מנקודת מבט אחרת.

בס''ד 

הבוקר הגיע, קרניים ראשונות של שמש מציצות, מחממות. קפאתי מקור הלילה. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שישנתי מתחת לספסל- כן, ההוא הירוק שליד המכולת ( אני כבר רגילה לישון מתחת לספסלים, בית- זו מילה רחוקה בשבילי ) אני קופצת לבדוק אם יש משהו חדש בפח הזבל, לפעמים אני מוצאת דברים טובים. שאריות גבינה, או קופסאות שימורים המלאות בחלקם בטונה- ללקק את השפתיים. בפעם האחרונה שניסיתי להתקרב לפח- זה לא נגמר טוב. יותר נכון, נגמר בבעיטה. איזו אישה אחת בחלוק ונעלי בית, דווקא נראתה נחמדה, ראתה אותי, והחליטה להרוס לי את הארוחה, אנשים חסרי לב.

בכלל בזמן האחרון אני מוקד לבעיטות, במיוחד כשאני מסתובבת ליד הגינה. כשילדים רואים אותי הם עוזבים את המשחקים שלהם ורצים בהתלהבות להציק לי. '' הי, תראו איך היא בורחת'' ו'' יו- כמעט הצלחתי לירוק לה בפרצוף''. אלה משפטים שאני כבר רגילה לשמוע.  ואם אתם שואלים את עצמכם איפה ההורים שלהם- אז אל תטעו. הם לא יותר טובים מהילדים, בדרך כלל הם צועקים- '' הי -------- (השלימו כרצונכם – לדוג':יוסי) בוא הנה, עזוב אותה, בטח יש לה כל מני מחלות, שלא תתקרב לדבר הזה''  וזה הכל. שום נזיפה, או הטפת מוסר כגון: ''זה לא יפה'', או – '' היית רוצה שיבעטו בך!?'' כלום . אני לא מספיק חשובה כדי שהם יצטרכו להפסיק את השיחה ה''הכרחית'' על בעיות ההסתגלות של בן טיפוחיהם ( זה שעכשיו מנסה לירוק לי על האוזן) לגן החדש, או על השן שנפלה לנסיכה הקטנה שלהם (זאת שעומדת בצד, ומעודדת את הפוחח הקטן שזורק עלי חתיכות במבה- |איכס!| ) ההורים של ימנו, מה אני אגיד לכם, עלבון לאינטליגנציה.

אבל מסתבר שנשארו כמה אנשים טובים בעולם. הנה, האשה המבוגרת  ההיא שגרה ממול מביאה לי לפעמים משהו לאכול, מתיישבת לידי, מלטפת. שואלת מה נשמע- ואני שותקת. גם כשאני רוצה להגיד תודה- אין לי איך. הפעם היא הביאה לי קצת קוטג', היא נראת עייפה. לפעמים היא גם מספרת לי על הצרות שלה, היא בטח חושבת שאני לא מבינה. אבל אני כן-  גם אם אני חתולה.