יצירות של אומרת שירה

גִּילִי הָאֲבֵלָה כִּי רַב לָךְ שֶׁבֶת וְיָבוֹא נֹחַם קִרְעִי בִּגְדֵי אֲבְלוּתֶךְ עֲטִי עֶדְיְךְ וְשִׂמְלַת כְּלוּלוֹתַיִךְ קוֹמִי חִילִי כִּי לֹא יָבוֹא עוֹד חֻרְבָּן בִּשְׁעָרַיִךְ אב תשע"א

זֶה קוֹלִי הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים בִּדְמָעוֹת זוֹ אֲנִי דוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר הַגָּן זוֹ אֲנִי הַקּוֹרֵאת - הֲתִשְׁמַע לַקְּרִיאוֹת? הֲתִפְתַּח לִי פֶּתַח כְּפֶתַח אוּלָם? וּבְבוֹא יוֹם אֲשֶׁר תִּתְּנֵנִי לִכָּנֵס קָרְבֵנִי אֵלֶיךָ וְאוּכַל חֲזוֹת אֲקַדֶּמְךָ, אָשִׁיר לָךְ שִׁירָה חֲדָשָׁה כִּבְיָמִים אֲחֵרִים וְשָׁנִים קְדוּמוֹת. * משקל אמפיברך, הברה אשכנזית.

  אָרְחוֹת אָרְחוֹת-חַיִּים אוֹתָן יָדַעְתִּי לִפְסֹעַ בִּשְׁתִיקָה. לָלֶכֶת בֵּין רִגְבֵי הָאָרֶץ הַמֻּכָּה, הַעֲיֵפָה   לַחֲמֹד צִילָן, וּבָם לָנוּחַ לִגְמוֹעַ מַעְיָנוֹת חָכְמָה לֶאֱגֹר אוֹנִים כְּשְׁתָשׁ הַכֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ דַּרְכִּי מִשְׁעוֹל תְּקוּמָה         ערב יום העצמאות, תש"ע

הֲיִי לִי אַתְּ שָׂרִיד מְעַט חֶלְקַת אֱלֹהִים קְטַנָּה, וּטְהוֹרָה. הֲיִי לִי אַתְּ-- שָׂרִיד מְעַט כֹּל עוֹד רוּחַ יֵשׁ לִי וּנְשָׁמָה עוֹד בְּקִרְבִּי הֲיִי לִי אַתְּ שָׂרִיד מְעַט. לֹא שָׁלֹשׁ בַּשָּׁנָה, עֵת רָגֶל כִּי אִם כֹּל הַיָּמִים אֶעֱלֶה אֵלַיִךְ, אֶלְחַשׁ לָךְ וּתְגַלִּי לִי סוֹדהָהֲוַיָּה כֻלָּהּ

"אבא, תדליקו נרות, אני כבר מגיעה הביתה. אני מחכה בתחנת האוטובוס ל567." זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה של אדווה ציפורה פישר.כמה דקות אח"כ היא נרצחה בפיגוע קטלני בכביש גהה... אַדְוָה, אֵיזוֹ מִן הַרְגָּשָׁה בִּין הֲרָרִי עֲנָנִים, בֵּין מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים אַדְוָה, הַאִם אַתְּ רוֹאָה אֶת אֱלֹקֵי צְבָאוֹת יִשְׂרָאֵל, הַאִם תּוּכְלִי אֵלָיו לְהִתְפַּלֵּל אַדְוָה... אִם כְּבָר כִּבִּית אֶת הַנֵּרוֹת אַדְלִיק אוֹתָם שׁוּב בִּשְׁבִילֵךְ שֶׁתּוּכְלִי לַחֲזֹר בְמִשְׁאָלְתֵּךְ שֶׁתַּחַזְרִי לִחְיוֹת וּלְחַיֵּך אַדְוָה, מַה לָךְ אַתְּ בּוֹכָה אוֹ שֶׁאוּלַי זוֹ בִּכְלָל הִשְׁתַּקְּפוּת דִּמְעָתִּי אַדְוָה, וּכְּשְׁהַשֶׁמֶשׁ תִּשְׁקַע הַאִם תּוּכְלִי הוֹ, רַק הַפַּעַם לָשׁוּב, לְדַבֵּר עִמִּי

הִתְרַפְּסוּת שֶׁל יוֹם יוֹם וְהִשְׁתַּחֲוָיה שֶׁל שַׁבָּת - - פָּנִים שׂוֹחָקוֹת מוֹשִׁיטוֹת יָדָן אֵלַי עוֹטְפוֹת וּמְלַטְּפוֹת אוֹתִי, שׁוֹלְחוֹת בִּי מַבָּט אוֹהֵב כְּאֹמֵן בְּיֹּנְקוֹ. מְשַׂחֲקוֹת חֶרֶשׁ בְּאֶצְבְּעוֹתַי וְיָדִי אָחֲזָה בָּהֶן כִּיְמֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.

"אדם דומה לציפור. בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה אולם בתנאי שתניע כנפיה ללא הרף. אם תפסיק מעופה לרגע הרי היא צונחת ונופלת." (ר' ישראל מסלנט) אַעוּטָה לְאֵ-ל יָ-הּ בִּלְבָבִי אֲחְקֹרָה, אֲחַפְשָׂה אֵלָיו דַּרְכִּי אוֹשִׁיטָה נָא יָדִי לִלְקֹט דֶּרֶךְ חֻקּוֹתַיו לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת מִצְו‍ֹתַיו רָצוֹא וָשׁוֹב, רָצוֹא וָשׁוֹב אֶסְלֹל דַּרְכִּי אֵלָיו כְּמוֹ צִפּוֹר בִּמְעוֹפַהּ אוֹרִיד אָרִים כְּנָפַי עַד-אֲשֶׁר אָשׁוּב לֵא-לֹקַי אַעוּטָה לְאֵ-ל יָ-הּ בִּלְבָבִי אֲחְקוֹרָה, אֲחַפְשָׂה אֵלָיו דַּרְכִּי וּבְּקְרֺבִי אֵלָיו כְּמוֹ אֶבֶן הַסַּפִּיר יַזְהִיר לִבִּי

אֱלֹהַי, אֵל מַעֲנֶה שְׁמַע וְהַאֲזֵן לִתְפִלָּתִי בְּעֵת אֲשַׁוֶּה טַע בְּלִבִּי כִּסּוּפִים אֵלֶיךָ הַצְמִיאֵנִי אֶל דְּרֹשׁ קִרְבָתֶךָ הַט לִבִּי, פַּתְּחֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ – לִכְמֹהַּ לַהֲגוֹת בְּךָ. לְהִסְתּוֹפֵף בְּשַׁעַר הֵיכָלְךָ

"מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר" יום יום אנו ממלמלים חרש את מילות התפילה המקסימות האלה, אך האם אי-פעם שמנו לב למשמעותן? האם אי-פעם התעמקנו בתוכנן? ובכן, בדחילו וברחימו (וברשותכם, כמובן...) אנסה להביא את משמעותן ועומק תוכנן אשר האיר לי השי"ת. אם נתבונן היטב, נבחין כי בקטע זה ישנה הדרגה: תחילה מתואר מצב בו הקב"ה "רק" סומך את הנופל בדרך, אשר מועד מעידה רגעית וקטנה באיזה חטא. בהמשך כבר מתואר מצב של "רופא חולים" - של ריפוי מי שחולה ושקוע מעט עמוק יותר בחטאו. כמו חולה שנזקק ליום-יומיים, שלושה או אף שבוע ימים לשכב במיטה ולהיות מטופל באנטיביוטיקה ובתרופות שונות אם קודם הוצגה רק מעידה קלה, הרי שכאן המעידה בחטא כבר יותר גדולה. היא אינה רגעית, אלא המשותף לכולם הוא, כמובן, החטא. הזמן רק מראה עד כמה האדם שקוע בו, אך באמת כל אלו - תחילתם בחטא קטן אשר מקורו בתאוות חומריות. לעיתים זה מסתיים בו, ולעיתים הוא מגרה ומפתה אותנו לטעום ממנו עוד ועוד ועוד. ואמנם נכון, אין בשל כך לפסול את החומר, אלא יש להשתמש בו בתבונה ובמינון הנכון - אך ודאי יש לשלול מצב של מעידה, חולי, שבי וכל שכן של שקיעה ושינה בתוכו. ועל זה באה הסיפא: "ומקיים אמונתו לישני עפר": שהקב"ה ד"א (אם קשה הפירוש הנ"ל משום הפירוש המוכר של המילים "לישני עפר"=מתים): ניתן גם לומר שישני עפר מתיחס לנדבך נוסף בהדרגה שהצגנו, והוא לאדם הקרוי רשע, כיוון שרשעים בחייהם קרויים מתים[3] _________ [1] ניתן להשוות: תהלים פ"א, א: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" " [2]וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה – יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע? נְאֻם אֲדֹנָי ה', הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" (יחזקאל יח, כא-כג) [3] ע"פ ברכות טו, עב: " ...כי החיים יודעים שימותו אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים והמתים אינם יודעים מאומה אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים מניין שהרשעים אפילו בחייהן קרויים מתים ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים דכתיב (יחזקאל יח) כי לא אחפוץ במות המת וכי המת מת אלא אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויין מתים ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים דכתיב כי לא אחפוץ במות המת וכי המת מת

וּבִמְעוֹפִי לֹא אַרְחִיק נְדוֹד כִּי קָרוֹב הוּא לִי הַדָּבָר מְאֹד בְּפִי וּבִלְבָבִי לַעֲשׂוֹתוֹ כִּזְמוֹר בְּהֵעָלוֹתִי אֵלָיו אֶל הַר הַמּוֹר כִּי אֶל מָקוֹם אֶחָד נֵלֵךְ לְהָקִים שְׁלִישִׁי - מְקוֹם מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ שַּׁחַר אֶל שַּׁחַר בָּעֲלָטָה יִקְרָא וּבְפִינוּ יִקְרָאֵנוּ קוֹל רִנָּה בְּתֹף וּבִמְחוֹלוֹת נִצְהַל יַחְדָּו, בִּכְסוּת לָבָן יָבְהִיק מִפָז וּבִצְעָדֵי גִּילָה וּבְצִלְצְלֵי - שָׁמַע עוֹד יִשָּׁמַע קוֹל חָתָן כְּקוֹל כַּלָּה

הָלוֹךְ וְחָסוֹר הָיוּ הַיָּמִים הָלוֹךְ וְחָסוֹר, וְעִמָּם גַּם אֲנִי מַיִם יִגָּלוּ מֵעַל אֶרֶץ קַלּוּ וָאֵדַע כִּי תָבוֹא אַחְרִיתִי הָאָרֶץ יָבַשָׁה וַתִּשְׁקֹט וְלִבִּי יֵהוֹם בְּקִרְבִּי אֶרֶץ עֲזוּבָה שָׁמְמָה אָנָה אָבוֹא אָנֹכִי? כְּנָפוֹתֶיהָ – דִּמְעוֹתַי יַחְבֹקוּ תְּקַבְּצֵן וְתוֹצִיאֵן זַרְעִי אֶקְצְרֵן בְּגִּילַת וְרַנֵּן הֵמָּה יִהְיוּ מִנְחָתִי *תודה רבה ל- e.l.b על שבזכותה נכתב השיר, ול"אוהב אמת" על העזרה עם הניקוד.

וָאָבוֹא אֶל-בֵּית מִקְדָּשׁ מְעַט וַתִּשְׁתּוֹחֲח נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי כִּי שָׁמַעְתִּי קוֹל הֶהָמוֹן קוֹרֵא קָדוֹשׁ וְנִדְמֵיתִי. וָאָבוֹא, וּפֶרֶץ פְּרֹץ יִפְרֹץ וַיִּשָּׂאֵנִי בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. וּבַעֲצֶרֶת פִּי - אַךְ לִבִּי יִלְחָשׁ. יְמַלְּמֵל הוּא בְּתוֹם צֵאתִי לְשָׁלוֹם. צֵאתִי לְשָׁלוֹם.

...

מִמְצוּלוֹת מַיִם אַדִּירִים קְרָאתִיךָ, אָחַזְתִי אֱמוּנָתְךָ - לָיְלָה וּלְעֵת בֹּקֶר מְצָאתִיךָ. מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים חָזִיתִיךָ, אָחַזְתִי אֱמוּנָתְךָ - לָיְלָה וּלְעֵת בֹּקֶר הוֹדְיתִי לָךְ. כָּגַּחֶֽלֶת יִלְחָשׁ לִבִּי, כָּאֵש תִבְעַר נַפְשִׁי אֵלֶיךָ, אָהַבַתִּי אֵלֶיךָ לֹא תָסוּר לֹא יְכַבּוּהָ מַיִם, לֹא יִשְׁטְפוּהָ. כִּי אֵלֶיךָ כַּמַהּ לִיבִּי, כִּי נַפְשִׁי צָמְאָה לָךְ. *שיר זה כתבתי לפני ארבע שנים, בהיותי בכיתה ח' ובתחילת דרכי בסגנון השירה שלי כיום. אשמח אם תתייחסו לשיר בעדינות הראויה... :)

קָרָאתִי לָךְ, תְּשׁוּבָה צִפִּיתִי לָךְ לַבְּקָרִים חִפַּשְׁתִּיךְ בַּלֵּילוֹת חוֹלַלְתִּי לָךְ בַּכְּרָמִים. זָעַק לָךְ בְּשָׂרִי, אָמְרוּ לָךְ כָּל עַצְמוֹתָי כָּסְפָה לָךְ נַפְשִׁי, בִּקְּשׁוּךְ מֵעַי - - אַיֵּה אַתְּ? בְּרוּחַ אֶבְרָח וּכַזָּהָב אֵצֵא וָאִמָּלְטָה, לְאוֹסְפֵךְ כַּדִים טִיפִּין טִיפִּין, אֶל חֵיקִי. מִבְּאֵרוֹת אֲבַקְּשְׁךְ אוֹצִיאֶךְ דְּלָיִים דְּלָיִים לְקִרְבִּי קָרָאתִי לָךְ תְּשׁוּבָה - - אַיֵּה אַתְּ?

שְּׁכִינָה קְרָבַי בָּרְכוּ לִשְׁמוֹ נְשָׁמָה - הַלְלִי לְיָ-הּ נַפְשִׁי צְאִי בִּדְבָרוֹ קַדְמִי צוּרֵךְ בְּרִינָּה אִם יֵשׁ בִּי רוּחַ אֱ-לֹק שְׂאוּנִי מְקוֹם הַשְּׁכִינָה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם אֲעוּט לְהַשְׂבּיעַ נַפְשִׁי בְּזִיוָהּ אֲמַלֵּא פִּי בִּזְמִרוֹת לְפָנָיו אֶתְהַלֵּךְ בְּחֶדְוָה שַׁחְרִי גַם עַרְבִי אֶעְרֹךְ אֶפְרֹשׂ לְפָנָיו בְּתוֹדָה וְנִדְמֵיתִי אֲנִי בְּקִרְבִּי וְרוּחִי עָלַי נִתְּעַטְפָה לֹא תוּכַל נַפְשִׁי עוֹד נְשֹׂא רַק אָשִׂישׂ וְאָגִיל בִּרְעָדָה

לֹא עֵת דּוֹדִים הִיא זוֹ אַךְ נִצֶּבֶת עַל סִפְּךָ מְחַכָּה לְאוֹת, וְלֵאוּת כֹּחִי לֹא תִּתְּנֵנִי לְהַרְפּוֹת. אֲצַפֶּה לְךָ-- לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ לַחֲזוֹת אוֹר יְקָרֶךָ, וְלִבִּי שָׂח לְךָ עוֹד רָז חֶרֶשׁ נִסְתָּרוֹת בּוֹקְעוֹת מִקִּירוֹתָיו. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלִי תִשְׁמַע נָא אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ. הַאֲזֵן לְשִׂיחָתִי, לְהֶמְיַת מֵעָי, לְעֶרְגָּתִי. זוֹ אֲנִי בִּתְּךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, מִתְדַפֶּקֶת בִּשְׁעָרֶיךָ. אִם אִוְּשַׁת לִבִּי קָרְבָה אֵלֶיךָ, קָרְבֵנִי וְהַרְאֵנִי בִּיְשׁוּעָתֶךָ

אֱלֹהָי, אֲשֶׁר כָּל הָעוֹלָם מָלֵא כְּבוֹדְךָ, סוֹבֵב כָּל עוֹלָמִים וּמַקִּיף כָּל יְהֵא לְבָבִי מָלֵא אֱמוּנָתְךָ, וְאֵדַע וְאָחוּשׁ וְאַרְגִּישׁ וְאֶכְסֹף אֵלֶיךָ תִּמָּלֵא נַפְשִׁי בְּאַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתָךְ לְשַׁוּוֹתְךָ נֶגְדִּי תָּמִיד בְּכָל שָׁעָה, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל מַצָּב בְּכָל רֶגֶשׁ מַחְשָׁבָה רָצוֹן וּמַעֲשֶׂה אֱלֹהָי, מָה אֶעֱשֶׂה וְאֶזְכֶּה?

"כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ...בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש" (שמות רבה, לג)   רְאֵה- נָא, אֲבִי קִיטוֹן זֶה שֶׁעָשִׂיתִי - לִכְבוֹדְךָ עֲשִׂיתִיו וּלְמָתַי תָּבוֹא, תָּדוּר בֵּין כָּתְלָיו? הֵן רֹאשֶׁךָ בְּטַל נִמְלָא קְוֻצּוֹתֶיךָ רְסִיסֵי לָיְלָה... וַאֲנִי, דַּלְתִי פָּתַחְתִּי לְפָנֶיךָ אַף מִקְדָּשׁ לְשִׁבְתְּךָ בָּנִיתִי וּלְמָתַי - - לְמָתַי שׁוּב תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹכִי? [אִם לֹא הֲבִיאֹתַנִי חֲדָרֶיךָ, וּבָאתָ עֲדֵי חַדְרִי]

לֵית אֲתָר פָּנוּי מִנַךְ, וְכֹל הָאָרֶץ מָלֵא כְבוֹדָךְ. הֵיכָן אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כָּפַי, וְלֹא אוּכַל הָסְתִּיר מִמְּךָ פָּנַי. גַּם בְּמַחֲשַׁכִּים תִמְצָאֶנִי, וּשְׁכִינָתָךְ לֹא גָּלְתָה מִנִי. בְּכֹל אֲשֶׁר אֵלֵךְ- אֶמְצָאֶךָּ, עַד שׁוּבִי מְהֵרָה הֵיכָלֶךָ!

יָחֵף אֶל מוּל הַרְכֲסִים כַּאוֹהֲבִים אֵלָיו שָׁרִים יָחֵף רָץ בֵּין שְׁבִלֵּיהֶם לוֹגֵם מִמִלֵּיהֶם וַיַחֲצִיף פָּנִים אֵיךְ כָּךְ עֶלֶם חֲמוּדוֹת תָּעָה, עָבַר בֵּין הַשָּׂדוֹת עִקְּבוֹתָיו הִשְׁאִיר עוֹדָן חַמּוֹת אַךְ שׁוֹב יָשׁוּב תְּפִלָּה בַּלְּבָבוֹת תְהוֹם אֶל הַתְּהוֹם קוֹרֵא הוּא כְּבָר בְּעֵינָיו נִבְזֶה פָּנָיו לֹא הֶחֱזִיר אָחוֹר הִתְבַּיֵּשׁ הַבִּיט (שׁוּב) בַּטּוֹב אֵיךְ כָּךְ עֶלֶם חֲמוּדוֹת טָעָה, רָעָה בֵּין הַשָּׂדוֹת עִקְּבוֹתָיו הִשְׁאִיר עוֹדָן חַמּוֹת אַךְ שׁוֹב יָשׁוּבתְּפִלָּה בַּלְּבָבוֹת * שיר זה נכתב בעקבות מראה שראיתי עת הלכתי לפעולת ערב שבת קודש בסניף במקום מגורי. לפני ראיתי את אחד השכנים הגרים בבנייני, נער אשר בא ממשפה דתית מאד. לראשו לא היתה כיפה, ולבושו לא הלם בן של מלך. הלך הוא כאשר משני צדדיו הולכות נערות אשר אף הן הלכו בצורה אשר איננה מתאימה. כאב לי על אותו מראה, וזה מה שיצא. ברוך ד', כיום, שלוש שנים אחר כתיבת השיר - לא נשאר הדבר בגדר תפלת הלב בלבד...

חֶבֶל עֲבוֹתוֹת מִמֵעָי נִשְׁקָף עַז כַּמַיִם בְּגִּילוֹ נִרְעָשׁ חֶבֶל עֲבוֹתוֹת מִמֵעָי נִקְטָף מְרוּם שָׁמַיִם בְּאִיבּוֹ נִגְדָּע כְּמוֹ רוּחַ סְעָרָה יַחֲלֹף כְּמוֹ אֵשׁ הַלֶּהָבָה נִכְבָה לֹא אֲשִׂיחֶנּוּ עוֹד לְאִישׁ [לֹא אֲשִׂיחֶנּוּ עוֹד לְאִישׁ] כִּי בְּאִיבּוֹ נִגְדָּע סיון ה'תשס"ח

https://a7.org/?file עַל יְדֵי נוּ"ן שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה שְׁעוֹבֵר אָדָם, נֶהְפַּךְ לוֹ יָגוֹן הַחֵטְא לְנִיגּוּן זַךְ וְצָלוּל הַנִּשְׁמָע לְמֶרְחַקִּים. כּוֹבֵשׁ עוֹלָמוֹת וּמַרְקִיעַ שְׁחָקִים. אוֹתוֹ נִגּוּן, שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ הוּא, וְנֶחְצָב עִמָּהּ בְּהִבָּרְאָה, לִהְיוֹת מְיֻחָד לָהּ. וְעַל יְדֵי נִגּוּנוֹ בַּפֶּה, בָּא לִיְדֵי גִּלּוּי בַּפֹעַל חִבּוּר הֶעָדִין (של הניגון) לְנִשְׁמָתוֹ. תְּחִילָּה, תְּנָגְנֵהוּ *קטע זה כתבתי בהשראת ניגון המיוחס לחסידי הצמח צדק לפני כמאה שמונים שנה. בקובץ המצורף ניגנתי אני, וערכתי בעזרת התוכנה WavePad. אם הקובץ איננו טוב, ניתן לשמוע בגרסא מקורית יותר בקישור זה: http://tanyaor.com/playsong.asp?aid=14

אֲלְפָּים שָׁנָה, לֹא אָבְדָה הַתִּקְוָה בְּעֹז וְאֱמוּנָה- נִצְעַד לַגְּאֻלָּה אֲלְפָּים שָׁנָה, אֵין-סְפוֹר יִסּוּרִים יָדוּעַ נֵדַע, הַכֹּל מֵאֱ-לֹקִים נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת צַעַד אַחַר צַעַד נַמְשִׁיךְ, נְשַׁלֵּב יָדַיִם בְּיַחַד נִצְעַד אֶל בֵּית מִקְדָּשֶׁנוּ כִּי לֹא אָבְדָה תִקְוָתֶנוּ רֽוּחַ הַיָּם נִשֵׂאת לַמֶּרְחַקִּים, שׁוֹרֶקֶת חֵרֵשׁ- "נַמְשִׁיךְ לְהַאֲמִין" כִּי בְּבוֹא הַיָּמִים תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה וְאוֹר חָדָשׁ יָאִיר עַל אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וּבְּבוֹא הַיָּמִים יָבוֹאוּ לְאֻמִּים וּבְלִבֵּנוּ תָרְנִין שִׁירַת הַלְוִיִּם *נכתב עבור פיזמונסניף.

קישור מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ (תהלים קי"ג)

דברים אלו הבאתי בבוקר ט"ו חשוון, ביום האחרון למסע הארצישראלי, "משואה לתקומה", ומאוחר יותר העליתי אותם על עט. הבהרה: אף תיקן לא נפגע ולא אולץ לשמשני כדי להביאם, אלא רצה הקב"ה וגלגל לידי המקרה והאמצעים, לזכוֹתני... בוקר טוב לכולן. רציתי לשתף אתכן בדבר מאוד לא נעים שקרה לי אמש- לחדרי נכנס תיקן. מי שלא מכירה אותי, זה הזמן להגיד שאני לעולם לא אדור בבית אחד עם תיקן. זה או אני או הוא. במקרה שלנו - היה זה הוא. ויעידו חברותי לחדר שאכן עזבתי, גררתי את מזרוני ודרתי לי בחדר מרוחק יותר, כשר למהדרין- ללא חשש תיקנים. אותו רגע חשבתי "איכס. פויה. איזו חיה קטנטנה ודוחה ברא הקב"ה! מה היא מועילה בעולם הזה?" או אז עלה במוחי המדרש המפורסם על דוד, כששאל אותה השאלה על עכביש וצרעה, ובעת בריחתו משאול, ניתנה לו "פעם אחת היה דוד מלך ישראל יושב בגנו, וראה צרעה אוכלת עכביש. אמר דוד: "ריבונו של עולם, מה הנאה באלו שבראת בעולמך? צרעה אוכלת דבש מכוורות הדבורים ומשחתת את העולם, ואין בה הנאה. עכביש אורג כל השנה בגד רשת של קורים, ואיש לא ילבשנו." אמר לו הקב"ה: "דוד, מלעיג אתה על הבריות שבראתי בעולם, תבוא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו" וכשנחבא דוד במערה מפני שאול המלך, שלח לו הקב"ה עכביש וארג את רשת קוריו על פי המערה וסגר אותה. בא שאול וראה את הפתח שהוא ארוג. אמר שאול בלבו, בוודאי לא נכנס אדם הנה, שאם נכנס היה קורע את הארוג לקרעים. הלך ולא נכנס לשם. יצא דוד מן המערה וראה את העכביש. נשקו ואמר: "ברוך בוראך וברוך אתה ריבונו של עולם, מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים." * * * "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה אנו נמצאות עכשיו במסע "משואה לתקומה". מוצאות עצמנו יושבות ושואלות "למה?" אמש אמר הרב איתמר כהן, כי עמנו ידע שלושה "עמלקים": ביציאת מצרים, בפורים, ובשואה. העמלק של דור השואה היה העם הגרמני, וכל משתפי הפעולה שנלוו אליו. והנה, מתחדדת לנו השאלה: "למה? מהי מטרת עמלק? במה הוא מועיל לעולם? רק הרס זורה הוא בכל מקום. איך הקב"ה נתן לכל זה לקרות? מהי מטרתם של הגרמנים בעולמו? למה כל זה היה נחוץ?" למה, למה ולמה... ייתכן כי תשובות רבות ישנן, אני בכל אופן רוצה להתמקד באחת מהן והיא- הניצוץ היהודי: כשאדם נרדף, הוא שואל עצמו "למה? למה דווקא אני?" מברר הוא עם עצמו מהי מהותו, ומגיע לתובנות חדשות עליו ועליה. שואל הוא שאלות נוקבות עד שמתברר אצלו, והוא מחליט- דרכי היא אמיתית. לא אעזבה לעולם. אני הולך עמה עד הסוף, והעמלק?! העמלק לא יביסני. מתחזק הוא באמונה, ביראת שמים, במידות... כוחות חדשים נגלים לפניו. כוחות שמעולם לא ידע כי יש בקרבו. וכמו יהלום ישן שנעטה אבק, צריך הוא שיסירו האבק מעליו, למען יזכר נכון, הסרת האבק היא לא מלאכה נעימה במיוחד. ההברקות, הליטושים והמירוקים למיניהם כואבים עד מאוד. אך אלו כאבים טובים- למטרה נעלה יותר, טובה יותר, עליונה יותר(!!) ובסופה- תוכן נשא של אור ה' מתגלה, וכח משיח אזי מתעורר, ולעינינו נגלה. אמנם בירור זה, גילוי הניצוץ, לא רק באומה כולה. אלא, נמצא הוא בכל אדם ואדם. כי כשכל אדם מגיע לבירור הזה, ממילא כל האומה מתרוממת: "מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה, הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים. אבל מי שיודע, שבכל תקון מוסרי, וכל מדה טובה, כל למוד הגון וכל מעשה טוב, גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו, והרוחניות הלא היא יסוד כל מציאותה, ונמצא שע"י הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד ובעניין הניצוץ הא-לוקי -- ממילא כשהאדם מגלה בעצמו הניצוץ, מעורר הוא בעצמו כח משיח, ועל ידי זה מקרב גאולת עמו. וכפי שהסביר הבעש"ט "קרבה אל נפשי גאלה"!! כי כשנגאל האדם בעצמו תחילה, אזי מתקרבת גאולת הכלל ג"כ. אז שנזכה כל אחת ואחת לבירור הזה, ויחד כולנו- לשמוע קול התור בארצנו!

הריני מזמנת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתה על ידי ההוא טמיר ונעלם... בשם כל ישראל?! עם בוקר, עת תפילת שחרית, לפני פסוקי דזימרא, אומרים אנו: "הריני מזמנ/ת את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי לשם יחוד קודשא בריך הוא... בשם כל ישראל". ואני שואלת, באיזו זכות? איך ייתכן כי אבוא, אני הקטנה, לשבח בוראי באופן הנ"ל בשם כל ישראל? איך אשא באחריות הזו על כתפי הדלה? מי אני שאעיז לאמור: לא חטאתי ואין בידי דבר, והנני ראויה למעמד הזה? ובכן, גם ר' אלימלך (פ' דברים) עוסק בסוגיא מעניינת זו, וז"ל: "הטעם למה שאנו אומרים קודם כל עבודתנו ותפלתנו ״לשם יחוד וכו׳ בשם כל ישראל", הכוונה, היות ש״אין צדיק בארץ וכו״׳, וא״כ האיך יכולים לעשות איזה דבר קדושה באברינו כיון שנעשה בהם איזה עבירה חלילה ונפגם אותו האבר, ואיך תוכל לשרות עלינו קדושת העובדא ההיא, אך (=אלא) שהתיקון לזה הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא כל ישראל, והעולם ההוא שלם בלי שום פגם, כי הכללות ישראל הם הצדיקים, כמ״ש "ועמך כולם כלומר, כאשר האדם אומר "בשם כל ישראל", אינו מתכוון אלא באמצעות כל ישראל. כי כללות ישראל תמיד קיימת בקדושתה. אמנם בכל אדם יש חטאים, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אך כאשר מתחברים אנו לכללות ישראל, הרי היא נקיה וטהורה. ברה וקדושה. "הנך יפה רעיתי ומום אין בך". כללות ישראל, אין כוונתה לאוסף יחידים מישראל, אלא לחטיבה עצמית אחת. יחידה. כנסת ישראל הנה ישות מסתורית. אישיות בפני עצמה, ואישיות זו – ועל ידי זה יובנו דברי השל"ה הקדוש (סוכה, פרק תורה אור, יג): "סוד עמוד השלום הוא סוד גדול ונורא כי ישראל נקראים כנסת ישראל כי אע"פי שלמטה הם נפרדים זה מזה מ"מ למעלה בסוד נשמתם הם אחדות אחד והם מכונסים כי הם חלק ה' והענפים הרוצים לחזור לשורשם צריכים להיות בדומה לשרשם דהיינו שיהיו מתאחדים גם למטה וכשיש פירוד למטה ביניהם כביכול עושים פירוד וקציצה למעלה" כדי לחדד העניין, נקח לדוגמא את עניין קרבן ציבור ועניין קרבן השותפים (לעיון נרחב ניתן לעיין בספרו של הרב סולובייצ'יק, "על התשובה", עמ' 69-93) : קרבן השותפים, הוא כאשר נאסף מכל ישראל כסף, אשר ממנו מביאים הקרבן. לקרבן זה כמה בעלים. לא כן הוא בקרבן ציבור, אשר הקרבן לא שייך אלא לאחד. הבעלים בקרבן ציבור הוא אחד: כנסת ישראל. אין הקרבן שייך לכך וכך יחידים, אשר מצורפים בצירוף אריתמטי. אלא כנסת ישראל היא אישיות לעניינינו: האדם הפרטי מישראל, מזדהה ומתמזג עם כללות ישראל, ניצוק לתוכה ונעשה אחד עמה. מתוך כך, זוכה הוא לשבח את ה', כאשר היא זוכה וראויה לזו המעלה. עוד ניתן לומר, כי היחיד אינו יכול לזכות למעלה זו, כיוון שאינו יכול לתפוס גודל רעיון הקדושה לבדו, אלא רק על ידי התחברות עם כלל ישראל. וכפי שמיטיב לתאר הרב קוק (עולת ראיה, ח"א עמ' קצג) : "הבעת התפלה, כמטרתם הקדושה של כל המעשים המקודשים, שהם עולים יחד לרום הגובה, של הדרת הקדש, בערך המתעלה מכל גבול וקצב. רק הקדש המבורך ממקור הברכות, השופעות בלא מצרים, הוא מאוחד ברוח אלהים חיים בהופעתה של הקדושה המסמנת גבולים, זמנים ומקומות, מעשים ומחשבות, שאיפות ורצונות מוגבלים, אשר בתוכם מתפלש האור האלהי, הנעלה מכל הגבלה. וההתאחדות הזאת באה ממקור העליון, המתעלה מכל הערכה של שם ובטוי של רעיון ומחשבה, ניתן לשייך את הדברים לסיבת ותכלית המניין. מדוע נזקק אדם להתפלל בתוך הציבור דייקא? מה רע שיתפלל האדם יחידי, ובפרט כאשר לעיתים הוא מתפלל טוב יותר כך? וכן, מדוע על כל דבר שבקדושה להיות בעשרה (ע"פ ברכות כא)? וכאן נביא עניין נוסף, והוא העניין המוסרי, כי: "עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצרכי עצמו כי אם לכבודו של אדון כל העולמים ית' וקדושתו והשלמת רצונו... על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שעל ידי הרבים, לטובתם ולזכותם." (עולת ראיה גם כאשר האדם חושב להשלים עצמו, ואפילו שלמות רוחנית, אין זה נחשב קדושה, כיוון שמחשבה זו נמשכת מאהבת-עצמו. אולם, כאשר בא הוא להשלים הכלל, להשלים כנסת ישראל ולהכלל בתוכה, על מנת שיוכל להטיב לה (וממילא גם לעצמו) – זוהי קדושה. הוא אינו רוצה בהשלמתו האגואיסטית, אלא בהשלמת כנסת ישראל כולה, תוך הזדהות, אשר מביאה להתאחדות והתחברות עמה. כמו כן, יסוד התפילה להשלמת בקשת האדם וצרכיו, הוא מפני ההטבה המוסרית של האדם. "ע"כ עיקר התפילה ותכליתה הוא רק מפני הקיבוץ הציבורי, כי להשלמת האדם בשלמות עצמו, להקנות לו מושכלות אמתיות, היתה די' התורה מבלעדי התפילה אבל החיים המוסריים שהם נחוצים לחיי החברה, נפעלים ע"י התפילה. נמצא שתפילת רבים היא התפילה העיקרית, שגם תפילת יחיד תתן פרי' ותועלתה רק בהיותו אח"כ מתחבר עם הציבור. ע"כ עיקר העת רצון וקירוב התכלית של התפילה, וממילא יתרון פעולתה, הוא בשעה שהציבור מתפללים, שאין הקב"ה מואס אבל תפילת רבים, שכ"א חפץ בהטבת הציבור, הרי תועלת החיים המוסריים קרובה מאד, ואין הקב"ה מואס בתפילתן, כי ההכנות המוסריות הם הצעות לדעת ולהוקיר יקרת ערך הרבים, שבכללם ימצאו מקום כל חיי השלמות של האדם המעולה." (עין איה, ברכות א פ"ח) שנזכה.

מילים ולחן: השם יתברך, והועברו לחזקת שפחתכם הנאמנה נגינה: ב. ק. רְצֵה נָא ה' בְּעַמְּךָ - צוּרֵנוּ! וְהָשֵׁב לְבֵיתְךָ עֲבוֹדָתֵנוּ וְשָׁם נַעֲבֹדךָ בְּיִרְאָה וְנִשְׂמַח בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְאַהֲבָתְךָ יָגֵל לִבֵּנוּ

מְחַזֶּרֶת עַל פְּתָחִים, לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר יִחַלְתְּהּ נַפְשִׁי. פּוֹרֶשֶׂת יָדִי מוֹשִׁיטָה בְּהִסּוּס לְקַבֵּל * אֲחָזוּנִי דִּמָעוֹת חֶבְלֵי כְּלוּלוֹת יִסְּרוּנִי לֵיִלוֹתַי נַפְשִׁי עֲיֵפָה עָלַי רוּחִי כָּלְתָה לְךָ סֶלָה "אדם מחזר אחר אבידתו" (קידושין ב, ב) "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם" (יבמות סג, עא)

חֵלֶק מִמֶּנִּי- קָרְבָּן שְׂעַרִי הַנִשְׁרָף תַּחְתָּיו עוֹלֶה הוּא בְעָשָׁן עִם חַלָקָיו מַעְלָה מָּעְלָה לְכַפֵּר עַל חַטָּאתִי חֵלֶק מִמֶּנִּי- קָרְבָּן אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' כְּאֵבִי הַנִכְאָב תַּחְתָּיו צַעֲקַתִּי עוֹלָה כַעָשָׁן מַעְלָה מָּעְלָהעַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד -------------------------------- "...הוא משליך שיערו תחת הדוד" (משנה תורה להרמב"ם, ספר הפלאה- הלכות נזירות פרק ח')

עַל גִּידִי אֶפְרֹט לָךְ אֶרֶץ שִׁיר חֲרִישִׁי. שִׂימִי נָא, כְּחוֹתָם עַל לִבֵּךְ, לִבִּי וּבְשָׂרִי וְשִׁירִי כִּזְעָקָה אֵלַיִךְ, וְקוֹלִי עַל לִבֵּךְ מְדַבֵּר- אֶרֶץ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ [אֶרֶץ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ] כְּאִשָּׁה הָרָה נִצַּבֵתְּ בַּחֲבָלֶיהָ זוֹעֶקֶת בחיליה רוֹעֶדֶת וּלְרָאשִׁי אַעֲלֶה עָפָרֶךְ- לִי לְתִפְאֶרֶת עַל גִּידִי אֶפְרֹט לָךְ אֶרֶץ שִׁיר חֲרִישִׁי. שִׂימִי נָא, כְּחוֹתָם עַל לִבֵּךְ-- לִבִּי וּבְשָׂרִי.

נַפְשִׁי חִכְּתָה עַד-עֵת קֵץ בְּדַּלְתִּי נִשְׁמַע קּוֹל-- הֲקוֹל דּוֹדִי הוּא הַדּוֹפֵק? אַחֲרִישׁ אוֹזְנַי אַעְלִים עֵינִי לֹא אֶשְׁמַע עוֹד הַקּוֹל עַל דַּלְתִּי, עַל חַלּוֹנִי עַזָּה כַּמַּיִם אַהֲבָתִי עַזָּה כַּמַּיִם כְּמִהַתִי אָכֵן הָיָה זֶה קוֹל דּוֹדִי אֵצֵא הַשָּׂדֶה, אֲחַפְּשָׂה דַּרְכּוֹ בְּאִבֵּי הַנָּחַל אֶקְרָא בִּשְׁמוֹ בֵּין קְנֵי הַסּוּף אָשִׁיר, אֲזַמְּרָה לּוֹ וְהָיָה לֹא שָׁמַעְתִּי בּוֹאוֹ וְהִנֵּה, שׁוּב הַקּוֹל דּוֹפֵק עַל דַּלְתִּי פִּתְחִי לִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי [קוֹרֵא וְחוֹזֵר הוּא בִּשְׁמִי] וְהָיָה, אֲקְשִׁיבָה הַקּוֹל וַתִפְתַח לוֹ נַפְשִׁי וַיֵצְאוּ בְּמָחוֹל

בס"ד ציפית לישועה? הגמרא במסכת שבת (לא, עא) אומרת כי לעתיד לבוא, ביום הדין, שואלין לו לאדם "נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה..." ומהי ציפייה לישועה? מבאר רש"י (שם, ד"ה ציפית לישועה) : ציפייה לדברי הנביאים והיינו: השתוקקות שישראל יתקבצו מן הגלויות, ישובו אל ה', יבנו בית המקדש ויעלו שלוש פעמים בשנה לראות פני ד' וכן ההשתוקקות שיתקיים בנו "והתהלכתי בתוככם" וכו'. ומן ההגיון עולה, כי אם שואלין "...ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?', והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב 'ושב וקבצך הדיבר הראשון לא מסתיים ב"אנכי ה' א-לוקיך", אלא ממשיך "אשר הוציאך מארץ מצרים" – ללמדנו כי חובת האמונה איננה רק מהצד ה'ביולוגי' שלה: שהקב"ה יצרנו, הוא בראנו ובזכותו אנו קיימים ופועלים כל הפעולות כולן וכו'. אלא, שורש האמונה הוא גם בהכרה כי הקב"ה הוא זה שגאלנו ממצרים, והוא זה שעתיד לגאול ולהושיע אותנו. כלומר האמונה היא ההכרה בכך שהקב"ה הוא מקור החיים, מעורה, משגיח ומכוון כל רגע ורגע בחיינו. "אשר הוציאך "יש להתבונן היטב כדי לגלות את הסדר הפנימי של כל הביטויים הללו. יש לזכור את יד ה' הנטויה בכל סדרי המאורעות והמעשים החיצוניים, ולראות בעין פקוחה שכל גלגולי ההיסטוריה הם גילוי אלהות" (שיחות רצ"י שמות, סדרה ב סעיף 7) אולם, יש לדעת כי ישנן מדרגות באמונה. יש פעמים שהשכינה שורה בכל מעשי ידינו, ויש פעמים שהשכינה מסתלקת - מציאות של הסתר פנים, "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", כפי שמיטיב לתאר השל"ה הקדוש (תולדות אדם, שער הגדול כז) : "...כי בהיות כנסת ישראל שלמטה בארץ הטהורה נוהגים כשורה לעשות כמשפט וכתורה, היתה השכינה ברוח הקודש ביניהם נאה והדורה, ועל כל כבוד חופה ועטרה, שנאמר מודעת זאת בכל הארץ, וכתיב ה' מלך תגל הארץ, שהרמז לארץ החיים. ובהיפך זהו כצפור נודדת מן קנה, ויוצאת מביתה וממלונה... וכשעתידים לחזור שכינה היא חוזרת עמהם, שנאמר ושב ה' אלקיך..." כלומר, כאשר עושים ונוהגים אנו בדרך הישרה והרצויה, אזי שכינה היא בינינו. ממילא, כאשר אין אנו עושים כשורה – מסתלקת היא השכינה מאיתנו. וכן אנו לומדים כי כאשר חוזרים אנו למוטב, אלי קדמות נעורינו, שב וחוזר ה' לשכון בתוכנו. מכאן נוכיח מה שאמרנו כי מדרגות ברמת האמונה. האמונה איננה מצב נתון ואחיד, אלא מצב הניתן לשינויים – לעליות ומורדות... דבר זה הכרחי, שאם לא כן, כיצד היה לנו לצפות לישועה? כיצד היינו יכולים אולם יש לידע כי גאולה זו תבוא קמעא קמעא. השיבה לא בבת אחת תהיה. כי כדי שנוכל לחזור, לשוב ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", צריכים אנו מרכיבים גשמיים ורוחניים. גם כאשר יצר ה' את האדם - תחילה "עפר מן האדמה" ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים, או אז "ויהי האדם לנפש חיה". כן נלמד על חיוניות מרכיבים גשמיים באומה: כי כדי להיות לגוי קדוש צריך להיות: א. גוי, ב. קדוש. כדי להיות קדושים משאר הגויים, עלינו להיות קודם "בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים הם להתקרב אל הש"י קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע את ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. הנה התבאר לך כי כל כוונת השתדלותם הייתה לפרסם יחוד ד' בעולם" כי היותנו קדושים מוכרחת להיות ביחס לשאר הגויים, ואם לא נהיה גוי (=עם) כיצד נוכל להיות "גוי קדוש"? ואם כך, הרי שאנו זקוקים ומוכרחים לאמצעים גשמיים, ובין השאר למדינה ככל העמים. אך יש לידע, כי מדינתנו אינה כשל שאר העמים: "אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם, וכדי להגיע לחפץ הזה, חובה עלינו להרים בכח קולנו, לעורר הרוח של עמנו ולהחזיר הקדושה לישראל: "עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם" (ישעיה מ, ט) ומפרש הראי"ה: "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל". וכן מובא ע"י הרב נריה (מועדי ראי"ה תרב) כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל. עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין כי את האמצעים הגשמיים להיות עם ככל העמים כבר יש לנו. ואם כך, הרי שעתה כל תפקידנו לדאוג שנהיה קדושים. מובדלים משאר העמים. וזאת ע"י שנקדש החומר, ובבחינה זו נהיה נמנים עם המצפים לישועה באמת, כאשר כל תכליתנו להכניס התורה וההלכה בחיי היישוב והחומר של האומה, להגיע להופעתם השלמה במדינתנו. כי זה עיקר האמונה האמיתית, אשר בה יש ציפייה לישועה (כפי שהוכחנו מהסמ"ק), ואשר אותה ציפייה איננה רק במחשבה גרידא, אלא באה כי יש להתבונן בעין נכונה על כל המציאות, ולראות ולהאמין כי כל ההסתוריה כולה מסובבת היא ע"י השי"ת, והוא אשר הניע ומניע אותה, ומכוון הוא את הכל לגאולה השלמה: "כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ה' הנוהגת כל מסיבות (דורים) [דורות] תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה. והפלא הזה קם ויתא (ובא) בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם וממילא, כאשר נשים ונרשום הדברים הללו על לוח ליבנו - נתמלא באמונה, וע"י זה תגדל מדרגת האמונה של כלל האומה כולה, כי "על ידי הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה. ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב" (מדות הראיה, תקון) ומתוך כך נזכה לפעול ולחזות בחזרת השכינה במלוא הדרתה ותפארתה. "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו","ותחזינה עינינו בשובך לציון" אכי"ר.

אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי אֲהוֹדֶנּוּ בְּשִׁיר מִזְמוֹר. אֱלֹהִים - אֲזַמְּרָה לָּךְ אֲקַדְּמָךְ בְּתֹף וּבְמָחוֹל חֶסֶד אַהֲבָתְךָ, מִמֶּנִּי לֹא הִרְפָּה. זֶה שִּׁירִי מַתְּנָתִי הַצְּנוּעָה, שַׁי הוֹקָרָה הִוא לְךָ אֱלֹהָי, טוֹבוֹת אֲשֶׁר גְּמַלְתַּנִי-- לֹא תַּסְפִּיק מִנְחָתִי לְמַלֵּא. שֶׁפַע, וְטוֹב סְבַבְתָנִּי אֵיכָה אוּכַל לְשָׁוֶה? כִּי לֹא תַּחְשֹׂךְ מִמֶּנִּי אוֹרְךָ וְלִי הֲדַרְךָ תְגַלֵּה. אֱלֹהִים, אֲזַמְּרָה לָּךְ, אִכַּף לָּךְ בְּשִׁיר עַד כְּלוֹת פֶּה.

שיר שכבר פורסם בעבר, ועתה זכה לעיבוד מוסיקלי מילים ולחן: שפחתכם הנאמנה עיבוד וביצוע: משה באייר וזה גם הזמן להודות לו על הזמן, ההשקעה והמסירות הרבה!! הָלוֹךְ וְחָסוֹר הָיוּ הַיָּמִים הָלוֹךְ וְחָסוֹר, וְעִמָּם גַּם אֲנִי מַיִם יִגָּלוּ מֵעַל אֶרֶץ קַלּוּ וָאֵדַע כִּי תָבוֹא אַחְרִיתִי הָאָרֶץ יָבַשָׁה וַתִּשְׁקֹט וְלִבִּי יֵהוֹם בְּקִרְבִּי אֶרֶץ עֲזוּבָה שָׁמְמָה אָנָה אָבוֹא אָנֹכִי? כְּנָפוֹתֶיהָ – דִּמְעוֹתַי יַחְבֹקוּ תְּקַבְּצֵן וְתוֹצִיאֵן זַרְעִי אֶקְצְרֵן בְּגִּילַת וְרַנֵּן הֵמָּה יִהְיוּ מִנְחָתִי

...

לאחי היקר בהגיעו לגיל מצוות אב תשס"ט עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לְרֹאשְׁךָ וּבָאֲשֶׁר תֵּלֵךְ הִיא עִמָּךָ כְּכָל אֲשֶׁר תַּרְאֶה לְךָ הִיא בְּרָכָה רַק שְׁמֹר וַעֲשֵׂה כְּחֻקָּהּ. וְאוֹרָהּ נִמְשָׁךְ בְּנִשְׁמַתְךָ הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּזִיוָהּ וּכְשְׁתָקוּם מָשׁוּחַ בְּמִצְוָתָהּ אָז תִּרְאֶה עֵינְךָ בְּהוֹדָהּ. חֲזֵה בָּהּ, חֲזֵה לְשֹׁכְרָה הָפוֹךְ בָּהּ, הָפוֹךְ בְּחֶדְוָה אָז יִגָּלֶה לְפָנֶיךָ מַרְאָהּ וְתָּשִׂישׂ וְתָגֵל בִּצְהֳלָה. שַׁחַר יֵעוֹר לְקוֹלְךָ מִתְנוֹסֵס בָּהּ כִּכְלִיל מַעֲלָה יָרוּם וְיַגְבִּיהַּ עֻזָּהּ לַעֲטֹף אוֹתְךָ בִּקְדֻשָּׁתָהּ. עָט-בָּהּ לְהִתְעָטוֹת קוֹלָהּ נִשְׁמַע זֶמֶר נֹגְהוֹת מָרְנִּין וּמְזַמֵּר בִּלְבָבְךָ עֵדֵי עַד לִשְׁמֹר וּלְקָיְמַה. וְעַתָּה, תֵּן בַּשֶּׁבַח קוֹלְךָ וּבְפִיךָ רַנֵּן לְצוּרְךָ מַלֵּא בְּשִׁירוֹת וּזְמִירוֹת לְפָעָלְךָ קָדֶם בִּבְרָכוֹת.

זְקָנְךָ הַמִּתְעַנֵּג בְּנֹעַם-שִׂיחַ מַנְּגִינָת תָּלְמוּדֶךָ צוֹנֵחַ עֲלֵי סֵפֶר מְרַקֵּד לְקוֹל תְּפִלּוֹתֶיךָ וּשְׁתִיקוֹתֶיךָ, אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהֶן לְגַלּוֹת הַדְרַת נִשְׁמַתֶךָ אוֹמְרוֹת הֵן הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כִּי שָׁלוֹם נְתִיבוֹתֶיהָ וְאוֹר מִן חֲרַכִים מֵצִיץ אוֹר בּוֹקֵעַ מֵאֲרֻבּוֹת עֵינֵיךָ! מָזְרִיחַ אֱמוּנָה תַמָּה, פּוֹשֵׁט קִמְעָה בַּמְּצִיאוּת - - חוֹדֵר חֶרֶשׁ כֹּל חַגְוֶיהָ.

שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ וְלָמָּה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ כְּמוֹ תִּשְׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה קְרָבַי בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה הפיוט "שחי לאל", על כל שבעת בתיו, מביע וכולו אומר רצון לעבודת ה'. לאורך כל השיר אנו רואים דו שיח עמוק וכנה עם הנשמה, הקורא לה לעבודת ה' בצורה הכי פשוטה שיש. קריאה זו נעשית תוך שבח לה', הסברה הגיונית ועידוד הנשמה לעבודתו מטעמי הכרתה כחלק א-לה, ומטעמי הכרת הטוב. שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה – בית זה הוא ביתו הראשון של השיר, הפותח ברעיונו המרכזי: קריאת הנשמה (יחידה החכמה) להשתחוות ולרוץ לעבודתו יתברך. לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ וְלָמָּה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה – שואל המשורר ברוֹך שאלה רטורית, אשר מציגה בפני הנשמה את השטות שברדיפת ה"ההבל ולמה" (למה=הבל), כאשר עולמה האמיתי קורא לה. עולם של קדושה וטוהר, עולם של נצח! מדוע רודפת את אחר דברים לו לך? מדוע רודפת את אחר הבלים, ולא מענגת עצמך ומפנה לילך ויומך לעולמך האמיתי? בת של מלך את, והנה – כל מעדני העולם הזה לא שוים לפניך... מן העליונים בשלושת הבתים הבאים, מציג המשורר נימוקים הגיוניים לנשמה. נימוקים אלו בנויים על השוואה בינה לבין השם יתברך, יוצרה. על ידי כך, מראה המשורר לנשמתו את שייכותה לעולם של נצח, עולם המושג על ידי עבודת ה' בתורה, מצוות ומעשים טובים. המשורר מראה לה כיצד היא דומה להשם יתברך, ומוכיח לה בזה שמן העליונים היא – ועל כן צריכה לעובדו. השוואה זו בנויה על דברי הגמרא (ברכות י, עא) : "חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו". לבסוף, מביא המשורר נימוק נוסף, הבא מכח הכרת הטוב: זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה. – כמה גדולים חסדי הקדוש ברוך הוא שחצבך מכסא הכבוד והביאך לזה העולם. האדם נברא מן האדמה ("עפר מן האדמה"), ולולא הקדוש ברוך הוא נפח בו נשמת חיים, לא היית קיימת באדם. עוד הללי לשמו, על שאין את עתידה להיות כלה ונפסדת באדמה, כגופו של אדם אשר נברא משם. אלא משום שחצובה את מכסא הכבוד, בסיום השיר, חותם המשורר בארמז משובח מן התהלים, המשובץ בטוב טעם: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד' וְכָל-קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ". תפארת הסיום במלוא הדרה נותנת חותמת, גושפנקא מרשימה המותירה בלב הקורא את רישומי השיר המקופלים בו לארכו, רישומים אשר מביאים אותו לרצות לרוץ לעבודת ה'. דומה כי המשורר, לבד מקריאתו לנשמתו שלו, קרא לנשמת הקורא גם כן, והצליח להשפיע עליה... *תודה מקרב לב ל"אוהב אמת" על ההדרכה והעזרה בכתיבת המאמר.

...      

לכבוד יום הולדתי ה-16 הכינו לי חברותיי הצדיקות הפתעה- הלחנה מאת הרב גיא צבי מינץ לשירי הצנוע- " קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק". ברוב אדיבותו, הסכים הרב לבקשתן- והנה לפניכם התוצאה! קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק נַפְשִׁי חִכְּתָה עַד-עֵת קֵץ בְּדַּלְתִּי נִשְׁמַע קּוֹל-- הֲקוֹל דּוֹדִי הוּא הַדּוֹפֵק? אַחֲרִישׁ אוֹזְנַי אַעְלִים עֵינִי לֹא אֶשְׁמַע עוֹד הַקּוֹל עַל דַּלְתִּי, עַל חַלּוֹנִי עַזָּה כַּמַּיִם אַהֲבָתִי עַזָּה כַּמַּיִם כְּמִהַתִי אָכֵן הָיָה זֶה קוֹל דּוֹדִי אֵצֵא הַשָּׂדֶה, אֲחַפְּשָׂה דַּרְכּוֹ בְּאִבֵּי הַנָּחַל אֶקְרָא בִּשְׁמוֹ בֵּין קְנֵי הַסּוּף אָשִׁיר, אֲזַמְּרָה לּו וְהָיָה לֹא שָׁמַעְתִּי בּוֹאוֹ וְהִנֵּה,שׁוּב הַקּוֹל דּוֹפֵק עַל דַּלְתִּי פִּתְחִי לִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי [קוֹרֵא וְחוֹזֵר הוּא בִּשְׁמִי] וְהָיָה, אֲקְשִׁיבָה הַקּוֹל וַתִפְתַח לוֹ נַפְשִׁי וַיֵצְאוּ בְּמָחוֹל

זה הלחן העביר השי"ת לחזקתי לפני כשנה וחצי, תוך כיסופים גדולים לשבת קודש. מצטערת על האיכות, אשר ירדה עקב ההמרה לקובץ mp3. (לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה) לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר (מקור) הַבְּרָכָה מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם (מקדם) נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה בֹּאִי בְּשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

נְשָׁמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם חִפְּשָׂה מָקוֹר מַיִם חַיִּים וּבְיַחַד עִם גּוּף הָאָדָם חִפְּשָׂה אֵת שְׁכִינָת אֱלֹקִים מִי אֲנִי, מַה נַפְשִׁי חָפְצָה אֵיךְ אֵדַע אֵת הַתְּשׁוּבָה מַה אֲנִי, וּמַה הִיא בִּכְלָל רוֹצָה אֵיךְ אֵדַע לָלֶכֶת בְּדַרְכָּהּ אֲנָשִׁים בְּנֵי תְּמוּתָה רַק חוֹזְרִים וְאוֹמְרִים שֶׁמִתוֹךְ אֲפֵלָה תֵּצֵא אוֹרָה אַךְ אֲנִי- מַה בִּכְלָל הִיא דַּרְכִּי הַאִם טוֹבָה, הַאִם רָעָה אֵיפֹה הָאוֹר, אֵיפֹה הַצֵּל, לְאָן עָלַי לִפְנוֹת הַאִם אֵת רָצוֹן הָאֵ-ל אֵדַע לַעֲשׂוֹת *שיר זה נכתב בהיותי בכיתה ח', כשבעזרת ה' התחלתי להתחזק. זהו שיר בוסרי מאוד, אך עם זאת – קרוב ללבי, היות והוא מסמל נקודת מפנה משמעותית וגדולה עבורי. נקודה אשר אני חבה תודתי עליה להשי"ת, שהאיר ונתן הוא לי. אנא התיחסו לשיר זה בעדינות הראויה, תודה. וסליחה על הבקשה המוזרה... (:

לִבִּי נִקְרָע עָלֶיךָ, יוֹצֵא וְשׁוֹעֶט הוּא אֵלֶיךָ. אֵיךְ אֶפְשָׁר לְלַמֵּד אֱמוּנָה, אֵיךְ אֶפְשָׁר? לוּ רַק הָיִיתִי יוֹדַעַת, הָיִיתִי מְלַמֶּדֶת אוֹתְךָ הַכֹּל... הַכֹּל - - מַבְטִיחָה. לִבִּי נִכְמַר עָלֶיךָ. אֵיךְ צָרוֹת הַגָּלוּת - בִּגְלָלָן נִשְׁתַבַּשְׁנוּ, אֵיךְ בִּגְלַל צָרוֹת הַגָּלוּת תָּעִינוּ וּכְשֶׂה אָבַדְנוּ. מָתַי נַחֲזֹר אֱלֵי קַדְמוּת נְעוּרֵינוּ? יוֹדַעַת, כִּי מֻכְרַחַת הִיא וְטוֹבָה הַצָּרָה, אַךְ אֵינֶנִּי מְסֻגֶּלֶת לְהָכִיל בְּתוֹכִי רֹב תָסְמִינֵיה. וְאוּלָם, כְּמוֹ הַשֶּׁמֶן הַגָנוּז בְּתוֹךְ הַזַּיִת, כָּךְ תְּשׁוּבָה וּגְאֻלָּה גְנוּזוֹת בָּחֲבָלִים: חֶבְלֵי חֵטְא, חֶבְלֵי גְּאֻלָּה. חֶבְלֵי מָשִׁיחַ! וּכְמוֹ שֶׁהַזַּיִת מֻכְרָח לִיְצִירַת הַשֶּׁמֶן, כָּךְ גַּם הֵם מֻכְרָחִים, וּבְכָל זֹאת כּוֹאֲבִים הֵם עָלַי. כּוֹאֲבִים. וְלוּ נִזְכֶּה לִתְחִיָּה וְשִׁיבָה בִּמְהֵרָה, לְהִתְנוֹסֵס וּלְהַחֲזִיר עֲטָרָה לְיוֹשְׁנָהּ. כֶּתֶר תִּפְאֶרֶת, נֵזֶר רֹאשֶׁנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ. *לא טעיתי, זהו איננו שיר אלא קטע אשר "אימץ" כמה ממאפייני השירה. קטע זה נכתב לאחינו החילוניים. ומקורו מכוון לאדם חילוני ש(סוג של...) הכרתי, מתוך כאב על דברים שאמר.

מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וּתְכַסֶּה כָל-הָאָרֶץ תְּמַלֵּא בְּטּוּבָהּ מִקָּצֶה עַד קָצֶה: מִשְׂפָתַי תֵּצֵא, תִּרְדְּפנִי בְּצֶדֶק תְגַלֶּה עֲטָרָהּ - עַל פָנַי תַעְטֶה: בְּקָרְֹבִי אֵלֶיהָ יֹאחֲזֵנִי רֶטֶט הֵן אֵלֶיהָ נַפְשִׁי כָּלְתָה כָּל הָעֵת: וּבְצֵאתִי לִקְרָאתָהּ בְּנִשְׁמָתִי מִתְיַסֶּרֶת תְּקַדְּמֵנִי בַּלָּאט לִרְאוֹתֵנִי כָּעֵת: עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת הִנְנִי מְשׁוֹרֶרֶת אֶשָּׂא לָהּ פִּריִי עַל טָס שֶׁל זָהָב: וּבְבוֹא הַיָּמִים, עֵת אֶחְשָׂךְ מִן הַשָּׁבֶט טַעְמָהּ לְחִכִּי מִדְּבַשׁ יֶעֱרַב:    

גְנוּזָה בִּמְרוֹם חֶבְיוֹן כֶּשֶׁל תִּתֵּן חֶזְיוֹן וְדִמְיוֹן: מִמֶּנָּה יִוָּשָׁע עָם עָנִי וְאֶבְיוֹן בְּרַחֲמֵי וְחַסְדֵי יוֹשֵׁב עֶלְיוֹן: נֹעַם חֵרוּת-קְדוֹשָׁה מַאֲצִילָה עַל נֶפֶשׁ אֱנוֹשׁ הָעֲיֵפָה וְהַנַּהֲלָאָה: כְּמָזוֹר תָּבִיא רָפֶּא, וְכִרְטִיָּה בָּרוּךְ רוֹפֵא אָמָּן שְׁעָשָׂאָהּ: תּוֹשִׁיב בַּיְתָה תּוֹעִים יְחִידִים גַּם מִן שָׁמַיִם תְּקַבֵּץ נִדָּחִים: שׁוֹבָבִים יִהְיוּ, אַף נֶאֱלָחִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קְרוּאִים בָּנִים: כָּמַהּ כֹל לֵב וְקִירוֹתָיו הָמוּ כֹּל עֲצַמוֹת יָחֵל אָמָרוּ: עוֹר וְגִּידִים יַחְדָּו נִרְקָמוּ וּבָאוּ כֻלָּם וְשָׁבוּ וְחָיוּ:

...וּכְּשֶׁיָשִׂים הָאָדָם עַל לִבּוֹ, מִי הוּא וּמִי בוֹרְאוֹ - יְכַרְכֵּר וִיְפַזֵּז אַחֲרָיו עַד מְאֹד, וְיִרְצֶה לְהִתְדָּבְּק בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּבְזִיו שְׁכִינָתוֹ וְאוֹרוֹ הַגָּדוֹל. עַל כֵּן יִתֵּן אֶת לִבּוֹ בִּתְשׁוּבָה, לְזַכְּךְ נַפְשׁוֹ וּלְטָהֳרָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִזְכּוֹת בְּאוֹתוֹ אוֹר גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ וְכָל זֹאת מִתּוֹךְ אָהֲבָה וְעֶרְגָּה, שְׁקִיקָה, כְּמִיהָּה וְכִסּוּפִים הַמְּנַגְּנִים

...

וּמוֹעֵד תְבַשֵּׂר כִּי חָזוֹן לוֹ וְחֶסֶד נְעוּרַי תִּזְכֹּר לֶכְתִּי בַּמִּדְבָּר אַחֲרֶיךָ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָי כִּי תִּפְקֹד וְהַצְמַח קֶרֶן מְשִׁיחֶךָ וְקַרְנוֹ תָּרוּם מַלֵּא הוֹד וְתַקִים בְּאֱמֶת דְּבָרֶיךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ בְקָרוֹב וְאוֹרְךָ אָז נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ בִּי נוֹשֵׁק לְמִצְחִי הַצָחוֹר וְעֲלֵי הֶעָשׂוֹר יְשׁוֹרֵר לִי כְּקָרְבַּן הַתָּמִיד בִּי יִקוֹד