פורסם בתאריך ד' באייר תש"ע, 18.4.2010
בס"ד
היא אוטמת את עצמה
בשריון של קרח.
קרה כל כך שזה כואב.
הם מכריזים מלחמה
בחרבות של אש.
חמים כל כך שזה צורב.
אבל את החומות שלה
גם מיליון לוחמים
לא יוכלו לשבור לעולם.
[כי גם כשהיא בוכה
לבד, מול המראה
אצלם היא נשארת
קפואה.]
תגובות
בבית השלישי.
נגיד, יורדת שורה אחרי ה'אבל' ולפני ה'לעולם'.
הבית הרביעי טוב; אבל הסוגריים שלו מיותרות קצת.
סה"כ שיר ממש טוב!
יפלך, התחלת לכתוב מלא ממש.
תודה, הכנסת אותי לבפנים.