הבוקר זרח על ביתה של שקד מרון אשר בתל אביב.
נטע יעל והיא ישבו בגינה הפורחת שלהן. שותות שקית שוקו ובולסות קרואסונים בקצב מסחרר.
"אין. פשוט אין. אתן מלכות שבאתן. אין לכן שמץ איך שימחתן אותי..." הודתה להן שקד בין ביס לביס בקרואסון הפריך.
"הגזמת נשמה. אנחנו שמחות שבאנו..." ענתה יעל "למען האמת בהתחלה כמעט רצחתי את נטע כשגיליתי שהיעד של "ההפתעה" שהיא תכננה לי הוא הבית שלך. אבל אני מרוצה לאללה. נהניתי... ואני מקווה שנרגעת קצת..."
"נרגעתי מאד. פתאום הכל הרבה יותר ברור לי. ממש עזרתן לי בהחלטה. אני חושבת שאעשה את כל מה שדיברנו עליו אבל רק אחרי הדיון הזה"
"את בטוחה?" שאלה נטע "דווקא זה יכול להיות ממש מגניב אם ירון, יוסי והספקים שלהם ייצפו בדיון מאחורי סורג ובריח"
שקד חייכה. "תודה. אבל לא.. אני אחכה עוד כמה ימים..."
יעל התרווחה על כיסא הפלסטיק ונהנתה מכל רגע.
"פשש אחותי... וגם אם עד עכשיו היינו סובלות ועדיין הייתי רוצה להשתמש בתוכנית שלי ל"איך להיפטר מנטע בר-לב בין רגע..." הכיסא הזה מפצה על הכל..."
נטע צבטה את יעל.
"אאוצ..." היא צרחה.
"מה את מתרגשת? מי אמר שלי אין תוכניות "לאיך להיפטר מיעל הדר.."
"טוב בנות. די עם קרב החתולות הזה.. מה עם הקטע שלי, נטע?"
"אה זה.. מטורפת אחת. אחרי הפדיחות שעשית לי אז, עם מה שפרסמת בעיתון, אמא שלי לא מפסיקה לבקש מממני שאראה לה דברים שכתבתי..."
"נו. אז יש לך ממני תועלות!! מי שיישמע כמה זמן היא כבר "משגעת אותך" זה קרה לפני ימים ספורים מותק"
"זה הכל? אני מרגישה כאילו היא משגעת אותי יובלות..."
"טוב. תמיד אמרתי שמשהו עם "חוש הזמן" שלך בעייתי" ציינה יעל.
"חוש זמן" מה זה?" שאלה שקד מצחקקת.
"אה. סתם איזה מושג שיעל המציאה..." הסבירה נטע.
שקד משכה בכתפיה "אבל אין לי סיבה לדאוג?"
"אין לך.. עד אז יהיה לך משהו. אני מבטיחה. זה עוד יומיים שלמים. זה יבוא לי.."
"סומכת עליך"
נטע חייכה והתיישבה על כיסא הפלסטיק שלצד יעל. ערמת ניירת הייתה על הכיסא ונטע פינתה אותה והחלה לקרוא בה מתוך שעמום.
"מה כל אלו?" שאלה את שקד.
"אה. זה.. " היא חייכה "התעודות שלי... לא משהו אם שאלת.."
נטע פתחה אחת מכיתה י'. "ואו. אחותי.. ההתרעה לא הייתה מספיק חמה.. באמת מזעזע..."
שקד חייכה.
"תביאי. תביאי לראות.." ביקשה גם יעל ונטע העבירה לה את התעודה.
"באמת זוועה" הסכימה יעל. "אבל בשירה מאה.. יפה לך.."
"שירה, מי שיישמע מה זה" אמרה שקד.
"כן. תכלס מי שיישמע, בסך הכל מתנה, כישרון טבעי ומולד.. מה זה באמת? רק אנשים זייפנים כמוני יכולים להעריך את זה.." נזפה בה יעל.
ונטע בצד על כיסא הפלסטיק שוב שלבה דפדפת והחלה לכתוב במרץ רב.
20/10/08
האולפן המה אדם. לעיני המצלמות המקום נראה היה רחב, אך למען האמת הוא היה בגדול מינימאלי ואף מזערי. קצת יותר קטן מאיך שבאמת היה נראה "החדר של חני".
כל אחד מחמשת המשתתפים ישב במקומו. כשתווית עם שמו מתנוססת בגאון על החולצה הלבנה (והחדשה ברוב המקרים חוץ מהמקרה של איתי...) שלבש.
נותרו חמש דקות לשידור ואיתי ישב במושבו לחוץ ומזיע כולו. לעומת זאת לידו ישבה שקד רגועה ונינוחה למדי.
"איך זה שאת כל כך רגועה?" שאל אותה איתי תוך כדי מבטים אל עבר חדר ההלבשה שנטש למקרה שיירצה לברוח לשם ולהיעלם מבלי שייראה על המסך.
"איתי. אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך. מי שיישמע, אז אתה בטלוויזיה. זה לא באמת כזה מגניב כמו שזה נראה. תוך חצי שעה והסבל הזה ייגמר. תהנה לפחות"
"שקד. זה לא העניין. אני ממש לא חושב שזה מגניב. אני פשוט מפחד לענות תשובה שגויה לשאלות שיישאלו אותי ולגרום לחילול השם. אין לך מושג כמה זה מלחיץ אותי"
"טוב איתי. לא אני אהיה זו שאומר לך לבטוח בקב"ה... " צחקה שקד "אבל פשוט תעשה את זה.."
איתי חייך. "נו. רק בשביל זה היה שווה להיות פה"
שקד שלפה מכיס מכנסיה מראה קטנה והביטה בשערה בשביעות רצון "הבאת קטע טוב?" שאלה.
"קטע מצויין. אבל לא שלי.."
"אולי תפסיק לדבר כבר?" קטע אותו רם בבוטות "אתה לא מבין שנותרו רק שתי דקות לזמן השידור. נכון לעכשיו אתה אמור לשבת בכיסא שלך ולסתום ת'פה.." ואז פנה לשקד "שקדי, הכל בסדר? נוח לך? מרוצה מהאיפור?" שקד הנהנה וקרצה לאיתי ורם פנה לדרכו ממשיך לצווח על כל המי ומה.
"זה כל כך לא פייר" לחש לה איתי בשעה שרם פנה לסדר את הרמקול של גיטצ'ו תוך כדי קריאות עצבניות במיוחד ל"קודקוד 8" אבל לרוע מזלו רם שמע אותו ומרוב ייאוש הסתפק רק במבט זועם.
"אוהו. איתי. נראה לי התחלת את החילול ה' עוד לפני שהתחלנו בכלל ת'שידור.." אמרה שקד וסימנה בראשה לכיוון של רם.
"את חושבת?" שאל איתי מודאג.
"לא. צחקתי..."
"דקההההההה לשידור" צרח רם ברמקולים המוסווים בחולצתם "אני חוזר.. דקההההההה" 4 החבר'ה לפתו את אוזניהם בכאב כמפחדים לאבד את שמיעתם ואיתי, לחוץ כולו ניסה להיזכר לאיזה מצלמה כדאי להסתכל ומתי, איך לא להתנועע ולגרום לרעש נוראי וכמובן איך לענות לשאלות קיום העולם והווייתו, אך קולו של רם צפצף שוב ברמקול "עשר, תשע, שמונה... חמש.. שלוש.. שתיים.. אחד..."
האורות נפתחו. ואיתי ידע. "זהו. זה מתחיל".
מנחה התוכנית חייך לעבר המצלמה של אזור ב' כפי שנהג רם לכנותה.
"ערב טוב לכם צופים יקרים. הערב אנחנו במשדר מיוחד. פאנל שמורכב מבני הנוער המרכיבים את מדינת ישראל. הפאנל ייערך בצורה של שאלות מתוכננות שייפנו המשתתפים איש לרעהו ולקראת סוף התכנית הפתעה מיוחדת שהכינו לנו משתתפי הפאנל. וכעת אפנה להציג את בני הנוער המקסימים הישובים כאן עימי באולפן.."
"נעים מאד. גיטצו. אני מראשון לציון. ואני לומד שם בתיכון "דרך" בכיתה י"ב. המשפחה שלי עלתה מאתיופיה לפני 7 שנים ואחיי ואחיותיי נכנסו אל מוסדות הלימוד בראשון לציון מלבד אחי הבכור שלומד בפנימייה צבאית בצפון. אנחנו 8 ילדים במשפחה. ואני השלישי. אני גאה להיות בן לעדה האתיופית. וכן. לכל התוהים, גם אני יהודי.."
צחקוקים נשמעו באולפן המנחה חייך לעברו של גיטצו. וסימן לשקד שתמשיך.
"טוב. אז אני שקד מרון. אני גרה בתל אביב. ולומדת בתיכון "דגן" בכיתה י"ב. יש לי 2 אחים. ואני מאד אוהבת לעשות שופינג. לשמוע שירים. לשיר. ופדיחות להודות אבל גם לאכול.."
המנחה חייך. "לקהל הצופים שאיננו מעודכן, שקד היא ביתו של יורם. מנכל הערוץ" הוא ציין. ושקד התכנסה במקומה.
"טוב. אני פואד. אני גר באום אל פחם. אבא רופא. אמא לא עובדת. אנחנו 17 אחים בבית. לא כולם מאותה אימה. אני אוהב את בית ספר שלי. לעבוד במסיק זיתים בפרדס שליד בית שלנו. ולשמוע את אום כולתום" סיים פואד את נאומו המאומץ בעל המבטא הערבי הכבד.
איתי החל להילחץ. נותר רק עוד מתמודד אחד ואז גם הוא ייאלץ להציג את עצמו.
"אריק. ככה קוראים לי. אני גר בקיבוץ "עין נטיף". אבא שלי חקלאי בקיבוץ ואמא שלי אחות. אני בן יחיד. ולומד בבית הספר החקלאי "נגבה". אני אוהב כל מה שקשור לטבע, טיולים, לשייט,ים ואתגרים"
המנחה סימן לאיתי שהגיע תורו. איתי נשם נשימה עמוקה. הביט אל נטע שישבה בקהל וחייכה אליו והחל.
"טוב. אני איתי לוטן. ואני גר בירושלים. ההורים שלי נכון לעכשיו עובדים בארגון שהם הקימו. ארגון "מאור לילד". ויש לי 3 אחים"
כולם חיכו שאיתי ימשיך את נאום ההיכרות הקצרצר שעשה ומשלא עשה זאת אמר המנחה "ובכן. לאחר שהכרנו את חמשת המתמודדים היקרים שלנו. אני חושב שאפשר להתחיל..."
במושבו החל איתי לנוע באי נוחות...
תגובהתגובות