12/10/08
איתי עצר את הרכב וכיבה את המנוע.
"טוב. נטע. עד שאת לא מרגישה שאת לגמרי בסדר, אני נשאר כאן, כשתרגישי יותר טוב אקח אותך הבייתה"
"איתי. זה בסדר. אני ממש בסדר"
"כן. ואני גם ממש מאמין לך. את יכולה להיות גאה בזה. אבל פשוט תודי שאת גרועה בלשקר"
נטע חייכה.
"או שאת פשוט גרועה בלשקר לי כי אני קורא אותך כמו קלף פתוח. הא?"
"אוו... איתי.. תיזהר בטעות לא להחמיא לעצמך..."
איתי צחק. "את רוצה לצאת איתי?"
"סליחה?" שאלה נטע בבלבול.
"אה.. חח.. לא. לא. לא הבנת. התכוונתי אם את רוצה לצאת מהרכב יחד איתי. יש אוויר ממש טוב בחוץ" הסביר איתי והסמיק קשות.
"חח. אתה מסמיק" ציינה נטע.
"כן. קיוויתי שיש לך טאקט ושתתעלמי מהעובדה.."
"טוב. נו. בוא נצא..."
נדהם מההתאוששות המהירה של נטע לאחר ששמעה על התאונה הקטלנית ברדיו, יצא איתי מהרכב בעקבותיה.
"איזה מזג אוויר. פשוט חלום"
"חבל על הזמן. בירושלים תמיד יש מזג אוויר טוב באוקטובר. למרות שלפעמים קריר יותר מידי" ציין איתי.
"אם היה אפשר לבחור עונה אחת. מה היית מעדיף איתי. קיץ או חורף, קור או חום?"
"אממ. אני חושב שהייתי מעדיף קור" אמר לאחר מחשבה.
"באמת?? אני ממש מעדיפה חום.."
"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."
נטע צחקה.
"ככה אומרים.."
"איתי"
"מה?"
"ממש העלת לי את המצב רוח. הייתי ממש מדופרסת מקודם. תודה"
"אני שמח לשמוע. בכיף"
איתי ונטע המשיכו ללכת. צועדים בשתיקה. ואז הכל קרה מאד מהר. נטע ואיתי פנו ימינה באחת מהסמטאות הצרות ביותר בירושלים ולכיוונם מסמטא אחרת פנו שני אנשים אחרים, מה שיצר התנגשות חזיתית בה מצאו עצמם ארבעתם מוטלים על שלולית וסופגים מים בכמויות שהיו בהחלט ממלאות את הנדרש בכנרת אם היו סוחטים לתוכה את המים שנספגו בבגדיהם.
"איתי??"
"שקד?"
"נ-ט-ע?"
"נעם??????????????"
"מה אתה עושה פה?"
"אני? מה אתה עושה פה?"
"אז מה נטע. או שלא רואים בכלל או שרואים בכמויות, הא?"
"אממ. כן.."
"מה איתי. גם לך יש חברה?"
"לא"
"אה. פשוט לא מצאתי דרך אחרת לתאר הליכה רומנטית באמצע הלילה עם מישהי שהיא לא אחותך.."
"או. נעם די"
"אה. אז אתם לא חברים?" התעניינה גם שקד.
"לא" השיב איתי
בליל של שאלות וקולות מילא את הסמטא הצרה. נטע, נעם, שקד ואיתי שאלו אחד את השני אין ספור שאלות. חבל רק שאף אחד מהם לא חשב לענות איזו שהיא תשובה..
אחרי כמה דקות של מבוכה נפרדו ארבעתם בתחושה של בלבול גדול.
"טוב נעם. אז נדבר אחי..."
"יאללה. ביי..."
נפרדו הבנים. איש איש לדרכו.
"שקד. אולי זה אומר שאנחנו צריכות להיפגש יותר. כנראה לא סתם נפגשנו פעמים היום..."
"אולי.. נדבר.."
"ביי"
"ביי"
נפרדו גם הבנות.
הסמטא שוב הייתה שקטה כמקודם.
"טוב. נטע. אז בואי. רוצה לחזור הבייתה?"
שתיקה.
"נטע?"
שתיקה.
"נו מה נהיה? משחק השקט?"
"נטע. מה יש לך?"
"כלום"
"אה. נכון. נו, כבר סיכמנו שאת גרועה בלשקר לי"
"אז מה. גם סיכמנו שאתה "קורא אותי כמו קלף פתוח", מה שלא במיוחד מוכיח את עצמו נכון לרגע זה..."
"אז תאמרי לי מה העניין?"
"לא משנה"
"נו, מה קורה לך? לפני רגע היית סבבה..."
"לפני רגע גם אתה היית סבבה..."
"אה. זה קשור אלי?"
"כן. מה חשבת?"
"האמת לא חשבתי. נו, אז תאמרי לי מה הבעיה?"
"איתי.."
"מה?"
"תעזוב אותי. בסדר?"
"אז את לא רוצה לומר לי?"
"לא"
"טוב. איך שאת רוצה. אז בואי. אני אחזיר אותך הבייתה"
"לא. עזוב אני אחזור לבד"
"מה? למה?"
נטע לא הותירה מקום לשאלות. היא פשוט החלה לצעוד מהר מתעלמת מקריאותיו החוזרות של איתי והפצרותיו שמאוחר ושהוא ייקח אותה ונגמר הסיפור.
"הוא אפילו לא מבין מה הבעיה" חשבה לעצמה. "אני כזאת טיפשה. מה חשבתי לעצמי? אוף..."
"מה קורה לבחורה הזו? מה עשיתי?" הרהר איתי מצידו השני של הסמטא.
"נשים" הפטיר לעצמו. "נשים..."
תגובהתגובות