"לא משם. נו.. לא משם... עזוב ת'חבלים. עודד, אתה תפיל את כל המסך..."
"סבתא ש'ך תפיל. אחי סמוך עלי, שום מסך לא ייפול פה"
"וואי. עודד מספיק נו. אני מבקש ממך עזוב את זה לכל הרוחות. יהיה פה פדיחות"
"בסדר. יא כבד. עוזב עוזב..."
עודד הרפה את ידיו מן החבלים שבמשיכתם מורם המסך.
"צוחקים איתך. יא סבא"
"נו, אז מה זה? התרגשות לקראת המעמד המכובד שבאה לידי ביטוי בעשיית מעשים מאד מקורים?"
"טוב. צחי. אל תהיה לי פסיכי עכשיו..."
צחי צחקק.
"אוקי. אני אשתדל במיוחד בשבילך לא להיות פסיכי עכשיו"
"לא. לא תשכח מזה. אתה דווקא צריך להיות הכי פסיכי שבעולם עכשיו כי נראה לי שאנחנו עוד שנייה עולים. תשמע, אני נכנס מהצד השני של הבמה ואתה תיכנס מכאן.אל תשכח את הקטע על המזכירה ועל האם בית. אה, והעציץ שנשבר כש"פלאח" ניסה לקפוץ למגורים דרך החלון..."
צחי הציץ אל עבר הבמה.
"עודד בוא, בוא. רואים מפה את אבא שלך.. חחח.. נראה לי שהבדיחות על הרב יקותיאל לא ממש מצחיקות אותו"
"כן. חמור סבר כתמיד... אתה יודע בכלל מה הולך להיות לי בבית אחרי העסק המביך הזה?"
"יהיה טוב אח שלי. נחגוג ביחד את ה"העפה מהבית". גם ההורים שלי לא ימותו עלזה.."
"כן. הא?"
"אבל את נטע זה דווקא ממש מצחיק. היא אפילו עזרה לי בכמה מהמשפטים הטובים"
עודד הרים גבה.
"כן, כן. אל תראה אותה ככה, שנונה אחותי..."
"אני שמח" אמר עודד וטפח על שכמו של צחי "יאללה, אז אני זז לצד השני. ואל תשכח ת'כניסה. אחרי זה כבר נזרום..."
עודד פיזז אל עבר הצד השני של מאחורי הקלעים וסימן לצחי בתנועות יד נמרצות שמהצד הזה של הבמה רואים הרבה יותר טוב עד כמה אבא שלו לא מרוצה. צחי לא טמן ידו בצלחת והשיב לעודד מה הוא חושב על התגלית המרעישה, בתנועות רחבות וחדות. הדו שיח בינהם הסתיים בקול נפץ מחריש אוזניים. החבלים נמשכו תודות לתנועות ידיהם הלא ממש עדינות וכל המסך והתפאורה התלויה נפלו והתפזרו בכל רחבי הבמה ובשורות הראשונות שבאולם.
"אמרתי לך לא לגעת בזה" אמר צחי לעודד לאחר שניקו את כל האולם וחזרו לישיבה בשעות הבוקר המוקדמות במקום לצאת לטיול השכבתי המסורתי שחוגגים מידי שנה לאחרי ה"הכתרה".
"אמרת או לא אמרת, זה קרה" ענה לו עודד מבודח "וזה היה יותר טוב מכל קטע שהיינו מעלים שם. חוץ מזה שלא הייתי אומר שזו אשמתי הבלעדית. אל תשתמט מהאחראיות.."
"אגב, משתמט.." אמר צחי "קיבלת כבר תשובות בקשר לתאריך גיוס האחרון?"
"טרם הספיקותי לברר"
"אז תברר"
"אברר, אברר. בלי לחץ אמא"
"לא לחוצה. תגיד, נראה לך שנתפוס אותם?"
"כן. ברור. אני בעד שהולכים לישון בישיבה ומצטרפים אליהם אחר כך לטיול המצ'וקמק הזה. בטוח יהיה טרמפ מהישיבה בצהרים"
"טוב. אחלה"
"מה שכן צח, אני לא יוצא מהבעסה בגלל הרב יקותיאל הזה. הוא יכל להסכים להצעה שכל השכבה תישאר לסדר איתנו, ואז היינו גומרים תוך שנייה..."
"אחי. אחראיות זו אחריות. אין מה לעשות. חוץ מזה שהוא בטח רצה להכניס לנו קצת אחרי שצחקנו עליו כל כך הרבה כל ההכתרה..."
"טוב. יכול להיות..." אמר עודד ונשכב על אחד המושבים.
"נו, מה נהיה? בוא נצא מכאן... אני לא יכול לראות את המקום הזה יותר..." ביקש צחי.
"רק כמה דקות. אני חייב"
צחי הסכים ונשכב אף הוא על מושב סמוך.
הם פקחו את עיניהם רק כאשר מנהל המקום הגיע והעיר אותם בקול צרחות רמות ש"לא מספיק שהרסו את האולם, הם גם מעיזים לשכב ולטנף את המקום..."
שניהם ברחו משם כל עוד רוחם בם, כשהקול מחריש האוזניים של נפילת המסך עדיין מהדהד בראשם.
04/09/2006
"תסובב את ההגה, צחי, מהרררר, הוא מתנגש בנו.. מהר, מהר נווו..."
"שמע ישראל"
"הצילו.. הצילו... צחי.. ההגה. נו. מהר..."
"זה לא נגמר...להתראות שלום..."
28/06/08
"אתה מבין צחי? גם טל כבר איננו. הייתי בניחום אבלים אצלם השבוע. אמא שלו כל כך שבורה. אני מקווה שהקב"ה ייתן לה כוחות להתמודד עם זה. היא התעלפה פעמיים. פעמיים צחי! ועוד רק בשעתיים שאני הייתי. דמיין מה קורה בשאר הזמן. ואין לה עזרה. בעלה לא מעכל את העובדה לדעתי. אתה מבין.. הוא.. הוא.. אממ.. איך לומר? מתהלך ממש.. אממ.. סהרורי.. כאילו לא מבין מה כל האנשים עושים אצלו בבית. ואח שלו הגדול, טוב אח שלו שיהיה בריא. דיברתי איתו אתמול אחרי שיצאתי מהבית שלהם. הוא ישב בגינה. עצוב ומכונס בעצמו. הוא ממש מיד התחיל לדבר איתי. אז לא יכולתי לצאת. הוא סיפר לי שהוא כל כך מתחרט. ושהוא מרגיש רע כי הוא לא הספיק לנצל את הזמן שלו עם טל כמו שצריך. הוא קצת פורק עול האח שלו הזה, ירון. אבל יש לו נשמה כל כך טובה. וטהורה. כואב לו. ממש רואים את הכאב שלו צחי... היה לי מאד קשה לדבר איתו.. אבל אתה יודע. זה קצת מזכיר לי אותך. יוצא לי הרבה פעמים לחשוב שיכולתי להיות איתך יותר. שחבל שנבעתי. וביליתי. כי.. טוב, אתה יודע. יכולתי להיות במקום זה איתך.. והמחשבה הזו לא מרפה צח.. אבל אתה בטח לא מבין.." נטע הביטה בצחי ששכב לידה דומם. "נו, ברור שאתה לא מבין".
היא קמה ואספה את חפציה. "טוב. ביי צח. אבא יבוא לכאן הערב.. ואמא מחר" נטע הסתובבה ולפתע שמעה צעקה אדירה. צעקה שבקעה מגרונו של צחי. אי אפשר היה לטעות.
"הצצצצילו... הציללללו... ה..ה..הגה... המסך נופללל..."
היא הסתובבה בחדות. צחי שכב במיטתו זז מצד לצד ומזיע כולו.
"יקותייתיייתיייאל... קומו מהמוווששב.. מטננפים את האולם..עו..עוו.. עודד..."
נטע דהרה אל מיטתו, לא מאמינה למראה עיניה "צחי? צחי? תענה לי..." היא סטרה על פניו בחוזקה. "צחי? נו.. תענה לי כבר... מה? תדבר איתי"
"שמע ייששראלל.. הה..ההגגה.." המשיך צחי להזות.
נטע יצאה מחדרו ורצה אל חדר המיון הראשי.
"הוא דיבר" היא צעקה דומעת ומאושרת כולה "הוא זז. הוא צעק"
"מי?" שאלה האחות שהופקדה על הטיפול האישי של המטופלים.
"מה מי?" אמרה נטע, נותנת לדמעות לזלוג על לחייה מבלי לעצור,
"צחי".
תגובהתגובות