בס"ד
את סיפורי מספרת אני לכם ממקומי ליד החלון בביתה של יהודית. נר שלישי של חנוכה היום, והיא מדליקה בי את נרותיה, מברכת ומדליקה, מוסיפה והולכת, ואז נותנת קולה בשירה חרישית של "הנרות הללו". לראשונה מזה שנים היא עושה זאת לבדה.
ליוויתי את יהודית ואלעזר מאז תחילת דרכם כזוג נשוי. אני זוכרת, כאילו היה זה רק אתמול, את חג החנוכה הראשון שלהם יחד. אלעזר העלה בי את הנרות, ועיניהם הנוצצות ככוכבים השתקפו בחלון שמאחוריי כששרו יחדיו "מעוז צור", מחובקים. צפיתי בהם בשנה שלאחר מכן, יהודית עומדת לצד בעלה וכרסה בין שיניה, ואחרי שנה נוספת, כשחבקה בידיה את נריה, בנם בכורם. בימים ההם עדיין נראו מאושרים. אך כעבור עוד שנה, כאשר נשמעה בחלל הבית ברכת "להדליק נר של חנוכה" בקולו הנעים של אלעזר, התגנבה לתוכו נימה מוטרדת, כאילו שוב אינו שמח בחנוכה כבעבר. והיא, הנרות דולקים מולה ועיניה כבויות. היחיד שהשיב את שמחת החג למעמד היה נריה בן השנתיים, אך דומה שאפילו הוא הבין, איכשהו, שדבר מה אינו כשורה, שהמציאות משתנה. בערב שבת חנוכה, לאחר ששרו שלושתם "מעוז צור", ראיתי את יהודית ניגשת לנרות השבת שעמדו להם מנגד, מדליקה אותם ובוכה לתוך כפות ידיה. ואני מתבוננת ותוהה במה זכיתי שבזמן העלאת נרותיי הצליחה לחייך ולשיר וכבשה את דמעותיה, ורק כשהדליקה את הנרות ההם נכנעה ונתנה פורקן לכאבה, על אף שאני אורחת המגיעה אחת לשנה ואילו נרות השבת מצויים שם תדיר.
אך זהו זה. השנה הגיע הכול לקיצו. אני נותרתי ברשותה, כמו גם נריה הקטן, וחנוכיה אחרת משמשת את אלעזר, אי שם בביתו שלו. השנה, בלילה הראשון של החג, החלה יהודית להדליק בעצמה את נרות החנוכה במקום מי שהיה אהובהּ. ובנם בן השלוש עמד לידה ושר, שר בקול צלול ומרנין לב את שירי החג, והיא עימו. כך הודלק נר ראשון, כך הודלק נר שני, אך היום- מה יום מיומיים? אין נריה עימה, כי הלילה זהו ליל הסדר הראיה הראשון של חנוכה. בוודאי עומד הוא כעת מול נרותיו של אלעזר, עת יהודית ניצבת עלי לבדה, מזמרת חרש "הנרות הללו" ו"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד".
מאזינה אני לקולה, שבמאמצים רבים הצליחה לייצבו בזמן קריאת הפסוקים; אך ברגע בו יוצאות מפיה המילים "מעוז צור ישועתי", גוברות עליה הדמעות והיא פורצת בבכי. רק הלילה, כשנריה איננו עימה, היא יכולה להרשות זאת לעצמה, שכן מאז גירושיה הפך בנה היחיד למעוזה ולמקור כוחה. ובכיה זה העולה ממעמקי ליבה ממלא את החדר ומרטיט אף את הלהבות המיתמרות מעליי. רק אז מבינה אני שבכי זה, שחשבתיהו לכניעה, אינו אלא תחינותיה ושוועותיה העולות אל אביה שבשמים ומגיעות עד כיסא הכבוד: אך לפני דקות ספורות שרה את "מזמור שיר חנוכת הבית"- וביתה חָרֵב.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", וכאן מחליפה יהודית ביפחותיה את המזבח, שבעוונותינו חרב אף הוא. הלילה נפלה בחלקי הזכות לשמוע את תחינתה, זו השמורה בדרך כלל לנרות השבת, ולהתפלל עימה שבקרוב נזכה כולנו, והיא בכלל, לשיר בשמחה שלמה: "אז אגמור בשיר מזמור / חנוכת המזבח".
תגובות
אכן יש לך כישרון מתנת אלוקים.
עלי והצליחי בהמשך הדרך....
כתיבה זורמת שכיף לקרוא.
הארה קטנה-
אני הייתי משנה את משפט הפתיחה-
"את סיפורי מספרת אני לכם ממקומי ליד החלון בביתה של יהודית".
זאת פתיחה שמתאימה יותר לסיפור ילדים.
ולי לפחות היא לא עשתה חשק להמשיך לקרוא
[מזל שבכ"ז המשכתי...]
המשך יומטוב!
א] לעשות רווח של שורה/ שורה וחצי לנוחות הקורא
ב] המעבר בין רווקות- נישואין- לידה- גירושין- שוב לבד...
מידי חד ומהיר. הייתי מצפה לאיזשהוא ריכוך של המעברים הללו.
ג] הייתי נותת רווח נוסף בפיסקה האחרונה.
סה"כ הסיפור בנוי וכתוב טוב. קצת שיפוץ לענ"ד יעשה לו יותר טוב... ברכות והצלחות בהמשך!!
תוכני- אני אישית לא אהבתי את הסוף. מאולץ, אולי.
אבל ממש עצוב...
לא יכולת לסיים במשהו יותר אופטימי?
אבל כתוב בשפה ממש יפה...
שחתיש!!