ואצא מחלון אדיר מימדים, ואצעד על רצפת העץ
ואחלוף על פני כסתות וכרים, ואחלוף במהירות החץ
ואדרוך על הדשא הגדל פרא ורך, תחת העצים העצומים
וריח פרחים, ומראה מרנין וזך, ושיחים בצורות וצבעים
ושם במרחק שדות זהובים, ושבילי עפר וגבעות השרון
ושקיעה אדומה בין ענפי העצים, ושיבולים באור אחרון
ובין מעיינות ונחלים צלולים, וגשרי עץ מסוגננים להפליא
פוסע אני וגומא בצבעים, ואבכה על שאני לבדי
איה היא שתפסע בנעימים, ודיבורה מנגינה חרישית
אשר הדר ואצילות אותה אופפים, בין תאורה ואור גחלילית
ילדיה ישתובבו על דשא ועצים, וישפריצו וילכלכו הבגדים
ואעבור על הגשר וארמוס הדשאים, ואסגור הגדול בפתחים
תגובות
יישר כוח!
ברכות והצלחות בהמשך...
אפשר הסבר על השורה האחרונה??
הרי בהתחלה הוא יוצא לתוך המציאות הנהדרת הזו, אבל כאשר הוא נפגש כך עם היופי האדיר, זה מדגיש לו את החיסרון שלו. והוא מוצא את עצמו כאילו "אשם" או כאילו "מסכן" בתוך מציאות נעלה.
והוא מוכרח לברוח משם, הוא לא יכול ליהנות מהטוב, כל עוד יש אצלו חיסרון.
המשפט האחרון , זה כמו בריחה.
או מזעם- על שאין לו את אותה אחת וכל מה שזה כולל.
או מבושה\מסכנות - שהוא אינו יכול ליהנות מהטוב, כל עוד הוא אדם חסר.
יש לי הערה קטנה, אולי אפשר להורי מספר וו"ים מהמילים,
כגון בהתחלה, מה זה "ואצא", אצא וכו'