ראש הישיבה, הרב שלמה, היה ראשון למספידים.
"אוי, ר' אברום, אוי, איך נפלו גיבורים, אוי מה היה לנו...
אילו מידות. איזו אצילות. כמה תלמידים העמדת. איך הם אהבו אותך. כמה השקעת בהם; כמו שרק אתה יודע. מה יעשו היתומים?
תראה כמה יתומים השארת אחריך! קודם כל את אסתר והילדים. אבל לא רק הם; תלמידים של עשרים וחמש שנה זה לא דבר של מה בכך. העמדת דור שלם של תלמידים הממשיכים בדרך ד'. זכית לראות אותם מגיעים לעמדות מפתח; מקדשים שם שמים בעולם התורה; במערכת הביטחון; בשירות המדינה; ברפואה. ב"ה, זכית לראות פירות, פירות מתוקים. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו.
איך זה קרא לנו?!
איך נפלנו?
איך דווקא אתה היית שם עת הגיע המחבל הארור לשוק. קנית דברים לכבוד שבת קדש הממשמשת ובאה; והתעלית ליום שכולו שבת.
גדול העצה ורב העליליה. דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים. הקב"ה רצה אותך אצלו. הקב"ה אוהב שושנים. אבל מה איתנו?! יתומים היינו ואין אב. מה נאמר לתלמידיך, לאוהביך, די בכל אתר ואתר?
כל כך הרבה יהודים נרצחו בשנים האחרונות. אבל לא חשבנו שזה יגיע כל כך קרוב אלינו, לתוך ביתנו. עלה מוות בחלוננו.
אבל צריך גם לדעת להתנחם. הנביא לימד אותנו: 'עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע'- משם למדנו שדווקא מתוך הצרה נבנית הישועה. לנו אין עוד יכולת להבין זאת. עדיין אנחנו מוכי הלם. אין בנו יכולת לדבר. מוטב שנידום.
רק נבקש ממך, ר' אברום, כשאתה עולה לשמים תבקש מהקב"ה שיאמר לצרותינו די. היה מליץ יושר על אסתר והילדים ועל הישיבה הקדושה וכל עם ישראל. אנחנו נשתדל לעזור להם בכל מה שנוכל. נוח בשלום על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ובלע המוות לנצח ומחה ד' דמעה מעל כל פנים".
קדיש.
בניו של הרב בריזל עמדו ליד המיטה ואמרו קדיש. זה היה פשוט נורא לראות את שלושת הגדולים אומרים קדיש יחד עם בן הזקונים של הרב בריזל. לראות ילד כזה קטן וכבר יתום. מי יקח אותו לבית הספר, מי ילמד איתו בשבת, מה יעשה בלי אביו?
מסע ההלוויה יצא מבית ההלוויות שמגר להר המנוחות. בשמגר רק הרב שלמה הספיד. שאר ההספדים היו בהר המנוחות. היו אלפים בהלוויה הזאת. דומה שכמעט כל ירושלים עמדה דום לכבוד הרב בריזל. כנראה שהוא היה מוכר בכל החוגים. בלט מאד מספר בחורי הישיבות החרדים שהשתתפו בהלוויה. אולי זה בגלל שהם שמעו שנרצח תלמיד חכם. אמנם כל יהודי שנרצח על קידוש השם הוא קדוש; אבל תלמיד חכם על אחת כמה וכמה.
בהר המנוחות הספידו עוד כמה רבנים. הגיע לשם הרב הראשי, רבנים וראשי ישיבות. קרובי משפחה מקרוב ומרחוק.
לקראת השעה שתים עשרה התחילו אנשי החברה קדישא לזרז את המספידים. ערב שבת, אין יותר מדי זמן. שעון חורף. אנשים צריכים להספיק לחזור לבתיהם. הגיעו אנשים מכל הארץ; מבאר שבע שבדרום ועד קרית שמונה שבצפון.
נגמר שלב ההספדים השני. קדיש. מסע ההלוויה יצא לכיוון הקבר. "יושב בסתר עליון בצל ש-די יתלונן..."
עוד עצירה אחת לפני הקבר. רחש בקהל. המנוח כבר נתון ממש מעל הקבר הפתוח.
אחרי כמה דקות, כשכולם הגיעו ליד חלקת הקבר הפתוחה שעוד מעט קט תיאות לקבל את הרב בריזל לתוכה, אמר הקריין: "בתו של המנוח, תמר, תישא מספר מילות פרידה".
ליד המיטה נראית נערה בסוף שנות התיכון. בוכייה. בקושי מצליחה לפתוח את פיה.
"אבא. אבא היקר לנו מאוד. איך הלכת מאיתנו? ככה בחטף, בלי הזמנה. בלי הודעה מראש. לא מתאים לך. תמיד היית מסודר כזה, רושם הכול, מודיע לנו כל דבר. ופתאום אתה הולך ככה...
אני יודעת שבתקופה האחרונה היה בינינו מתח לא פשוט. הייתי מופיעה עם שרוואל בבית ואתה לא אהבת את זה, בכלל לא אהבת את זה. גם כשלבשתי חולצות קצרות מדי דעתך לא נחה מזה. היית שואל: 'מה קרה לבת היפה שלי?' ואני הייתי צוחקת ואומרת לך שככה זה נראה לי יותר יפה. אבל לא היית מוותר. היית אומר: 'זה יופי של גויים. את בת ישראל צנועה וטהורה. את בת של שרה אמנו, של רבקה. איך את יכולה ללכת ככה?'.
ולמרות זאת נשאר בינינו קשר טוב. מעולם לא רציתי לצער אותך, אבא, ואתה יודע את זה. פשוט זה מרד של גיל ההתבגרות. זה לא נובע מרשעות.
זהו. עוד מעט ייסתם הגולל.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. רק אתמול בבקר עוד הקפצת אותי לקנות בגדים; רק אתמול עוד חייכת את החיוך המקסים, שרק אב אוהב יכול להעניק לבתו, אפילו אם היא קצת מרדנית.
אבל צריך להכיר במציאות. זה נגמר. לא יהיה לנו אבא. יתומים אנחנו.
אז אני רוצה שתדע, ואני בטוחה שאני אומרת את זה לא רק בשמי, אלא בשם אמא והאחים וכל התלמידים שלך: אהבנו אותך מאד. תחסר לנו מאוד. אין לנו מושג איך נקום מזה.
כבר מתגעגעת, תמר".
איש החברה קדישא פתח בניגון השמור להלוויות: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון; מאין באת - מטיחה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
לאחר מכן ביקש את בקשת המחילה מהנפטר: "הרב אברהם בן הרב משה יהושע בריזל, בשם החברה קדישא אני מבקש מחילה אם עשינו איזה דבר שלא כדין. כל מה שעשינו עשינו לכבודך ועל פי מנהג ארץ ישראל ומנהג ירושלים עיר הקודש תיבנה ותכונן. אנחנו פוטרים אותך מכל חברה בה היית חבר ומכל תאגיד בו היית רשום. נוח בשלום על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין ונאמר אמן.
המיטה הורדה אל קברה. הרב בריזל עוזב את העולם. חלל הקבר מתמלא בחול. רבים המבקשים ליטול חלק במצווה.
אמציה עמד קרוב מאוד. הוא התלבט מאוד. בסוף, בידיים רועדות, הוא לקח את האת וכיסה בעפר את הרב שלמה. מי היה מאמין. בחיים הוא לא חשב שכך זה יסתיים. הזוי.
-----------------------------------------------
כל הדבר הזה היה מוזר מאוד. אמציה היה קשוב כל ההלוויה. הרבה הספדים גרמו לו לבכות. תחושות מעורבות ליוו אותו: מצד אחד הוא לא הסכים עם הרב בריזל בדרכו; כשהרב שלמה סקר את הישגיו החינוכיים של הרב בריזל, משהו צבט את ליבו של אמציה. הוא נזכר באותו יום, בסוף השביעית, הרב בריזל אמר לו משהו דומה. והוא לא יכול היה לסבול את זה, הרי הרב בריזל הוא הוא הגורם לנפילתו הרוחנית, הוא הוציא לו את החשק לכל דבר שבקדושה, על איזה מחנך דגול בדיוק הם מדברים? בגללו סבלתי כל כך הרבה, נזכר אמציה.
ומצד שני, בכל זאת בוודאי הוא התכוון לטובה, גם אם טעה.
כך או כך, הוא נרצח על קידוש ד'. כעת הוא נמצא במקום שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו.
--------------------------------------------
נסתם הגולל. כי עפר אתה ואל עפר תשוב. והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.
תגובות
תקשר בין אמציה לתמר?
תעשה את הבא מהר..
קצת לתיקון- הרב לא מדבר בסגנון קבוע, פעם בקצת סלנג ופעם בציטוטים ממקורות, זה לא נשמע אמיתי ואני חושבת שגם הרב ברזל "דיבר" ככה בפרקים הקודמים- לתשומת ליבך...
סיפור מדהים!!!