יהיה לנו טוב פרק כו

מאת
היידי
פורסם בתאריך י"ב בסיון תש"ע, 25/05/2010

 

22/06/08

 

"מטונף פה" חשבה לעצמה חגית בר –לב בעודה מנקה את הבית. דבר שלא עשתה זמן רב. לא באופן ייסודי בכל אופן.

"מתי הספיק להצטבר כל הלכלוך הזה? אם הייתי יודעת שזה המצב הייתי מנקה מזמן..." היא לקחה מטלית לחה והחלה מנקה את כל הארונות והשידות שנקרו בדרכה. המצב היה בכי רע. אומנם נטע עשתה מאמצים רבים על מנת לשמור על הניקיון בבית אבל כמובן שמאמציה הרבים לא הועילו יותר מידי. העבודה הייתה רבה מידי, ורותם נתנאל ויאיר פשוט ייצרו אשפה ובלגן במהירות שלא הייתה מביישת אצן עטור מדליות.

לאחר מאמץ מרוכז ומתיש במיוחד בחדרם של הקטנים התיישבה חגית על המיטה בחדרה. "הו נטע שלי.." הרהרה לעצמה באפיסת כוחות "מה הייתי עושה בלעדיה? היא פשוט עוגן ההצלה שלי. בלעדיה לעולם לא הייתי מספיקה גם לנסוע הלוך ושוב לבית החולים, גם לטפל בלידים, להכין ארוחות, לנקות.. אין ספק שהיא יד ימיני. מדהימה. מדהימה. תודה ריבונו של עולם שהענקת לי בת כ"כ מבינה ועוזרת. ההתחשבות שלה לא ברורה מאליה. התחשבות כל הזמן, לכל אורך התקופה. כאילו שלה לא קשה..." חגית נזכרה בדיון המפורסם בו נחשף כישרון הכתיבה המיוחד של נטע. חיוך מלאה בגאווה אימהית התנוסס על פניה, שעה שנזכרה בכל המכרים שטרחו לצלצל ולהחמיא על הכישרון המבורך. היא הודתה בקלילות לכל המחמיאים הרבים ומיהרה לסיים את השיחות לפני שיתחיל מטר שאלות ההתעניינות בנוגע לצחי. חגית ידע כמובן שהשאלות נשאלות מתוך התעניינות אמיתית ואכפתיות, אבל היא לא הייתה מסוגלת לדון במצבו הקשה של בנה תוך חזרה שוב ושוב על אותם משפטים ש"המצב לא משתנה" "הטיפול האחרון לא השפיע" ועוד כהנה וכהנה.

לאחר שלקחה לעצמה הפסקה קצרה, המשיכה חגית לנקות במרץ. גבה היה תפוס אך למרות זאת התכופפה לנקות גם את המגירות התחתונות ביותר. היא הוציאה את כל תכולתן, ניגבה ואז החזירה את התכולה בצורה מסודרת. כשפתחה את המגירה האחרונה הופתעה לגלות שם מכתב סגור. המכתב לא היה מוכר לחגית. היא סובבה אותו, ואז נגלה אליה הכתב הכל כך מוכר. המוכר עד כאב. "לשחר" היה כתוב שם "הילד הכי מתוק בעולם". חגית פתחה את המעטפה, תמונה של שחר וצחי בשייט שעשו בירדן כמה חודשים לפני מותו של שחר ולפני התאונה ניבטה אל מול פניה. תמונה מלאה באושר, בשמחה, בתום. תמונה מימים טובים יותר...

 

22/06/08

"... ואז הוא יצא עם מבט מבועת כזה. הייתי בטוח שהסיפור בינהם ייגמר בטרגדיה. אבל ב"ה הם פשוט התעלמו אחד מהשני. נשארתי לדבר עם אריק עוד קצת. החלפנו מספרי טלפון ואני מקווה שנהיה בקשר. יש לי מה להגיד לו. אגב, הוא ממש התפעל מהשיר שלך. הוא אמר שסבתא שלו בכתה בקהל.. אה.. ושקד ביקשה שאני אמסור לך שאת צרי.. נטע? הכל בסדר?"

 

נטע ישבה מכונסת בתוך עצמה, חופנת ערימות של חול רך בידה ומביטה על הגלים הגבוהים שהתנפצו על החוף.

"הכל בסדר?" שאל איתי שוב.

נטע הנהנה.

"כי זה ממש לא נראה ככה"

"איתי. תגיד רגע..." אמרה נטע והפסיקה.

"מה?"

"עזוב. לא.. לא משנה..."

"נו, מה העניין? את משתגעת כשאני עושה לך את זה.."

"לא זה באמת כלום"

"טוב. את לא חייבת לומר אם את לא באמת רוצה"

"איתי, תגיד, מה בסוף החלטת שנה הבאה?"

איתי צחק "ידעתי שזה יעבוד. תמיד השיטה הזו עובדת על נשים. ניסיתי אותה עשרות פעמים על שרית והיא אף פעם לא מאכזבת..."

"איזה שיטה?"

"של לשחק אותה שלא אכפת. שאם לא בא לך אז אל תגידי..."

"אה.. " חייכה נטע "זה בכלל לא מה שרציתי להגיד"

"אה" אמר איתי מבולבל.

"מצטערת לנפץ את המיתוס"

"לא. את לא חייבת להצטער אם את לא באמת רוצה" חייך איתי.

נטע צחקה. "טוב. אז אני לא"

"ידעתי" אמר איתי "דרך אגב, מה קרה לאף שלך?"

"לאף שלי?" שאלה נטע ומיששה אותו בעדינות.

"כן, הוא גדל, לא?"

"גדל?"

"נו כן. מה את כל כך בהלם? זה תמיד קורה כשמשקרים..."

נטע שהבינה לפתע לאן חתר צחקה שוב.

"באמת שזה לא מה שתכננתי לומר" אמרה "שתהיה בריא".

"תודה. הרבה בריאות גם לך".

"לא ענית לי"

"נו.. כבר דיברנו על זה לפני שבוע. המצב לא השתנה מאז. אני הולך בעז"ה לישיבת "קול האור" ואח"כ צבא אי"ה"

"אה" אמרה נטע "נכון". היא המשיכה להתעסק עם החול ואספה את כל הצדפים שהיו קרובים. "זה נראה לך בסדר?" שאלה לפתע.

"בסדר מה?" שאל איתי.

"נו.. אתה יודע..."

"לא. אני דווקא ממש לא" צחק איתי. "מה?"

נטע לקחה נשימה עמוקה "נראה לך בסדר כל ה.. כל ה... אממ.. עסק הזה שלנו?"

איתי שגם במוחו עלתה השאלה הזו מספר פעמים הבין לפתע למה מתכוונת נטע. הוא גם הבין שזה הדבר אותו נמנעה מלומר קודם, כשהשתתקה.

"גם לי יצא לחשוב על זה כמה פעמים" אמר בקול שקט.

"ו?" שאלה.

איתי הפנה את מבטו לים. "אני חושב שהתשובה ברורה"

נטע הרכינה את ראשה.

"אז זהו?" היא לחשה.

איתי המשיך להביט בים, השמש הלכה ונעלמה מקו האופק. "צריך להחליט מה עושים". אמר ועדיין לא הסיט את מבטו מאלף גווני השקיעה שעמדו בשמים.

"כבר אמרת. התשובה ברורה"

"כן. את צודקת"  ענה בעגמומיות.

"אתה שנה הבאה בישיבה הגבוהה איתי. ואחר כך בצבא. ואני בשירות ואני חושבת ש.. טוב... כבר אמרתי.. התשובה אממ. היא ברורה"

"כן"

"טוב. אז נלך?"

איתי התרומם. השמש כבר שקעה בים. הוא סובב את מבטו מבלי להיתקל בזה של נטע ואמר, "כן. אלך...".

והוא הסתובב מותיר אותה מאחור. אותה ואת והשקיעה.

תגובהתגובות