נשקפים היו ההרים מדלת ביתי ומחלונותיו. כיון שראיתי כך הייתי משאיר את הדלת פתוחה כל היום, ומתוך שנתנה רשות לרוח לא הבחינה בין דלת לחלון והיתה נכנסת ומביאה עמה פנימה את ההרים, וכך בביתי שלי דרו עמי ההרים כבני בית, ואף על פי כן רב היה לי המקום.
בלילות הייתי סוגר את החלונות, שמא יתקררו הילדים. לו היה הדבר בידי הייתי משאיר את פתחי ביתי פתוחים, ומניח לרוח ללכת מחלון אל חלון ולערבל את הוילונות. אבל הגשם סוגר אותי וחוסם את ביתי. בית יש לי, בית על מכונו, בית אבני גזית מוגן. אבל בפתחיו מזדחלים המים פנימה, ושוטפים את ביתי משל היתה אליס בוכה ודמעותיה בוקעות שערים.
מימים למדתי לא לזלזל בכוחם של מים. אף אני חזיתי לאותה נערה שהיתה נבכית על אביה שנפל על צלע ההר ומת, ונתנה עיניה באותו המקום שנפל שיצאו ממנו מים רבים כאותו סלע שהכה עליו משה. ועם רב שתו מן המים, והם יושבים בהרים למן אותו היום והלאה, ועמם נערה שהזכרתי. והם ההרים הדרים בביתי כבני בית, והרוח היא לנו לסוס ולרוכב. ומעשה שהקדמתי כאן כך נתגלה לי.
שוטפים היו המים וממלאים את ביתי כמלאה הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים. ואני דומה לשמוע קול ברמה, נהי בכי תמרורים כרחל מבכה על בניה, ורוח קול בשר אשר תפאר ותרומם קולה. וקינה שמעתי בה עצבה, על טעות איומה שנעשתה, ועל איש אשר היה לא יהיה עוד.
שוב פעם אחת נזדמן לי לכת בצל ההרים, הם ההרים הנשקפים מחלונות ביתי ומדלתו. ונראתה הרוח לעיני והפיחה בעצמותי, מהלכת על אדמת המדרון אשר הלכתי בו. ונדמתה לי במרוצה מהירה עד אין לשער, מפני דבר מפחידה שמהו לא ידעתי. ודומה היה לשמוע בה קול קינה, מין זה ששומעים קול הים בצדפים אשר משם באו, עמוסי זכרונות לעיפה בבטנם. אמרתי, אלכה עד כה, ואראה אי מזה באה, ואשוב אל ביתי בשלום.
אז נזדמן לי איזה ינוקא, אמרתי לו: מאיזה מקום אתה, אמר לי: מעיר גדולה היושבת בהרים אני. אמרתי לו: פסוק לי פסוקך. אמר לי, כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ.
שוב אמרתי לו, והלא פסוק זה בישעיה הוא כתוב! סמקו פניו וענה, אכן, בקיאה עירנו בספר זה, שכולו נחמה ונצרכה לדורות.
אמרתי לו, אכן נחמה יש בפסוק זה שאמרת, שאין לך דבר לשים בו מבטח כשבועה, ואין לך שבועה כשבועת ריבונו של עולם! כבש פניו בקרקע, לחש, למדונו לא לסמוך על שבועות. כגמר דבריו, הסב פניו, ילל וברח.
נתערבבתי בעודו ממהר אל עירו. שאלתי לעצמי, ומהי שבועה חמורה כל כך שהופרה, שאף לשבועה נצחית של מקום אינם סומכים בני הרים אלו, ושמא באו מי נח על הארץ שנית?
לא מקור מים חיים מצאתי בדרכי, כי אם בארות בארות, והתבונן: לכל בור חולית אבן כדרכו של עולם, וכולן נשברות, ועל כֻּלָּנָה חקוק, כי מי נח זאת לי.
באתי לי אצל בית אחד ששם. קדמוני, אי מזה באתה ועד אנה תבוא. שמתי עצמי כמתייר את ארץ ההרים והתמהתי באזני בעלי הבית על ענין החוליות, ולא השיבוני דבר. ודברנו מדברים אחרים, ונפרדנו ואמרו לי: לך לשלום. אז באתי אצל בית אחר וחזר המעשה כאשר היה בראשון, ותמיהתי תמיהה גדולה.
אך לא פסול ולא חשד מצאתי באותה העיר ששמה הלכתי, כי אכן היו בה מלמדי תינוקות ובתי כנסיות ובתי מדרשות וחכמים בקיאים ומעיינים כדת, ובקיאים בניה בתורה ובנ"ך בקיאות גדולה. אמרתי בלבי, אלכה נא ואשובה אל ביתי כבראשונה. נטלתי צידתי ונעמדתי ללכת.
אז בדרכי ראיתי עוד איזו פסגה נמוכה כסוטה מעט מן הדרך אשר בה הלכתי. אמרתי בלבי, שוטה, אל ההר הרחוק הגעת ואת הפסגה הקרובה לא תלך לתור? קמתי והלכתי שמה, ומצאתי לאותה נערה היא הנערה שהקדמתי להזכיר. ומוסתרות היו פניה, אל מים נובעים בשצף קצף, לא רגע ולא רגעים פנתה שמה. ואני יראתי מלהתקרב אל הנערה, כי כניחת הפסל ניחתה, וידיה לא תמשנה. וישבתי שם איזה זמן מרובה.
והנערה היתה יושבת בהרים ימים רבים ונותנת עיניה במים, ומאזנת לצלילי רוח קדים חרישית ששם, ונדמתה כקולות החליל אשר יכה במעלה הדרך בַּיְתָּה בשור וקרניו מצופות זהב ובסלי נצרים. וכאומר המנגן שַׁבְנוּ, אל ביתנו אשר אהבנו ואל מקומנו אשר נקבע מימי עד.
פתאום נתנערה והשמיעה קול בכיה דקה. אז קראתי אליה, בתי מה לך. ושאלה לי, רואה אתה מים האלה? אמרתי, הן. אמרה לי, אבי, פרנס היה על עיר רחוקה בשבועה. ובצורת היתה על הארץ, ואמרו בעלי בתי העיר להורגו על אשר לא היו להם מים. ויצאה משפחתנו לבקש מים לאנשי עירנו ולא מצאנו. וחפר אבי בארות בארות ונעצרו גשמים ממנו. אז הלך הנה, ובכה ואמר, על שבועת השמיר בלע אבן חדה ונחנק, ונפל למטה על צלע ההר ומת, ונבקעו כל האבנים ויצאו כאן מים רבים. חזרה ובכתה בכיה דקה מן הדקה.
ושתקתי, ושבתי אל ביתי.
בלילות הייתי סוגר את החלונות, שמא יתקררו הילדים. לו היה הדבר בידי הייתי משאיר את פתחי ביתי פתוחים, ומניח לרוח ללכת מחלון אל חלון, לערבל את הוילונות ולהעיף זכרונות אל החוץ במקום להיאלץ לטאטאם במטאטא השמד. אך מי שמים סוגרים אותי וחוסמים את ביתי. בית יש לי, בית על מכונו, בית אבני גזית מוגן. אבל אף שפתחיו סגורים מזדחלים מי שמים פנימה, ושוטפים את ביתי בזכרונות נעלמים, משל היתה אליס בוכה ודמעותיה בוקעות שערים.
תגובהתגובות