יצירות של שמש.

בס"ד בשעה שכולם חיפשו אותך אני יגעתי - ומצאתי. וכשהגעתי למקום הנכסף, פתאום נעלמת לי. אולי חזרת למקום שאני כבר שכחתי? ואולי - זה פשוט - עליי לגלות איך לראות אותך פה. באילו צללים לחפש השתקפותך העדינה. איך העצים פה מדברים אותך ואיך האבנים, יש להם שפה שונה משל העצים והאבנים שהכרתי. ואיך מסתכלים על אנשים שהאור שלך פורץ מהם מסנוור בלי רחמים, לא כמו האנשים שהכרתי שהייתי צריכה לחפש את אורם בנרות. וביום שאלמד, ביום שיתרגלו עיניי לאור - אז אהיה מוכנה להמשיך לחפש אותך.

בע"ה הדרך הזאת ממשיכה וממשיכה. וממשיכה, ולא נגמרת, לעולם. כבר מזמן חשבתי שהנה, הסוף – עוד קצת, רק קצת – ונזכה לראות אותך – אבל זה לא קורה. הציפייה הזאת, הנמתחת הזאת, המתפשטת באיברים וחוסמת כל אפשרות למחשבה אחרת... מנהרה. מחסום. פקק. בית. ועוד בית, ועוד אחד. ועוד אחד. לאיטך את נגלית, במלוא עוזך והדרך החיים התוססים שבך... הנה זה פה, באמת. אפשר להרגיש אותך באוויר. בחיוך שנמתח ללא משים, בשיר הבוקע ממעמקי הלב. מהגעגועים שהיו, זמן קצר - אבל ארוך כל-כך. שהותירו חור, כאב עצום בלב. לעצום עיניים, לנשום עמוק, להרגיש איך האור ממלא אותי... כלילת-יופי שלי.

בע"ה טיפה קטנה שהחליקה במהירות במורד החלון, הזכירה לי כמה קל ליפול. עלה אחד ירוק שנשר בשלכת, הזכיר לי שלא תמיד מקבלים הכל. עיניים מוכרות דומעות שהביטו אל מעבר, הזכירו לי שבעולם יש עצב גדול. חצי חיוך מילה שנשלחו כמעט ללא משים, הזכירו לי שאחרי הכל, יש תקווה.

לק"י אחרי הכל, אלו אותם הרים ואותן בקעות עטורות טלאים-טלאים של שדות, הנפרשים כשמיכה מנחמת. ואלו גם אותם כפרים, בתים בנויים-למחצה ואותם גגות אדומים, יישובים אצילי-מראה הניצבים מנגד. אחרי הכל, זו אותה הרוח המנשבת בכל פינה ואותם פתיתי-שלג שמשמחים ילדה קטנה צוחקת בהיחבא. וזוהי גם אותה הנחישות, העומדת בכל הקשיים ואותה מסירות שהגשימה מה שאחרים חלמו כל-כך הרבה. אז למה אחרי הכל, נדמה כאילו ההרים האלה גבוהים יותר, והגגות האלה אדומים יותר, והשלג הזה לבן יותר, והאנשים האלה גיבורים יותר? [בין גליל לשומרון.]

בסיעתא דשמיא רוצה אני לגלות שירת כל עשב ועשב, למצוא מקור נשמתו. רוצה אני להקשיב לרכך את לב האבן בקרבי, שלא שומע בקולו. רוצה אני לראות בכל יציר כפיו, הגודל הנשגב והפלאי. אולי יום אחד אזכה לשבת במקום הזה, ולהיות אני.

בס"ד השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין לא סלול, לא תמיד מסומן, השביל הזה מתחיל כאן --- הולכת רחוק. מחפשת במקומות אחרים, אולי טובים יותר. אולי שלי יותר. נודדת, גלמודה, במדבריות. מחפשת מים, מחפשת אבן לשים מראשותיי. אל עתיד לא נודע, אל חיים מנצנצים באופק, אל אור שאולי עוד יבוא. עייפה. מההליכה התמידית, מהחול שנדבק לבגדים, מהגעגועים שתוקפים. ואז פתאום- הכל חוזר. ודווקא אחרי מסע ארוך מגלה שהאור הגדול הזה, שחיפשתי כל-כך, הוא בסך-הכל כאן. בבית. איתכם. --- לך עליו, עלה עליו עכשיו מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך מרחוק נדלק אור, אל תסטה, כדי שתוכל לחזור. [אהוד בנאי, 'יוצא לאור'] אם הייתם גולשים פה- הייתי מקדישה לכם את זה.

בס"ד עֲלֵי כּוֹתֶרֶת זֶהוּ שִׁיר עָלֵי כּוֹתֶרֶת שֶׁנִנְטְשָה, יָשְׁבָה בַּדָּד. שֶׁאָבְדָה בְּמָקוֹם חָסַר פֵּשֶׁר אֶחָד. אֵין לָהּ אָח וָרֵעַ, אֵין לָהּ שִׁיר אוֹ סִפּוּר אוֹ תְּמוּנָה. רַק הִיא, לְבַדָּהּ, קַיֶּמֶת וּשְׁנּוּנַה. זֶהוּ שִׁיר עָלֵי כּוֹתֶרֶת שֶׁקָּטַפְתִּי בְּיוֹם אָבִיב, לוּ נָתַתִּי לָהּ לִגְדֹּל, אוּלַי מָצְאָה לָהּ שִׁיר חָבִיב.

בס"ד שׁוּב לָשֶׁבֶת בְּלֵב הַשֶּׁקֶט, יוֹדַעַת מָה מְצַפֶּה לִי. שׁוּב דְּמָעוֹת, וּכְאֵב שֶׁפּוֹעֵם בִּי. לִצְרֹחַ בְּלִי קוֹל לְשַׁחְרֵר אֶת הַכֹּל, לְהִתְחַנֵּן לְקִרְבָה. לְדַמְיֵן שׁוּב שֶׁשָּׁמַעְתִּי תְּשׁוּבָה – עוֹד דָּבָר, רַק הַפַּעַם, אֲבַקֵּשׁ בַּצַּר: אֶת עֶצֶם הַמִּלִּים, אֶת הָרָצוֹן, לִצְחֹק אֵלֶיךָ – גַּם מָחָר. "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כ"ד)

בס"ד