15/10/08
אחרי ששילמה לנהג ואספה את העודף שהתפזר לה בכל האוטובוס, התיישבה שקד על המושב והתרווחה לה.
"איזה מזל" חשבה לעצמה "בכלל לא נאלצתי להשתמש בלוח הזמנים. האוטובוס פשוט הגיע איך שנעמדתי בתחנה"
היא פשפשה בתיק, מחפשת את הפתקה המקומטת על מנת לזרוק אותה לפח. שקד שנאה הצטברות של ניירת מיותרת. התיק שלה תמיד היה מלא במוצרים הכרחיים. "או. הנה זה..." שקד תפסה את הפתקה המקומטת.
"למה זה כל כך עבה?" חשבה לעצמה "אני זוכרת שכשהדפסתי את הדף הוא דווקא היה ממש דקיק.." מהורהרת פתחה את הנייר.
"מה זה? זה בכלל לא לוח זמנים..."
היא שקעה בקריאה והייתה מוקסמת. לאחר מכן עברה לקרוא את הדף השני שהיה מקופל שם ודמעות חמות החלו לזלוג במורד לחייה. "היא צודקת.." לחשה לעצמה.
"הוא באמת מחכה לי יותר מידי זמן".
היא הוציאה מהתא שתפרה לעצמה בתיק את השקיק שירון העביר לה והשליכה אותו אל פח האשפה שהיה באוטובוס.
"אני חייבת לחזור לעצמי" החליטה שקד "הוא באמת מחכה. מחכה יותר מידי..."
היא אימצה את הפתקה אל ליבה.
והניחה לעייפות של הלילה הקודם להשתלט עליה.
15/10/08
"טוב נו.. ממתי אתה מתבייש פה?"
"מי? אני? אני בכלל לא מתבייש.."
"אכלת ארוחת צהרים כבר?"
"כן. ברור. חמש עכשיו.. אכלתי כשחזרתי מבית ספר"
"אה אוקי"
"תפסיקי כבר לפהק"
"אני לא מצליחה להפסיק.. טל.. אני כל כך עייפה אתה לא מבין כמה"
"למה? לא ישנת טוב בלילה?"
"אפשר לומר שלא ישנתי בכלל"
"מה עשית? היית במסיבה?"
"לא!!"
"אה. מה את בהלם? אצלנו ירון חוזר הבייתה מאוחר בימי חמישי ושישי כי הוא הולך לכל מיני מסיבות וכאלה. אמא שלי שונאת אתזה. היא אומרת שהוא מתנהג כמו פרחח"
נטע שתקה. "אני באמת מבינה אותה" חשבה לעצמה.
"בא לי לראות סרט. יש לכם? או שאסור לראות פה?"
"מותר. ברור.. חכה, אני אקרא לרותם ונתנאל. הם ישמחו לראות איתך איזה סרט. או שאתה מעדיף לראות איתי? או שלבד?"
"לא. תקראי. תקראי להם. יותר כיף.."
"רותםםםםםםםםםם ונתנ-א-ללללל!!!!!!!"
"איזה צרחנית נעשית" התמרמר טל.
"למה זה מפריע לך?" שאלה נטע ודגדגה אותו בצלעות.
טל צחק "די. תפסיקי.. חח. אני נחנק..."
"לא ולא!!! זה עונשך... קראת לי צרחנית הא?"
"חח. עזבי אותי נטעעע.. אני לא נושם.. חח.. נו.."
רותם ונתנאל הגיחו משום מקום והצטרפו אל נטע וטל כשהם חובטים בהם כריות.
"יופי" התלונן טל "זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו. גם כריות..."
"איזה קוטר נעשית. מה זה? תהנה נשמה" אמרה נטע ופיהקה שוב.
רותם תפסה פיקוד, "טוב. אז אפשר לראות או את מולאן או פוקהונטס או טרזן. מה בוחרים?"
"מולאן" אמרו נתנאל וטל יחד.
"היי. שנינו רוצים אותו הדבר" התלהב נתנאל "תן כיף.."
טל חייך והושיט את ידו.
נטע הביטה מרוצה.
"אויש. טל עכשיו אני נזכרת שהכובע שלך אצלי עוד מהנסיעה לסופרלנד. שכחתי להביא לך אותו בכל הפעמים שראיתי אותך..."
"אה. הכובע ההוא השחור?"
"כן. נתנאל. אתה יודע איפה הוא?"
נתנאל חייך את חיוכו הקונדסי.
"נו נתנאל. מה עוללת לכובע הזה?"
גם רותם חייכה.
"נו מה יש לשניכם מה עשיתם לכובע שלי?" שאל טל כשחיוך רחב מתנוסס על פרצופו.
"האמת.. ששאלנו את אמא של מי הכובע הזה. והיא אמרה שהיא לא יודעת. אז לקחנו אותו והשתמשנו בו כדי לשים בתוכו את האפרוח של יגאל" הסבירה רותם ונתנאל צחק.
"זה לא בסדר" אמרה נטע "זה לא שלנו. זה של טל הכובע הזה.."
"לא. זה סבבה. לא באמת אהבתי אותו. העיקר שנהניתם. מי זה יגאל?"
"חבר של נתנאל. הם הדו שלנו. ממש הבית ממול"
"אה"
"טוב. אז בחרנו מולאן?" שאלה רותם.
"כן" ענה טל.
נטע הביטה בהם. מאושרת. "איזה כיף שטל נהנה פה" חשבה לעצמה.
"אני אכין לכם ממתקים ומיץ פטל מתוק וקר. כדי שתהנו בסרט.. טוב?"
"יששש" צרחו שלושתם.
טל הלך אל חדר המשחקים על מנת להוריד את הקלטת שנבחרה מהמדף. הוא הכיר את הבית לפני ולפנים. כולם אהבו אותו שם. בבית משפחת ברלב. שם לא הרגיש כמו הילד החולה והמסכן. הוא הרגיש כמו כולם. נורמלי. בריא. הוא היה החניך של כולם. לא רק של נטע. השהות בביתו שלו הפכה בעבורו בלתי נסבלת לאחרונה. למרות שהיה רק בן 10 הרגיש טל שלאור מצבו הבריאותי הצריך תשומת לב תמידית, הוריו לא שמים לב מספיק לאחיו הגדול ירון. אומנם טל לא היה גדול במיוחד, אבל לא היה קשה להבחין אף בגילו שמצבו של אחיו הגדול בכי רע.
"נו.. טל.. אתה מביא ת'סרט?" צרחה רותם.
"כן. כן. מביא"
הוא הושיט את ידיו כדי להוריד את הסרט. וניער מעליו אבק. "בטח המון המון זמן לא נגעו במדף הזה" חשב לעצמו. הוא הושיט את ידיו והוריד את הקלטת שבחרו. מאחוריי המדף ראה מעטפה סגורה. "לשחר. הילד הכי מתוק בעולם" היה כתוב שם. "מעניין מי זה שחר" חשב לעצמו טל. הוא יצא מהחדר כשהסרט והמעטפה בידיו.
"מה זה?" שאל נתנאל והצביע על המעטפה.
"לא יודע. ראיתי את זה שם. בחדר משחקים" הסביר טל.
"טוב. תקשיבו אסור לנו לפתוח את זה. זה חרם דרבינו גרשום" הסבירה רותם בקול מלא חשיבות.
"מה לעזאזל זה אומר?" שאל טל וגם נתנאל הרים גבה.
"זה אומר שאסור לפתוח מעטפות שלא שייכות לנו"
"אה" אמר טל "אז מה הקשר לקלשון?"
"חח. לא קלשון. גרשום זה רב שבעצם תיקן ש.."
"נו נו לא משנה.. בוא נפעיל את הסרט" קטע את רותם נתנאל.
"טוב. מה אתה קוטע אותי ככה? תגיד שזה לא מעניין אותך.. נו הנה. אני מדליקה..בסדר" אמרה רותם שראתה עד כמה נתנאל קצר סבלנות ומשתוקק כבר לצפות בקלטת.
"ומה לעשות עם המעטפה הזו?" שאל טל.
"תביא לי אותה. אני אשים בחדר של ההורים. הם כבר יידעו מה לעשות עם זה.."
רותם לקחה מידיו של טל את המעטפה והניחה אותה בחדר ההורים.
"זהו. ועכשיו רואים את הסרט. אז שקט"
"מה את רוצה?" התרעם נתנאל "את היחידה שעושה פה את הרעש.."
"ואיפה נטע? היא לא רואה איתנו?" שאל טל.
רותם סובבה את ראשה לכיוון הסלון. נטע שכבה שם חצי מכוסה כשכולה מכונסת בעצמה בתונחת עובר ועיניה עצומות.
"לא טל. כנראה שנטע לא רואה איתנו היום את הסרט.."
טל משך בכתפיו ונעץ מבט מתעניין במסך.
תגובהתגובות