דברים אלו הבאתי בבוקר ט"ו חשוון, ביום האחרון למסע הארצישראלי, "משואה לתקומה", ומאוחר יותר העליתי אותם על עט.
הבהרה: אף תיקן לא נפגע ולא אולץ לשמשני כדי להביאם, אלא רצה הקב"ה וגלגל לידי המקרה והאמצעים, לזכוֹתני...
בוקר טוב לכולן.
רציתי לשתף אתכן בדבר מאוד לא נעים שקרה לי אמש- לחדרי נכנס תיקן.
מי שלא מכירה אותי, זה הזמן להגיד שאני לעולם לא אדור בבית אחד עם תיקן. זה או אני או הוא. במקרה שלנו - היה זה הוא. ויעידו חברותי לחדר שאכן עזבתי, גררתי את מזרוני ודרתי לי בחדר מרוחק יותר, כשר למהדרין- ללא חשש תיקנים. אותו רגע חשבתי "איכס. פויה. איזו חיה קטנטנה ודוחה ברא הקב"ה! מה היא מועילה בעולם הזה?" או אז עלה במוחי המדרש המפורסם על דוד, כששאל אותה השאלה על עכביש וצרעה, ובעת בריחתו משאול, ניתנה לו התשובה:
"פעם אחת היה דוד מלך ישראל יושב בגנו, וראה צרעה אוכלת עכביש. אמר דוד:
"ריבונו של עולם, מה הנאה באלו שבראת בעולמך? צרעה אוכלת דבש מכוורות הדבורים ומשחתת את העולם, ואין בה הנאה. עכביש אורג כל השנה בגד רשת של קורים, ואיש לא ילבשנו."
אמר לו הקב"ה: "דוד, מלעיג אתה על הבריות שבראתי בעולם, תבוא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו" וכשנחבא דוד במערה מפני שאול המלך, שלח לו הקב"ה עכביש וארג את רשת קוריו על פי המערה וסגר אותה. בא שאול וראה את הפתח שהוא ארוג. אמר שאול בלבו, בוודאי לא נכנס אדם הנה, שאם נכנס היה קורע את הארוג לקרעים. הלך ולא נכנס לשם. יצא דוד מן המערה וראה את העכביש. נשקו ואמר:
"ברוך בוראך וברוך אתה ריבונו של עולם, מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים."
* * *
"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה. מלחמת עולם של עכשיו צפיה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התישבות ארץ ישראל. בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנשא של אור ד' המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד. "בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו". (הרב קוק, אורות המלחמה, פרק א')
אנו נמצאות עכשיו במסע "משואה לתקומה". מוצאות עצמנו יושבות ושואלות "למה?"
אמש אמר הרב איתמר כהן, כי עמנו ידע שלושה "עמלקים": ביציאת מצרים, בפורים, ובשואה.
העמלק של דור השואה היה העם הגרמני, וכל משתפי הפעולה שנלוו אליו. והנה, מתחדדת לנו השאלה: "למה? מהי מטרת עמלק? במה הוא מועיל לעולם? רק הרס זורה הוא בכל מקום. איך הקב"ה נתן לכל זה לקרות? מהי מטרתם של הגרמנים בעולמו? למה כל זה היה נחוץ?" למה, למה ולמה...
ייתכן כי תשובות רבות ישנן, אני בכל אופן רוצה להתמקד באחת מהן והיא- הניצוץ היהודי:
כשאדם נרדף, הוא שואל עצמו "למה? למה דווקא אני?" מברר הוא עם עצמו מהי מהותו, ומגיע לתובנות חדשות עליו ועליה. שואל הוא שאלות נוקבות עד שמתברר אצלו, והוא מחליט- דרכי היא אמיתית. לא אעזבה לעולם. אני הולך עמה עד הסוף, והעמלק?! העמלק לא יביסני. מתחזק הוא באמונה, ביראת שמים, במידות... כוחות חדשים נגלים לפניו. כוחות שמעולם לא ידע כי יש בקרבו. וכמו יהלום ישן שנעטה אבק, צריך הוא שיסירו האבק מעליו, למען יזכר כי הגוש הוא בעצם יהלום. כך גם במלחמות הפנימיות והכלליות. המלחמות גורמות לנו לברר מי אנחנו, להסיר כל ה"מצוות אנשים מלומדה"- כל האבק, כל ההרגל, כל ההתחמקות מהשאלות הנוקבות והקשות שעלינו לשאול את עצמנו... וממילא, כשאנו עושים זאת, זוכים אנו להגיע אל האוצר הטמון בתוך אותו גוש האבק- הוא הוא היהלום. הניצוץ הא-לוקי שבנו.
נכון, הסרת האבק היא לא מלאכה נעימה במיוחד. ההברקות, הליטושים והמירוקים למיניהם כואבים עד מאוד. אך אלו כאבים טובים- למטרה נעלה יותר, טובה יותר, עליונה יותר(!!) ובסופה- תוכן נשא של אור ה' מתגלה, וכח משיח אזי מתעורר, ולעינינו נגלה.
אמנם בירור זה, גילוי הניצוץ, לא רק באומה כולה. אלא, נמצא הוא בכל אדם ואדם. כי כשכל אדם מגיע לבירור הזה, ממילא כל האומה מתרוממת:
"מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה, הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים. אבל מי שיודע, שבכל תקון מוסרי, וכל מדה טובה, כל למוד הגון וכל מעשה טוב, גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו, והרוחניות הלא היא יסוד כל מציאותה, ונמצא שע"י הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה. ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב. כשהולך האדם בדרך הרעיון הזה דעתו מתרחבת ודמיונותיו הולכים ומתקרבים- - אל האמת" (מדות הראיה, תיקון- פיסקה א')
ובעניין הניצוץ הא-לוקי -- ממילא כשהאדם מגלה בעצמו הניצוץ, מעורר הוא בעצמו כח משיח, ועל ידי זה מקרב גאולת עמו. וכפי שהסביר הבעש"ט "קרבה אל נפשי גאלה"!! כי כשנגאל האדם בעצמו תחילה, אזי מתקרבת גאולת הכלל ג"כ.
אז שנזכה כל אחת ואחת לבירור הזה,
ויחד כולנו- לשמוע קול התור בארצנו!
תגובהתגובות