בהלך יום ודרכי ארצות,
בפעילות מוגברת ומיני האצות.
הלב עולה לראש חוצות-
ושם מתפוצץ נמרצות.
באון גדול,
זועק בקול:
דמיון! הגזמה! פריצה!
ואני-עאלק מרוצה.
בשמירת המבט וניתוב הרצון,
מול אשת פוטיפר חומדת לצון.
טומאה מול טהרה, השתדלות בכל מאודם.
או שמא לב האדם לאדם?
יוצר-כל, בוחן כליות,
איה קדושת הרעיות?
האצעד בנחת אל גבעת הלבונה?
עוד אבי חי. עננא.
תגובות
צריך לתת מקום לחשוב.