שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה; וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה
לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ; וְלָמָּה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה
מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי; אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נַעֲלָמָה
הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי; דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה
חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ; כְּמוֹ תִּשְׂאִי גְוִיָּה נֶאֱלָמָה
זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ; אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה
קְרָבַי בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם; אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה
הפיוט "שחי לאל", על כל שבעת בתיו, מביע וכולו אומר רצון לעבודת ה'. לאורך כל השיר אנו רואים דו שיח עמוק וכנה עם הנשמה, הקורא לה לעבודת ה' בצורה הכי פשוטה שיש. קריאה זו נעשית תוך שבח לה', הסברה הגיונית ועידוד הנשמה לעבודתו מטעמי הכרתה כחלק א-לה, ומטעמי הכרת הטוב.
שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה; וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה – בית זה הוא ביתו הראשון של השיר, הפותח ברעיונו המרכזי: קריאת הנשמה (יחידה החכמה) להשתחוות ולרוץ לעבודתו יתברך.
לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ; וְלָמָּה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה – שואל המשורר ברוֹך שאלה רטורית, אשר מציגה בפני הנשמה את השטות שברדיפת ה"ההבל ולמה" (למה=הבל), כאשר עולמה האמיתי קורא לה. עולם של קדושה וטוהר, עולם של נצח! מדוע רודפת את אחר דברים לו לך? מדוע רודפת את אחר הבלים, ולא מענגת עצמך ומפנה לילך ויומך לעולמך האמיתי? בת של מלך את, והנה – כל מעדני העולם הזה לא שוים לפניך... מן העליונים את, ומה לך בהבלים ההם, אשר אינם אלא ככלום לך? הרי תכליתם של הבלי העולם – כליון, מה שאין כך אצל הקדוש ברוך הוא, אשר נשגב הוא, אינו תלוי בדבר, נצחי אשר אין לו תכלית; אלא כל העצמים תכליתם בבורא יתברך שמו...
בשלושת הבתים הבאים, מציג המשורר נימוקים הגיוניים לנשמה. נימוקים אלו בנויים על השוואה בינה לבין השם יתברך, יוצרה. על ידי כך, מראה המשורר לנשמתו את שייכותה לעולם של נצח, עולם המושג על ידי עבודת ה' בתורה, מצוות ומעשים טובים. המשורר מראה לה כיצד היא דומה להשם יתברך, ומוכיח לה בזה שמן העליונים היא – ועל כן צריכה לעובדו. השוואה זו בנויה על דברי הגמרא (ברכות י, עא) :
"חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו".
לבסוף, מביא המשורר נימוק נוסף, הבא מכח הכרת הטוב: זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְצוּרֵךְ; אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה. – כמה גדולים חסדי הקדוש ברוך הוא שחצבך מכסא הכבוד והביאך לזה העולם. האדם נברא מן האדמה ("עפר מן האדמה"), ולולא הקדוש ברוך הוא נפח בו נשמת חיים, לא היית קיימת באדם. עוד הללי לשמו, על שאין את עתידה להיות כלה ונפסדת באדמה, כגופו של אדם אשר נברא משם. אלא משום שחצובה את מכסא הכבוד, יש תקווה לאחריתך.
בסיום השיר, חותם המשורר בארמז משובח מן התהלים, המשובץ בטוב טעם: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'; וְכָל-קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ". תפארת הסיום במלוא הדרה נותנת חותמת, גושפנקא מרשימה המותירה בלב הקורא את רישומי השיר המקופלים בו לארכו, רישומים אשר מביאים אותו לרצות לרוץ לעבודת ה'. דומה כי המשורר, לבד מקריאתו לנשמתו שלו, קרא לנשמת הקורא גם כן, והצליח להשפיע עליה...
*תודה מקרב לב ל"אוהב אמת" על ההדרכה והעזרה בכתיבת המאמר.
תגובהתגובות