פרק ג - טקס חניכה.
הסיפור אינו תואם באופן מוחלט את ההסטוריה אלא רק בקווים כלליים.
אביו של יוסף, נעמן, מיהר מיד עם שובו מהמשימה למערה שליד ארץ גושן ששימשה את בני המשפחה למרכז לפעולות שהשתיקה יפה להם.
"שלום נעמ.. מה קרה?!"
יששכר שישב אותה שעה במערה מצפה לדיווחו של יוסף קם ממקומו בבהלה.
"מדוע אתה כה נסער?"
"נאלצתי.. נאלצתי... להשתמש בה."
דממה כבדה נפלה על החלל החשוך, ורק קולו של זבוב שהגיע מהנילוס שורץ הפשפשים ניסר את הדממה.
"מדוע? ומה עשית עם הגופות? ובכלל האם הצלחת להתגבר על היריב?"
"את הגופות שמתי בתוך סירה בנהר הנילוס, חוררתי בה חור, לכשתצוף וודאי יחשבו שהחיילים טבעו בדרכם למארב"
"והתינוק?"
הועבר בשלום"
יששכר נאנח בכבדות
"אני חיב לומר לך משהו, כבר דורות שאנחנו נלחמים באוייב המצרי, ומעולם, מעולם לא היינו קרובים כ"כ לגלות את סודנו ואם משלבים את זה ביחד עם ההלשנה האחרונה אז המצב ממש לא טוב."
נעמן קפץ ממקומו לייד שולחן האבן הגס ואמר בתרגשות "זה לא מקרי, מעולם לא נתפסתי בשעת הצלת התינוקות, זה מבצע ממודר, אפילו אשתי לא יודעת בדיוק למה ולאיפה אני נעלם, מישהו מלשין באופן סדרתי, זה לא סתם איזה חשד של המצרים"
יששכר קם ממקומו והסתובב בחלל הצר "זו השערה שצריך לבדוק אותה, בכל אופן, מתי אתה חושב צרך לכנס את הפיקוד?"
נעמן חשב לרגע ולאחר מכן אמר בהחלטיות "מחר לפנות ערב, היום בערב ישנו טקס חניכה וחבל להפריע לרגע המשמעותי הזה עם בשורות קודרות"
"יבוצע, ועכשיו, מהר לחזור לעבודה לפני שהאוייב יכפיל לנו את המכסה"
*****
עמרם הרים את הגרזן והנחית אותו בכוח על בול העץ הענק. מאז הבוקר הוא עוסק בעבודה המפרכת הזו, ללא הפסקה ככמעט. מרחוק הוא שמע שוטר מצרי מכה את אחד העברים משום איזו עילה בלתי ברורה, זעם קר עלה בו והוא הטיח את הגרזן באדמה בשאגת זעם שנבלעה בהלמות הפטישים וקולות גרירת אבנים שמסביב.
"הי בחורצ'יק , תיזהר כמעט והפלת את זה על הרגל שלך"
עמרם זקף את עיניו וראה את טוביה מולו מזיע אבל מחייך.
"הערב בשעת צאת הכוכבים ליד ששת עצי האשור, ההודעה היא מנעמן, בהצלחה!"
*****
"אאאאווווווווווווווואאאאאאוווווווווווו" נהמו התנים בקולות מצמררים.
"מה אנחנו עושים פה?" לחש עמרם לחבריו יוסף וטוביה.
הן עמדו במרחק של כחצי קילומטר ממרכז ההתישבות בארץ גושן, הקור המדברי צמרר אותם וכל חרדון שחלף צמיד אותם בבהלה לקרקע.
"אני לא יודע" לחש יוסף מודאג, "אבא שלי נתן לי הוראה ואני מבצע אותה".
כאילו משום מקום צץ לידם איש עטוף גלימה שחורה ורעול פנים.
הם כמעט צרחו בבהלה והחלו להימלט אלא שהאיש פנע אליהם בטון מרגיע בלשון הקודש.
"בואו אחרי, שליח מנעמן אני"
הם היססו לרגע ואז החלו ללכת בעקבותיו אל תוך המדבר.
כעבור מחצית המייל הם ירד לתוך פתח שחור של מנהרה חשוכה ולאחר הליכה ארוכה במעין מסדרון טבעי הגיעו לפתע לחלל גדול מואר בלפידים.
בקצהו, בארשת חמורה, חיכה להם נעמן, משני הכיוונים עמדו אנשים שפניהם מוסתרות בצללים.
"נערים" פנה אליהם נעמן בקול עז "הריני חושף לפניכים את סודה הגדול של משפחתנו - מחתרת התקווה והחרב אשר ניתה לנו בירושה מיהודה בן יעקב!"
נשימתם נעצרה.
אחד האנשים ניתק מעם הקיר, פנה לעבר מרכז החדר והניח על שולחן עץ גדול ועתיק - חרב שעליה חרות שם השם משני צידיה.
נעמן פתח בטון עז "לפני שנים רבות, נתן יהודה חרב זו לבנו ואמר לו "שנים קשות צפויות לבא על העברים במצריים, אולם כשיידמה להם שאין עוד תקווה יראו חרב זו כאות מאבי אביהם שלא לנצח יינטשו" החרב הוענקה לבית האב הטוב יותר בשבט יהודה ומאז היא במשמרת אצל בניו, החרב היוותה לנו מקור עידוד וכח להקמת מחתרת אשר תדאג להברחת תינוקות מגורלם האכזרי ולהקלת תנאי בני ישראל לבל ישברו לפני בא הגאולה"
"וכעת קחו את החרבות אלה" עוד שלושה אנשים ניתקו מהקיר ועניקו לכל אחד מהנערים חרב ארוכה "החביאו אותם במקום סתר ולכשתדרשו לכך צאו לעזרת עמכם"
הנערים הנהנו באלם, לא יכולים להגיב מרוב תדהמה.
כעבור חצי שעה חזרו לבתיהם מלאים בתחושת סיפוק, סוף כל סוף הם שותפים בעשייה למען עמם.
תגובהתגובות