זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ-פרק י"א

אמציה שמע קול הקורא בשמו: "אמציה!".

הוא הסתובב וראה את חיים: "מה קורה חיים, מה אתה עושה פה?".

"הייתי צריך לקנות משהו בשביל אמא שלי. ומה אתה עושה פה, אם מותר לשאול?".

"הלכתי לטיפול שיניים", ענה אמציה.

"מה קורה ככה?", שאל חיים.

"בסדר ב"ה".

"חטפנו מכה קשה, אה", אמר חיים.

"כן, תכל'ס, ממש", השתתף אמציה, לא היה לו חשק עכשיו שחיים יתחיל לחפור על זה. במיוחד שהוא היה מכת המעריצים המושבעים של הרב בריזל.

"אתה יודע, אנחנו רוצים להוציא ספר לזכרו", חיים המשיך.

"וואלה", סינן אמציה.

"אם יהיה לך איזה משהו לתת לנו, נשמח".

"טוב, נראה", אמר אמציה. שיעזוב אותי כבר, הרהר בינו לבין עצמו.

"תגיד, למה אתה ככה?", שאל חיים.

"מה הבעיה?", ענה אמציה כלא מבין.

"אתה יודע, אתה מתחמק ככה", חיים לא ויתר.

"סתם...", שתיגמר כבר השיחה הזאת, חשב שוב אמציה.

"נראה לי אני יודע למה אתה עונה לי ככה. דרך אגב, כבר הרבה זמן רציתי לשאול אותך...", רק לא זה, אין לי כוח, אמציה השתגע.

"תגיד, אתה עכשיו מודה שטעית?", ירה חיים.

"במה?", אמציה לא הבין.

"אתה יודע, הרב בריזל..."

"במה אני צריך להודות שטעיתי?", הקשה אמציה.

"אתה יודע, על כל הדרך החינוכית שחשבת שהוא טעה..."

"נו ו...", אמציה לא הבין.

"מה, לא היית בהלוויה?! הרי ראיתי אותך שם ממרר בבכי. ואם אני לא טועה, אפילו כיסית את הקבר".

"נכון, נו, אז מה הקשר?"

"לא שמעת איזה סיפורים סיפרו התלמידים עליו; איזה מחנך דגול הוא היה. ואיך הרבנים הספידו אותו...".

"שמעתי, כן, באמת סיפורים מעניינים", ענה אמציה.

"ואתה עדיין לא מבין מה אני רוצה ממך? אני חושב שאתה צריך לבקש ממנו מחילה!", פסק חיים.

"ממי?", אמציה שוב לא הבין.

"מהרב בריזל", אמר חיים.

"על מה אני צריך לבקש מחילה?", שאל אמציה.

"על זה שלא כיבדת אותו".

אמציה כבר התחרפן לגמרי: "מה זה קשור, בגלל שהוא מת?"

"כן. התברר שהוא צדק", אמר חיים בהחלטיות.

"שמע, חיים, אני לא מבין מה אתה רוצה מהחיים שלי", אמציה כבר השתגע לגמרי.

"מה אתה לא מבין?", אמר חיים בהרמת טון, "יש הלכה פסוקה בשלחן ערוך שמי שפגע באדם שנפטר צריך לקחת עשרה אנשים ולעלות על קברו ולבקש מחילה".

"מחילה על מה? על מה?  מה א-ת-ה רוצה?", אמציה צעק.

"כבר אמרתי לך. תעשה עם זה מה שאתה רוצה. תראה, אני חייב לזוז, יש לי אוטובוס לישיבה עכשיו". חיים הזדרז ועלה על קו 20.

------------------------------------------------------

איתן פתח את הטלפון. שיחה שלא נענתה מאמציה. מעניין מה הוא רוצה, נחזור אליו.

"שלום אמציה, מה קורה?"

"בסדר, ב"ה", אמר אמציה.

"התקשרת".

"נכון".

"רצית משהו ספציפי?", שאל איתן.

"האמת, כן", ענה אמציה בקול סוער קצת, "תקשיב, אני רוצה לספר לך משהו. תגיד מה אתה אומר על זה:

היום אני הולך בעיר. פתאום אני פוגש את חיים...".

"נו...".

"בקיצור אנחנו מדברים, הכל נחמד. פתאום באיזה שהוא שלב הוא מתחיל להגיד לי שאני צריך להודות שהרב בריזל צדק, ואני צריך לעלות לקבר, ופגעתי בו, וכל מיני דברים כאלה... אתה מבין? אני לא מבין מה חיים רצה ממני. הוא החליט שאני צריך לעלות לקבר. מה זה קשור בכלל? בגלל שהוא נרצח זה אומר שפתאום אני מסכים עם הדרך שלו? וזה שבכיתי בהלוויה, מה זה קשור בכלל? אני לא כיבדתי אותו?!; פשוט לא הסתדרתי איתו. מעולם לא שנאתי אותו ולא עשיתי לו שום דבר רע...", אמציה נשמע נסער מאוד.

"טוב. קודם כל תירגע קצת", ניסה איתן להרגיע קצת את אמציה.

"אני אשתדל", ענה אמציה.

"עכשיו, לגופו של עניין. אתה צודק. יש נטייה דבילית לאנשים, שאחרי שאדם נפטר פתאום הם מרגישים שחייבים להסכים עם כל מה שהוא עשה, וכל מי שהתנגד אליהם הוא לא בסדר. לא צריך לקחת את זה יותר מדי ללב, ואתה לא חייב לעשות שום דבר. שכח מכל מה שחיים אמר לך".

"כן, אבל תראה... חיים הזה עשה לי קצת נקיפות מצפון...", אמציה אמר בהיסוס קל.

"שיעשה עד מחר! אני לא חושב שהוא צודק, ואני לא רואה שום טעם שתעלה לקבר!", אמר איתן בנחרצות.

"לא יודע, בהתחלה אני גם חשבתי כמוך, אבל משום מה הוא קצת הזיז לי משהו".

"אני לא חושב שיש בזה משהו אמיתי. אבל אם אתה בכל זאת לא מרגיש טוב עם זה, תלך, תשאל איזה רב", הציע איתן.

"טוב, בסדר, להתראות בינתיים, תודה איתן".

"בשמחה. להתראות".

-----------------------------------------------------------

עברו כמה שבועות מאז השיחה המוזרה שהייתה לו עם חיים. לא, הוא לא חושב שחיים צודק, הוא גם לא הלך לשאול שום רב; אין לו ספק שהוא לא צריך לעשות שום דבר. אבל משום מה מפריע לו משהו. אולי כדאי ליישר את ההדורים, גם אם מבחינה הלכתית הוא לא חייב.

אמציה רצה לראות את הדברים במקורם. הוא פתח בהלכות יום הכיפורים, אולי זה יהיה שם. הוא פתח בסימן תר"ו סעיף ב':

     "אם מת אשר חטא לו, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו, ואומר: חטאתי לאלוהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו".

טוב, את זה בכל מקרה אני לא אעשה. אבל אולי אני אלך בעצמי, לבד.

אמציה גמר בליבו ללכת. אבל כל פעם מחדש זה נדחה מסיבות אחרות עד שהדבר נשכח מליבו.