יצירות של מוריה=)

בס"ד את סיפורי מספרת אני לכם ממקומי ליד החלון בביתה של יהודית. נר שלישי של חנוכה היום, והיא מדליקה בי את נרותיה, מברכת ומדליקה, מוסיפה והולכת, ואז נותנת קולה בשירה חרישית של "הנרות הללו". לראשונה מזה שנים היא עושה זאת לבדה. ליוויתי את יהודית ואלעזר מאז תחילת דרכם כזוג נשוי. אני זוכרת, כאילו היה זה רק אתמול, את חג החנוכה הראשון שלהם יחד. אלעזר העלה בי את הנרות, ועיניהם הנוצצות ככוכבים השתקפו בחלון שמאחוריי כששרו יחדיו "מעוז צור", מחובקים. צפיתי בהם בשנה שלאחר מכן, יהודית עומדת לצד בעלה וכרסה בין שיניה, ואחרי שנה נוספת, כשחבקה בידיה את נריה, בנם בכורם. בימים ההם עדיין נראו מאושרים. אך כעבור עוד שנה, כאשר נשמעה בחלל הבית אך זהו זה. השנה הגיע הכול לקיצו. אני נותרתי ברשותה, כמו גם נריה הקטן, וחנוכיה אחרת משמשת את אלעזר, אי שם בביתו שלו. השנה, בלילה הראשון של החג, החלה יהודית להדליק בעצמה את נרות החנוכה במקום מי שהיה אהובהּ. ובנם בן השלוש עמד לידה ושר, שר בקול צלול ומרנין לב את שירי החג, והיא עימו. כך הודלק נר ראשון, כך הודלק נר שני, אך היום- מה יום מיומיים? אין נריה עימה, כי הלילה זהו ליל הסדר הראיה הראשון של חנוכה. מאזינה אני לקולה, שבמאמצים רבים הצליחה לייצבו בזמן קריאת הפסוקים אך ברגע בו יוצאות מפיה המילים "מעוז צור ישועתי", גוברות עליה הדמעות והיא פורצת בבכי. רק הלילה, כשנריה איננו עימה, היא יכולה להרשות זאת לעצמה, שכן מאז גירושיה הפך בנה היחיד למעוזה ולמקור כוחה. ובכיה זה העולה ממעמקי ליבה ממלא את החדר ומרטיט אף את הלהבות המיתמרות מעליי. רק אז מבינה אני שבכי זה, שחשבתיהו לכניעה, אינו אלא תחינותיה ושוועותיה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", וכאן מחליפה יהודית ביפחותיה את המזבח, שבעוונותינו חרב אף הוא. הלילה נפלה בחלקי הזכות לשמוע את תחינתה, זו השמורה בדרך כלל לנרות השבת, ולהתפלל עימה שבקרוב נזכה כולנו, והיא בכלל, לשיר בשמחה שלמה: "אז אגמור בשיר מזמור / חנוכת המזבח".