אני כאן כל כך הרבה זמן. אולי הוא חושב שאני מדבר עם זר"
צחי העיף מבט אחור. שם ישבה משפחתו של הילד. היו שם הוריו ועוד שתי ילדות שצחי תיאר לעצמו שאלו אחיותיו.
"זאתי המשפחה שלי. אבל יש לי עוד אח. גדול איתי. הוא האח הכי גדול בעולם"
צחי חייך. "הילד הקטן ממש מעריץ את אחיו.." חשב לעצמו.
"טוב אני חייב ללכת" התנצל הפעוט. ואז הסתובב לכיוון משפחתו.
כשהילד הסתובב הבחין צחי כי מאחורי ראשו, במקום שבו היו אמורים להיות עוד תלתלים בלונדיים חמודים, היו קרחות גדולות. הצינור שבידו. הקרחות בראשו. צחי הבין לפתע. הילד לא חולה בסרטת. הוא חולה בסרטן. דמעות נקוו בעיניו למרות שרק עתה הכיר את החמוד הקטן.
ה
ילד הסתובב בפתאומיות "לא אמרת לי איך קוראים לך?"
"קוראים לי צחי" חייך צחי ומחה את דמעותיו.
"אה" אמר הילד.
"ולי קוראים שחר"
צחי הביט בילד. הילד השיב לו מבט.
ואז צחי התרומם מהדשא. וחיבק אותו. את שחר הקטן. את שחר החולה. החולה ב"סרטת". אף שחר חיבק את צחי חזק. נאחז בו ממש.
וזו הייתה ההתחלה.
ההתחלה של קשר.
התחלה של קשר אמיץ.
תגובהתגובות