יהיה לנו טוב פרק כ'

15/10/08

"שקד. את מתכוונת לראות את הסדרה הזו כל הלילה?"

"אמא. אני לא בכיתה ב'. אני יכולה לקחת קצת אחראיות על עצמי.."

"אבל כל כך מאוחר ומחר יש לימודים. אולי תלכי לישון?"

שקד הביטה בה. "היא כל כך עייפה" חשבה לעצמה "ומותשת ודואגת".

"טוב" היא אמרה "אני אלך".

אורה מרון הביטה בשקד בתדהמה. היא לא זכרה את הפעם האחרונה בה ביקשה ממנה משהו והיא נענתה כל כך במהירות בלי צורך להתווכח או לריב ולהתעצבן. "את מרגישה טוב שקד?"

"כן. למה שארגיש לא טוב?"

"סתם. חשבתי" ענתה אמה. "פשוט שבשנים האחרונות לא קרה שביקשתי ממך משהו ומיד הסכמת.." חשבה לעצמה.

שקד החלה לעלות במדרגות אל עבר הקומה השנייה ואז הסתובבה.

"עד איזה שעה אתם יכולים לשלוח משהו לעיתון כדי שיתפרסם מחר?" התעניינה.

"עד אחת בלילה. אבל למה את שואלת?"

שקד הביטה בשעון. השעה הייתה 12 וחצי. "כי יש לי משהו בשבילך" היא אמרה ואז ירדה במדרגות והושיטה לאמה את הפתקה המקומטת. "יש כאן שני קטעים" הסבירה.

אורה פתחה את הפתקה הראשונה והחלה לקרוא. כשסיימה הפנתה מבט אל שקד. "זה מדהים. מדהים ממש. את כתבת שקדי?"

"האמת שהייתי רוצה לזקף את כתיבת הקטע המדהים הזה לעצמי. אבל לא. חברה שלי כתבה"

"זה מדהים" אמרה אורה והחלה לקרוא את הקטע השני "ואו. וזה עוד יותר מדהים. אני אנסה לשלוח את הקטע עכשיו ויכול להיות שמחר הוא יפורסם במדור "חופשי". אנשים מפרסמים שם כל מיני דברים."

שקד חייכה "מצוין. תודה אמא"

"בשמחה מותק. לילה טוב"

"כן. לילה טוב"

.

16/10/08

חגית ישבה בסלון קוראת את עיתון הבוקר. היא אהבה את השעות האלו. את השעות האלו של השקט על הבוקר, לפני שכל הילדים מתעוררים. היא הייתה יושבת במטבח. מחכה לברק שיחזור מהתפילה. שותה נס קפה וקוראת עיתון. אלה היו השעות שלה לעצמה. את כל השאר הקדישה לילדים ולצחי. לתמרון בין הבית לבית החולים. השעות האלו היוו בעבורה שעות מנוחה מבורכות. וחגית לא וויתרה עליהן.

עיתון "מקרא לידע" היה העיתון האהוב עליה. והיא קראה אותו מידי בוקר. היא העבירה דף אחר דף, מתעכבת רק על כתבות שאינן קשורות לעולם הבידור והסלבס ולפתע קטע בעיתון משך את עיניה. "הכותב האלמוני כתב את הקטע הבא לאחר תאונת דרכים קטלנית שעבר אחד מבני משפחתו" היה כתוב שם.

היא הניחה את הכוס ממנה לגמה בשקיקה וקראה.

"יום אחד.

כזה שהתחיל כמו כל אחד אחר.

בלי חשש קל לאיך שייגמר.

יצאת. מלא בביטחון כמו תמיד.

הוא התניע. אבל לחץ על הגז וטסתם בספיד.

והתנגשות מחרידה הרעידה את המקום.

ומאז חיינו השתנו. כך פתאום.

באותו יום מתחת לאדמה נקבר עודד.

ואתה נשארת שם. דומם. שקט. בודד.

לא זע. לא מדבר. לא אוכל. לא מבין.

זה אתה? כולם שואלים. מי היה מאמין...

אבל כולם בסוף הולכים. גם המשפחה.

ודומם ושקט. שוב נשאר שם לבדך.

שאלתי למה. כמה עשרות פעמים.

אבל אין תשובות לכאלה מקרים.

צריך פשוט לבטוח. להאמין.

אבל כל כך קשה את העובדות הקשות להפנים.

כבר לא תדבר איתי ונצחק וננגן.

עזוב לדבר.

אולי לא תתחתן.

כבר לא תרים את לולו גבוה.

ותעשה דאווינים בכביש עם האופנוע.

כבר לא תזרוק ת'מדים לכביסה

ותכין לנו פנקייק בטעם עיסה.

כבר לא תצחיק כמו שרק אתה היית יודע.

ולא תספר על החוקים שהמפקד שלך קובע.

כבר לא תשיר בבית בקולי קולות.

ותעשה חיקויים של אנשים ושל חיות.

שום דבר כבר לא כמו פעם.

אבל נמשיך לחיות. לקוות. להתפלל.

אולי זה ישתנה.

רק אולי.

יום אחד"

חגית הניחה את העיתון על השולחן.

"זה לא יכול להיות" הרהרה. "זה על צחי. צחי שלנו. הבן שלי. ולולו. היה כתוב שם שהוא הרים גבוה את לולו שלנו. את יאירי. אבל זה לא יכול להיות. מי פרסם דבר כזה? מי פרסם? ועוד עם שמות... אני חייבת לגלות מי זה... לא ייאמן. פשוט לא ייאמן..."

"יעל.. יעלי... תחליפי חיתול לצוריאל. אני חייבת לטוס רגע למכולת לקנות חלב".

"טוב אמא"

"בואי תסגרי אחרייך את הדלת"

יעל סגרה את הדלת והרימה את צוריאל שזחל על הקצפה.

"צוצי... מי צריך שיחליפו לו? בובי שלי... מתוקי.. בוא מאמי.. כן.. ככה.. תשכב כאן. יופי. עם הרגליים. יפה.. לא. לא לזוז.. מתוק שלי.. לא לזוז עכשיו הכל יתלכלך. לא. לא. יופי.. הנה סיימנו.."

"חח. צריך לצלם אותך מחליפה חיתולים. את לא מבינה כמה מגוחכת את נראית"

"תודה תהל. תודה רבה מותק. אני לא רוצה לדמיין איך את תראי כשתעשי את זה. אבל בטוח לא יותר טוב. חוץ מזה שלפחות מזל שאני יודעת להחליף חיתולים בשונה ממך. יא בת זקונים מפונקת..."

"אין צורך לקנא יעלי. אין צורך..."

יעל צחקה. "ואיי. כיף שבאת תהלי. המון זמן לא ישנת אצלי"

"כן. גם לי היה ממש כיף"

"טוב. אכלת כבר קורנפלקס?"

"יעל.. מה נסגר איתך? אין חלב. אמא שלך הרגע אמרה לך שהיא הלכה לקנות.."

"אה. נכון. שכחתי.." חייכה יעל "אופס".

"קורעת".

"טוב. אז תהלי חכי פה רגע. אני הולכת רגע להלביש את צוריאל ולהעיר את דקל המסטול הזה. יש לו בעיית קימה מטורפת. נראה לי שמאחרי הבר מצווה במקום להשתפר הוא רק הולך ומחריף. לא קם לתפילות.. שיהיה בריא"

תהל חייכה "נראה לי שאותו את צריכה לברך בברכה מסוג אחר"

"איזה?" שאלה יעל בתמיהה.

"שיהיה צדיק"

"מצחיק מאד"

"מה, לא?"

"טוב. תהלי.. את מתחילה לקשקש. אני עוד שנייה אחזור"

תהל התיישבה על הספה והתרווחה. כתם של שוקו עיטר את הספה הלבנה ותהל נזכרה איך קרה הדבר פעם. כשהיא ונטע היו פה ונאבקו מי תתפוס את השלט כדי להריץ קטע מסויים בסרט שראו. ואז השוקו שהיה על קצה השולחן נשפך על כל הסביבה. על השטיח. הספה. הרצפה. "איזה נזק היינו" הרהרה תהל וחייכה. "אבל המון זמן לא עשינו בכלל משהו עם נטע. מתי עשינו משהו בפעם האחרונה? אני אפילו כבר לא זוכרת. היא עסוקה כל הזמן באיתי הזה שלה.. חבל. חבל. חבל.."

תהל ישבה על הספה. מבואסת מהמצב. הדלת נפתחה. ועליזה, אמא שלה יעל, נכנסה.

"תהלוש. בואי מותק. קניתי חלב. אני הולכת רגע להקפיץ את הקטנות ואת צוריאל לגן. אז בואי שבי בינתיים. תאכלי ותשתי משהו. בסדר?"

"אה. תודה רבה עליזה. אני מיד באה"

בזמן שהלכה לארגן את שלושת בנותיה הקטנות.התיישבה תהל במטבח. היא הכינה לעצמה קערת קורנפלקס עם חלב והוציאה עיתון שבצבץ מתוך שקית הקניות. תהל דפדפה במהירות לעמודים האחרונים. היא אהבה לעשות את התשבצים ואת חידות ההיגיון. אבל אז משהו צד את עיניה. היא הזיזה את קערת הדגנים שלה וקירבה אליה את העיתון. לא היה שום הסבר על הקטע. היא קראה.

"הוא חיכה לה יותר מידי זמן.

עוד כשנולדה הוא הביט בה במבט דואג. אוהב. בדק שיש לה הכל. מטרנה וחיתולים והורים טובים.

היא התחילה לדבר. ולא. היא לא ידעה איך לבטא את שמו. אבל הוא עדיין אהב אותה. וחיכה.

היא גדלה. הגיעה לגן. קוביות. ארגז חול. והוא שמר עליה. וחיכה. כיתה א'. תיק חדש. בגדים מגוהצים. זורחת מאושר. וגם הוא. עוד שנה. ועוד אחת. וחטיבה ותיכון. והוא עדין מחכה.

במהלך השנים היא עשתה לעמנו דברים סמליים. לימדו אותה איך לעשות. ומתי. בתיכון היא אפילו ממש דיברה איתו. פעמיים. ואז המשיכה בשלה. והוא חיכה. והיא גדלה. בעל. ילדים. כשנולדו הביט בהם במבט דואג. אוהב. בדק שיש להם הכל. מטרנה וחיתולים. ושהיא אמא טובה. והוא עדיין חיכה. הם גדלו. וגם היא. חיתנה. והנה היא סבתא. והוא מחכה. מחכה. מחכה לה. לבת הזו שהוא כל כך אוהב.

ולפעמים הייתה נזכרת. אומרת לו תודה.

אבל עכשיו.

עכשיו היא כבר איננה.

היא שם.

איתו.

מה לעשות?

הוא חיכה לה.

יותר מידי זמן..."

תהל סיימה לקרוא מוקסמת.

"איזה קטע מהמם" חשבה לעצמה. "ואו".

נטע פקחה את עיניה. והביטה בשעון. "שמונה! אני לא נורמאלית. אני שוב אאחר". היא קמה בזריזות מהמיטה. צחצחה שיניים. שטפה פנים וידיים. התלבשה בזריזות. לקחה את התיק. הכניסה תפוח. נעלה את הדלת והחלה לרוץ לכיוון האולפנא.

"אוף. אני לא אספיק. אני לא אספיק..."

צלצול הודעה סמס נשמע. נטע פתחה את הפלאפון שלה. ההודעה הייתה משקד.

"תקראי את מדור "חופשי" בעיתון "מקרא לידע". חולה עליך. ויום מצויין".

"ממש גם יש לי זמן עכשיו לקרוא מדורים בעיתונים". חשבה לעצמה נטע והמשיכה לרוץ.