זה התחיל בטריקת דלת, וצעקה. ממש דרמה אמיתית.
אבל למען האמת, זה היה דבר שבשגרה- כמו סצנה שמצלמים שוב ושוב, כי הבמאי לא מרוצה.
ויש גם רגליים, מוטחות במדרגות בזעם. מרעישות.
והרטינות שנשמעות מבתי השכנים, מוצדקות בהחלט!. איזו סיבה יש להפריע למנוחת הצהריים ההכרחית שלהם?! ועוד בטריקת דלת...
בסך הכל ילדה עצובה.
***
לרוץ לרוץ, לרוץ!. זהו, לא לחשוב על כלום, כמה שיותר רחוק משם.
למה תמיד זה צריך להגמר ככה?!
תמיד נדמה לי שכולם מסתדרות הכי טוב שאפשר עם ההורים שלהן. ''הם כמו חברים שלי''. יופי באמת, אני שמחה לשמוע. רק חבל מאד שאצלי זה לא ככה.
אוף, לעצור! להסתובב, שלא יראו שאני בוכה, גם אני הייתי תוהה אם הייתי רואה ילדה בוכה לבד ברחוב. בוכה, ורצה.
זה תמיד מזכיר לי את האלה שאומרים, שזו לא בושה לבכות. זו באמת לא בושה – העיקר שיש לך סיבה מוצדקת. זה שאת מרגישה כאילו עוד שנייה את נשרפת מבפנים, זו לא סיבה. בכלל לא.
אבל אם קיבלת 79 באנגלית! אוֺוֹ... זו בהחלט סיבה מוצדקת לפרוץ ביבבות.
דפוקה, זה מה שאני.
אף פעם לא יודעת מה לומר- לא לאמא לא לחברות, למורים.
כלום.
באמת שהייתי רוצה לרוץ בחיבוקים לחברה כשאני רואה אותה, או לשיר בקול עם הכיתה.
אבל אני לא כזאת- גם אם אני מנסה, זה כל כך מזויף שבא לבכות.
ויש את המבטים, את הקולות, ''הי, מה המצב?!'', הקול עליז, החיוך מרוח- וההבעה-
מלאה ברחמים. מה עשיתי שמרחמים עלי?!- במה אני פחות טובה?! אה..?! תענו לי!.
כולם אומרים שנדמה לי, שאסור לחשוד באנשים, הם נחמדים כי בא להם, לא הכל צביעות.
ואני, חשדנית שכמוני, מסרבת להאמין.
החלטתי.
***
זה נגמר בתל עפר,וורד אדום- מונח.
הבכיות נדמו מזמן, ההספדים, כולם ברחו משם, לא מבינים למה.
רק מישהי אחת נשארה שם מסתכלת מלמעלה.
זאת היא שהחליטה.
[אפילו הבמאי ברח,
שחקנית דפוקה שכמוה, דפוקים שכמונו.]
תגובות
אוהבת מפה!
אבל אם קיבלת 79 באנגלית! אוֺוֹ... זו בהחלט סיבה מוצדקת לפרוץ ביבבות. "אבל אם קיבלת 79 באנגלית! אוֺוֹ... זו בהחלט סיבה מוצדקת לפרוץ ביבבות."- או מה??
הקטעים הראשון והאחרון הם באמת מוצלחים, באמצע יש עוד מה לשפר אבל סה"כ ממש חזק =) ישר כוח!
נהניתי לקרוא.
הסוף זה שהיא מתה? לא כל כך הבנתי..
יפה מאד:)
ובכלל- ממתי התאבדות זה פיתרון לגיטימי לסיפור? |מחאה!!|
(מחקר הוכיח שככל שמדברים יותר על התאבדות כפיתרון- זה נהיה פיתרון יותר אופציונאלי במוח של אנשים... ולו רק בגלל זה כדאי לוותר על תפארת היצירה לטובת טובתם של בני אדם....)
וכן גמני לא הבנתי את ה97..:)
חוצמזה חזק לחלוטיייין ..
חזק ביותר.
שהיא כאילו אומרת שמסיבה אמיתית אסור לבכות, אבל מ- 79 כן.
צדיקה אחותך- ברור שהתאבדות זה לא פתרון לגיטימי, ואני לא כתבתי את הסיפור כדי לגרום לאנשים לחשוב על האופציה הזאת (ר''ל) ;-) , בפעם הבאה אני ישתדל לרדת מהנושא.
שיוויתי- ב''ה אני לא כתבתי על עצמי או על מישהי שאני מכירה אישית.
מקווה שהובנתי :).
כואבב והכאב עושה את שלו, הכתיבה שלך משחקת חזק ברגש כי כתבת הכל. בדיוק מה שמרגיש.
סיום קולע. אדיר.
לא הייתי גומרת בסוגריים, אולי רק בקו נטוי.