13/10/08
"איתי. זאת הפעם השלישית שאני שואל אותך. מה קורה לך?"
"סליחה הרב. לא הייתי מרוכז. מה השאלה?"
"שאלתי אם קראת את המאמרים שהבאתי לך.."
"אה. כן. קראתי הרב. קראתי"
"מה ששפת הגוף מקרינה במצבים האלו מאד מאד חשוב ומשפיע על ההתרשמות ועל כושר ההקשבה והשיפוט. אתה חייב להיראות נינוח ובטוח בעצמך..."
איתי נאנח לעצמו. הרב יקותיאל ממש פיתח אובססיה בנוגע לדיון המתוקשר. איתי רק קיווה בליבו שהדיון הזה ייגמר כבר. אה. הוא גם קיווה שהכל היה רק חלום ושהוא לא באמת לקח על עצמו את הפרויקט המטורף הזה.
אבל זו הייתה תקוות שווא. איתי היה עמוק בפנים. יותר מידי. נותרו שבעה ימים לדיון. ואיתי עסק בהכנות קדחתניות.
הדיון היה למעשה כינוס של בני נוער ממגזרים שונים בארץ. הוא אמור היה להיערך באופן של שאילת שאלות ספונטנית שיפנו המשתתפים אחד לשני. איתי נלחץ מאד. הוא חשש שלא יענה את התשובה הנכונה. הוא תיאר לעצמו שכלפיו יהיו מופנות שאלות על הדת מאחר והוא מגיע כמיצג הציבור הדתי וחשש מכך מאד. "ומה אם לא אדע מה לענות וסתם אגרום לחילול ה'?" שאל את הרב. "איתי. הקב"ה ישלח לך סיעתא דשמיא. אני דווקא מאד סומך עליך ועושה רושם שגם חבריך. ובעז"ה תעשה רק קידוש שם שמים ברבים.." הרגיע אותו תמיד הרב יקותיאל.
עכשיו, היה איתי רחוק מכל הנושא הזה מאד.
המריבה הלא מוסברת שהייתה אתמול עם נטע לא הפסיקה להטריד את מנוחתו. הוא פשוט לא הבין מה קרה לה. עד שכבר שמחה קצת ואפילו הודתה לו על שעזר לה לצאת מהבאסה שהייתה שרויה בה, פתאום שקעה בה שוב. אבל הפעם זה היה קשור אליו.
"מה כבר עשיתי לה?" לא הבין איתי.
הוא הריץ במוחו את האירועים. ופשוט לא הבין מה כל כך הרגיז והעליב את נטע.
"אולי בגלל שלא טרחתי לבדוק אם היא הרגישה בסדר אחרי הנפילה? אולי כאב לה והיא ציפתה שאתייחס אליה?...לא. נטע לא תעשה סיפור מכזאת שטות... אז מה כן?" איתי היה מתוסכל. הוא פשוט לא הצליח להבין מה היה המעשה שעשה שהיה כל כך בעייתי ופוגע.
"איתי. אתה איתי? אתה ישן בלילות? מאד חשובה הערנות שלך..."
"כן. הרב אני לגמרי איתך. אני ער. אני בסדר. מה שאלת?"
"אוחחח.." נאנח הרב. "לא משנה. אני רק מקווה שאתה זוכר שמחר יש לנו את המפגש עם ערוץ 2 ועם שאר חבריי הפאנל... אתה זוכר איתי?"
"כן. הרב. אני לא שוכח. התאריך הזה תלוי לי על המקרר.. בחדר. בשולחן בכיתה בישיבה. יש ל תזכורת בפלאפון. והכי חשוב ביקשתי מאחים שלי שיזכירו לי. הם לקחו ת'משימה רציני ומאז לא מפסיקים להזכיר לי.אל תדאג הרב. לא אשכח בעז"ה..."
"בסדר איתי. אני חושב שמוטב שתישן קצת. אתה נראה לי לא ממש מרוכז. לא ממש איתי..."
"אני באמת לא ממש איתך" הרהר איתי.
"אני לא מצליח להבין... פשוט לא מצליח. מה קרה?"
בפעם האלף ואחת העביר איתי במוחו את רצף אירועי האתמול.
"...נעלתי את הרכב. יצאנו. דיברנו. נכנסנו לסמטא הצרה הזו. נתקענו בנעם ובחברה אחת לא דוסית במיוחד של נטע. דיברנו קצת בינינו ואז כשהם הלכו נטע נהייתה עצבנית. מה קרה? אוף. אני שוב לא מבין..." מתוסכל כמו שלא היה מעולם יצא איתי מבניין הישיבה והתיישב בחוץ על הספסל היחידי ששירת את כל תלמידי הישיבה.
הוא הוציא את הפלאפון. כתב הודעה. מחק אותה. וכתב שוב. ושוב מחק מילה. והוסיף שתיים. ומחק. וחשב. ושלח את הסמס. "שיהיה" הפטיר לעצמו. וחזר אל בית המדרש לאמצעו של דיון סוער.
"טוטו... טוטוטטו.. טו טוווו..."
"של מי הפלאפון הזה?" רעמה המורה אסתי בקולה הצווחני.
"שלי המורה. אני מיד מכבה" הסבירה נטע והשתיקה את המכשיר.
"אני אהיה נחמדה היום. מכיוון שהחתונה של הבת שלי העלתה לי מאד את מצב הרוח. אבל אני מבקשת בנות. שסיטואציה כזו לא תחזור על עצמה. זה נורא לא מכבד ולא מכובד. שכל אחת תשים את הפלאפון על מצב שקט. זה מפריע מאד למהלך השיעור. ועכשיו תקשבנה כולן אני מלמדת את משפט תלס המורחב... עיניים אלי בקשה..."
"נטע. יש לך מזל שהבת של המורה התחתנה שלשום. כולנו היינו יודעות מה היה קורה אם היא הייתה במצב ברוח התקין שלה.." עודדה תהל מהשולחן ליד.
"ממי הסמס? אבא? אמא? סבתא גילה? או שאולי... אממ. יכול להיות שלא ניחשתי נכון??" גיחכה אמונה.
"חה חה חה"
"אוח נטוש אל תהיי מבואסת. את נראית לא משו. תתעודדי נשמה... בכל זאת, לא כל יום את מקבלת הודעה כזו... נכון?" קרצה אמונה לתהל.
"אמונה. את מזה בוגרת. באמת תודה על העידוד והתמיכה...אבל אני בסדר..."
"נטוש. אז אולי תספרי לכולנו מה שלח לך בחיר ליבך. האביר על הסוס הלבן. החתיך הבלתי מעורער של כל הזמנים. המקסים. המשגע. הצדיק. המוכשר. המדהים והמהמם הקרוי בפי רוב איתי..." ניג'סה גם טליה.
"טליה. תהל ואמונה. די כבר. איזה נודניקיות נעשיתן. חוץ מזה שההודעה בטוח לא ממנו."
"נטע. אל תקראי לנו נודניקיות. אנחנו בסך הכל מתעניינות בחיי החברה של חברה טובה שלנו. שלא תעשי שטויות וכו. את יודעת..."
"באמת תודה רבה תהל. אני מסתדרת לבד. ותפסיקו לעשות סיפור מכל שטות. אין בינינו שום דבר. ממש כלום. ואל תעשו מזה סיפור. מה, אני נראית לכן כמו אחת כזאת שאתפרחח סתם ככה?"
"אה.. תראי.. נטע.. תמיד רציתי להגיד לך..."
"ממש מצחיק אמונה. אגב. נטע. למה את כל כך בטוחה שזה לא ממנו?"
"אם כל כך מעניין אותך טליה. ואני רואה שזה מעניין באמת לאור הסיפור שעשיתן כאן מהודעת סמס אומללה. אז זה בגלל שאתמול ממש התווכחנו. ממש אבל. וזהו. לכן אין מצב שההודעה ממנו"
החברות השתתקו.
"טוב. באמת עשינו מזה סיפור. זה בסך הכל הודעה. איזה חבורת פתטיות אנחנו. מה נהיה איתנו? שמתן לב איך חפרנו לנטע בחיים עכשיו? בכיתה ג' היינו יותר בוגרות. סורי נטוש. לא בכוונה... נסחפנו..." התנצלה טליה.
"זה בסדר" אמרה נטע.
"מה כל כך בסדר מבחינתך גברת בר-לב? אולי העובדה שלא רק שקיבלת הודעה באמצע שיעור והפרעת למהלכו התקין, את גם מרשה לעצמך לפטפט על הא ודא.ועוד בקול. פשוט חוצפה. צאי מהכיתה בבקשה. עכשיו" רעמה המורה אסתי בקולה הצורם. נטע סידרה את חפציה והתארגנה לצאת מהכיתה.
"אני רואה שעוד יש לך זמן. אז תרשי לי לתקן את עצמי. צאי מהכיתה ואל תחזרי בלי אישור של הרב מאירסון..."
נטע הביטה במורה במבט שואל.
"מה כל כך תמוה בעינייך גברתי הנכבדת?" שאלה המורה אסתי.
"פשוט שלחזור עם אישור של הרב זה הייתה שיטה שהייתה נהוגה כשהיינו ביסודי המורה. ממש לא בכיתה י"ב. אז אני מתארת לעצמי שנטע הייתה מופתעת...." נחלצה תהל לעזרת נטע.
המורה הביטה מזועזעת ומוכת תדהמה.
נטע לא נהגה להתחצף למורות. אז היא משכה בכתפיה ויצאה מהכיתה.
"המורה. שתדעי שזה אנחנו. זו לא נטע. אנחנו דיברנו איתה"
"כן זה באמת לא אשמתה..."
"זהו המורה. אנחנו הפרענו לה. נטע דווקא ממש רצתה ללמוד..."
"מספיק. הגיעו מים עד נפש. באמת נסחפתן. חבורת חצופות. אתן חושבות שאנחנו בכיתה ו'? זה ממש לא מעניין אותי כל הסיפורים האלו. אני מבקשת גם מכן עכשיו. שתיקחו את החפצים שלכם ותצאו מהכיתה. וכדאי שתזדרזו. מספיק הפרעתן..."
תהל אמונה וטליה יצאו בעקבות נטע מחוץ לכיתה.
"ואל תשכחו להשלים את החומר..." צרחה המורה צווחה אחרונה וצורמנית במיוחד.
"אז איפה נטע?" שאלה תהל.
הן הביטו סביב וחיפשו אותה. "אה. הנה היא. תראו שם בחוץ ליד המשרדים... רואות?"
אמונה וטליה הביטו. "כן. נכון זו היא... יאללה בוא נלך אליה.. נראה לי היא מזה מבואסת מהוויכוח או ממה שלא היה לה אתמול עם איתי..."
הן התקדמו בצעדים בטוחים אבל אז נעצרו. נטע ישבה בשקט. מביטה בפלאפון. כנראה קוראת את ההודעה שקיבלה. החברות מיד זיהו את המבט הזה. זה המבט של נטע כשהיא עוצרת עצמה מלבכות..
מבלי שתרגיש התרחקו משם שלושתן כלעומת שבאו.
ונטע ישבה. קוראת את ההודעה. וכואבת. וקוראת אותה שוב. ונפגעת.
"נטע. אני באמת לא מבין מה קרה. אשמח אם תסבירי. איתי"
כל כך קצר. ותמציתי. וענייני.
"מה כל כך קשה להבין פה?" תמהה לעצמה נטע "או שאני פשוט כזאת תינוקת...בכל מקרה. אני פשוט חייבת לדבר איתו. באמת הגיע הזמן לברר את הנקודה הזאת. אחת ולתמיד..."
תגובהתגובות