יצירות של מפל

בס"ד בבקשה, תאמרי משהו.אני לא יכולה עם השתיקות שלך יותר.כל כך אטומה. מסתכלת שוב, בפעם המי יודע כמה, על הקירות. לבנים, חיוורים, כמו המצעים של המיטה עליה היא שוכבת.כמוה. כל יום כשמגיע הרגע הזה שצריך לעזוב, פשוט קשה לי. לא מסוגלת להשאיר אותה ככה, בין כל הצינורות שחונקים אותה, לבד. "אני הולכת", לוחשת לה מבעד לדמעות שכבר מתחילות להופיע. עיניים חלולות ננעצות בנקודה שקופה אי שם בפני-מעדיפה לפרש את זה כתגובת מחאה."אל תדאגי", אני מוסיפה."מחר אבוא שוב". בדרך חזרה הביתה אני חושבת לעצמי- טיפשה. גם ככה היא לא הרגישה שהיית שם בכלל. ... משקה עציצים. זה משחרר ומרגיע אותי להתחיל ככה את הבוקר. מסתכלת שוב על הגינה, פורחת, צבעונית, כל כך לא כמוה.פה ושם יש עדיין עשבים שוטים, מסרבים להיתלש מהאדמה.אני עובדת מהר, מנסה להספיק כמה שיותר, ושוב מגיע הרגע הזה, וצריך לנסוע, להיות איתה. מרגישה לא טוב להשאיר את הגינה ככה, עזובה ושוממת, לבד. בזמן האחרון המושג "בדידות" הפך לקרוב מאוד בשבילי, קרוב מידי. בדרך לבית החולים אני חושבת לעצמי- טיפשה. גננים צריכים להאמין בצמחים.

בס"ד הלכתי בין העצים בלילה שקט של סתיו ושמעתי אותך צוחקת בקול לבד. פסעתי בין הטיפות בלילה סוער של חורף וראיתי אותך רוקדת בגשם לבד. וכשרצתי אז ברחובות בלילה חשוך של קיץ רוצה להעלם, מנסה לברוח מעצמי הבחנתי בך יושבת, שיכורה מהירח ושוב לא הייתי לבד.

בס"ד כשכואב לך עמוק בפנים בנימיה העדינים של הנפש, בחדרים הנסתרים של הלב, ואין כבר מילים שיוכלו לתאר את עומקו של הצער, את צריבת הכאב, ואין קרן אור שתלטף ותחבוש את פצעי העבר, את פחדי ההווה, יד חמה שתושט לך לעזרה, אז יהי הבכי למקווה טהרה.

בס"ד את תמיד תוהה, מחפשת מתחפשת ולובשת מסכות של שקרים. את עומדת שם מאופרת, אחרת מול מראה של סדקים ושברים. בפנים מקושטות, צבעוניות, צוחקות את שולחת חיוכים לכולם אך הם לא רואים את מה שראיתי אני- את הליצן הכי עצוב בעולם...

סודות ששמרת במשך שנים ובבת אחת הכל מתפרץ. הפצע שהיה עמוק בפנים מותיר רק צלקת. נכון,זה כואב,אך הפחד עבר ואפשר כבר לבכות לא רק בלב. יהיה לך טוב עכשיו כשאת כבר לא עוד שותקת...

בס"ד מעינייך ניבט כל העצב שבעולם ומצאתי את עצמי נופלת לתהומות של ייאוש. מעינייך זלגו כל הדמעות שבעולם ומצאתי את עצמי טובעת בנהרות של צער. מעינייך נשקף כל הכאב שבעולם ומצאתי את עצמי שוקעת למעמקי הפחד. בעינייך ראיתי חושך. כל החושך שבעולם. ומצאתי את עצמי מתפללת שאחזור לראות בעינייך אור.

בס"ד ירית חיצים לכל הכיוונים ופגעת-בדיוק במטרה. השארת את ליבי שותת דם מבפנים והלכת-כאילו כלום לא קרה. ועכשיו דממה. ירד הלילה, והשמיים נצבעו שחור. על האדמה פזורים החיצים שהותרת מאחור. את השברים אלף סליחות לא יוכלו לאחות. ולי נותר רק לחכות, לקוות ולתהות אולי את הפצעים ירפאו הדמעות.

בס"ד הַשִּׁירִים הֲכִי טוֹבִים נִכְתָּבִים בַּשָּׁעוֹת הֲכִי קָשׁוֹת בִּדְיוֹ שֶׁל דָּם וְיָד רוֹעֶדֶת מִכְּאֵב. הֵם אוֹסְפִים אֶל דָּפֵּיהֵם זִכרוֹנוֹת שִׁבְרֵי מַרְאוֹת וּמַרְכִּיבִים מֵהֵם מִלִּים. [דְּמָעוֹת]

מבחינתי את יכולה לעזוב כבר עכשיו. לארוז בתוך מזוודה את רסיסי השקרים שהותירו עקבות דם בליבי. אין לך טעם לחכות בציפייה שאמחל. אם יש משהו כואב יותר מפצעי מילותייך זהו כבודי שנרמס. אך שנייה לפני שתלכי רצוני הוא לומר לך תודה. בזכותך למדתי לבכות.

בס"ד היא אוטמת את עצמה בשריון של קרח. קרה כל כך שזה כואב. הם מכריזים מלחמה בחרבות של אש. חמים כל כך שזה צורב. אבל את החומות שלה גם מיליון לוחמים לא יוכלו לשבור לעולם. [כי גם כשהיא בוכה לבד, מול המראה אצלם היא נשארת קפואה.]

בס"ד ברדיו מתנגן "שיר הרעות" ואומרים שנזכור את כולם. זהו יום זיכרון אחד בשבילנו וחיים שלמים בשבילם. [היא עומדת שם ילדה קטנה מול העולם מולם ושואלת לאן אחיה נעלם. הוא הרי הבטיח שכשיחזור מהצבא יביא לה בובה.] כי אצלנו היום מתחיל בזריחה ונגמר בשקיעה בין ערביים. אצלם-זהו עוד יום של חשכה וכוכב בודד בשמיים. [הם עומדים שם הוריו מול מצבה לבנה מניחים עוד אבן קטנה בפינה. מדברים איתו בשקט בלי קול בלי מילים ושברי זיכרונות ופיסות של תמונות מתחברים לצלילים של בכי.] ברדיו מתנגן "שיר הרעות" ואומרים שנזכור את כולם. זהו יום זיכרון אחד בשבילנו וחיים שלמים בשבילם.

בס"ד הוא צף בתוך ענן כבר שנים- עטוף בתחושה של שלוה מתוקה משוחרר מכל הרגשה מעיקה. עוד אז, בשכונה,בג'ינס קרוע במסיבה של אותו סוף שבוע עוד אז, בצבא, במדי זית אי שם בבסיס, רחוק מהבית בכל עת, בכל זמן גם כאן,על כסא הנדנדה הישן הוא צף בתוך ענן-של עשן. שפוגע בליבו,וחונק את נשימתו שמזיק לגופו והורס אותו. ועם שאיפה אחרונה בשעת בין ערביים הוא צף, בתוך ענן, בשמיים...

בס"ד מילים שניסיתי לומר נבלעו בים של דמעות. שתקתי. ספינתך כבר עגנה על החוף. צלילים שניסיתי לשמוע שקעו בים של כאב. הקשבתי לאוושת הגלים על החול. זיכרונות שניסיתי לנצור טבעו בים של מראות. הבנתי- ספינתך כבר עזבה את החוף...

בס"ד כשתלכי,הפרחים היפים שפורחים בגני- ינבלו לאיטם. כשתלכי,השמש הזורחת מבעד חלוני- תשקע אל הים. כשתלכי,ציפורים השרות את שירי האביב- ינדדו לדרכן. כשתלכי,צליל צחוק ילדים הנשמע מסביב- ידום לעולם. כשתלכי, אחשוב בכל רגע עלייך. כשתלכי, אבכה,אתגעגע אלייך. אל תלכי! לא אוכל לחיות בלעדייך...

נפש עייפה. ריקה ושקופה. כמו ציפור שקפאה ממעופה. נפש צמאה. מחפשת,תוהה. משתוקקת,כמהה לבוראה. וטללי אורות מן השמיים זיכוה וגלים סוערים בבטחה נשאוה אל מחוזות נשגבים,רחוקים טהורה וקרובה ליוצרה-אלוקים...

בס"ד שאוֹן שִׁקְשׁוּק הָרַכָּבוֹת מאיץ אֶת מחוגי שעוֹן הַמָּוֶת. שלדי אָדָם זְקוּפִים נוֹשְׂאִים הֵם לַשָּׁמַיִם תְּפִלָּה אַחֲרוֹנָה. שִׁשָּׁה מִילְיוֹן נֵרוֹת. וְלֹא יִכבֶה אוֹרָם לָעַד. הי"ד.

בס"ד רציתי לראות אותך מחייכת שוכבת על מצע של שלכת מתחת לעץ ששורשיו עמוקים מנגנת בגיטרה צלילים רחוקים. רציתי לשמוע אותך שוב צוחקת מעוררת חיים בדממה החונקת על ספה בסלון שקפא בו הזמן יושבת, צופה בסרט ישן. אך בין המילים שלא נאמרו פיסות עלים שטרם נשרו את התבצרת בחומה משלך לא נותנת לאיש להבין אותך...

בס"ד עכשיו חורף. כמו דוב קוטב השקוע בתרדמתו מתכנסת במאורה משל עצמי ישנה, רחוקה. בחוץ קר. אני איני מודעת למתרחש סביבי רוחות סוערות לוחשות לי ונענות בשתיקה. עכשיו טוב לי. חומות של קרח נשברות בתוכי תחושת חום עוטפת אותי ונעלמת המועקה. וכשיגיע האביב, כמו דוב קוטב המתעורר מתרדמתו אצא מתוך מאורת ליבי יותר חזקה...

בס"ד גשם יורד משמיים, שוטף ומרווה את הכול. אולי נסחפות עם המים, גם מחשבות עייפות של אתמול. גשם יורד במן קצב, כמו צלצול עדין של פעמונים. אולי איתו נסחפים גם העצב, וזיכרונות רחוקים,ישנים. הגשם פסק בינתיים, משאיר ריח אדמה רטובה. ועם הגשם ירדו משמיים, שמחה,ברכה ושלווה. *מוקדש לאוהבי הגשם שבינינו...