יצירות של ברוךש

לא החרב מתהפכת כי אם הבטן ולא פציעה היא המביאה לכאב הנפש סוערת, והאדם אינו אדם השכל פוקד, הלב בשלו, וערפל תחושה ראשונה, לזרוק הכול ולברוח להגיע למי ים רגועים ושלווים אך זוהי הסערה שצריך עוד לצלוח להתגבר ולשלוט, עקשנים להשקיט הלב, להשקיט השכל הכיוון ברור, רק ללכת בה תכבד העבודה יש אומרים והנה הנה, הפגישה הגואלת. עתיד עתיד מה יהא בו ועבר עבר כבר היה ונפש נקשרת ועבותות פחד והאמונה רק היא מזהירה. סערת ההווה משתוללת כסופה הורסת מנתצת בדרכה מניעה זה הפחד, ואולי האהבה להשתיקה, להתגבר, זו מהותה. הדר החיים מתגלה היא מתוך סופת אנשים מעל רגשות האדם הקטנות, שמחת כל העולמות שמחה מהולה היא זו, מהולה באדם, באדם ולו הפתרונות, ולנו העשייה, והשמחה מהולה באדם.

חורף עוד לא בא ענן לא נראה בעין רעפים עם לובן אבק שרב באמצע כסלו תחושת פספוס באדם בפנים יודע הוא שחסר מביט למרחק, לים תקוות שווא, מנגב המצח פוסע בשבילי העשב היבש עציצים נבולים על קרקע בקועה נכנס בין מזוזות העץ העתיק עומד דום ושפתיו נוע.

בעת אבער בגלי החום החוזרים וזיעה המנטפת, מרטיבה המצעים שיניי נוקשות מקור וחום וכאבים וכל צליל מתפוצץ בראשי, כרעמים מחשבת אדם הופך לשגעון הזיות מבהילים, מתעצמים אל מעבר לשפיות ואדם נאבק, מתהפך בין השמיכות ואיבריו החשופים- קור, והמכוסים-חום, בעימות ונכנס המלאך, בשקט, בתקיפות תומך בחולה לאמבטיה, מחליף המצעים מסדר האדם, הבגד, המיטה ותרופות ומניח מטלית רכה קרה על מצח קמטים ועיני החולה סובלות, אסירות תודה וגופו עוזב הלחימה ונרגע ושוקע החולה לשינה נעימה ובוקר שב, וצליל מרנין, ולא עוד לה למחלה הנה קרבנות החורף החלו נופלים כל אדם ומחלתו ותסמיניו היו מלאכים, והטו כתף עם חברים אל מול אימת החורף ופגעיו

לרדת אל הגן מתחת לבניין ולהתיישב עם ספר על כר שמש יום שבת אחר המניין וילדים והורים במשחק תגר העצים מטילים את צילם הנעים ופירות ופרחים מוסיפים צבע וזוגות מתהלכים, וילדים מקפצים וזו מנגינת החיים והטבע

התבוססתי דום בדמי האדום ללא נוע, חיוור רמוס ומעוך כי נפלתי שדוד על אדמת המולדת ועל קברי יחרטו את שמי, המצפון לא אהבוני מיום הולדתי רמסוני רגלי איכרים בשוק קברוני תחת ערמות אשפת עקרות בית ילדים השליכו עליי אבנים וקליפות נרדפתי על ידי המון הזועם נרצחתי בידי אירופאי משכיל כל שיטת הרג נוסתה עליי והמצפון, המצפון איננו עוכל פצוע הנני ושותת דם נאנח וצולע בכבדות הנני מצפון לעולם, לאדם ושמי יקרא מעתה ישראל אלמן וגר ויתום הנני גידם, אילם וחירש לבוש סחבות אסתובב בשוק ועל יד מזוהמת טבעת מלך

ואצא מחלון אדיר מימדים, ואצעד על רצפת העץ ואחלוף על פני כסתות וכרים, ואחלוף במהירות החץ ואדרוך על הדשא הגדל פרא ורך, תחת העצים העצומים וריח פרחים, ומראה מרנין וזך, ושיחים בצורות וצבעים ושם במרחק שדות זהובים, ושבילי עפר וגבעות השרון ושקיעה אדומה בין ענפי העצים, ושיבולים באור אחרון ובין מעיינות ונחלים צלולים, וגשרי עץ מסוגננים להפליא פוסע אני וגומא בצבעים, ואבכה על שאני לבדי איה היא שתפסע בנעימים, ודיבורה מנגינה חרישית אשר הדר ואצילות אותה אופפים, בין תאורה ואור גחלילית ילדיה ישתובבו על דשא ועצים, וישפריצו וילכלכו הבגדים ואעבור על הגשר וארמוס הדשאים, ואסגור הגדול בפתחים

הנה המקום אשר נבחר לשמש כציון ושדה קרב עליו נלחמו בין פרחי הבר קרבנות האנושות מבית אב גם אני הייתי מהלוחמים ועודני מרבה לבקר המתים חיים וכדורים שורקים ופתאום אני מתעורר פרחים היו לפני אותה מלחמה ופרחים גם פורחים שם היום ושמה השארנו אחים באדמה וכהו עלי פרח באדום המקום אותו מקום נשאר בשממה ופרחים מכסים את ההר פה בחורים נלחמו לפני שישים בשנה והשקו בדמם פרחי בר

הגיחו בחורים מסמטה ושירה והתלהבות אחזתם גיל על בית הבחירה ודיבוק חברים בעמם והנה בחורי הישיבה האחרת רוקדים ושרים בדומה ואין שום הבדל בקבוצות והלב הלב בוכה והנה מצטרפים כולם למעגל אנחנו אנחנו והם אחדות אחדות ורעות של הכלל והלב גואה ברוך ה' ואגש ואגע באבנים ואבכה ואבכה ולא די על עמי על קהל צדיקים ולא עמד לי להתפלל עליי והנה אני הולך לאחור והכותל ממלא את הלב קודש מלכות ואור והנה הזקן יושב ואגש ואביא לו שטר ויביט בעיניים צוחקות וארוץ ואביא משקה לא-קר ועוגיה לברך מזונות

פרולוג- לזכר יעקב וויס, איש האצ"ל שנשאר אחד משני השורדים למשפחתו הענפה בשואה,ומהגהנום הנאצי הגיע לגרדום הבריטי. כתבתי את זה לזכרו, בכדי להעלות את אישיותו ומעשיו המדהימים: מהצלת עשרות יהודים בהונגריה ע"י התחפשות לקצין נאצי, ועד לימיו בארגון האצ"ל, ולמען רענון הרעיון שבשבילו נתן את חייו. בודד באיבו שניצל מגהנום, מצטרף ללילות השחורים של ייאוש, אל מול העניבה מגביה דום, ובכך מעניק לנו אשכר של אישוש, מרחף מעלה ועובר את התכלת ואץ לעבור במפגיע את הקרובים יהודי אלמוני, ללא המשך לשושלת, ממהר לריבון העולמים. האדמה צבועה היטב באדום ובאוויר אין ראות, יש עשן אל המעש נקרא, ניצול הגהנום לשחרור המולדת, לא יישן. אחים מסגירים, ודיבה מדברים, ועל פשע זה לא נסלח להציל את עמינו אנו מחויבים כאב את בנו שסרח ושמיים קודרים, החושך בסף מסתירים את הברקאי ואורה ואל מול העניבה, היא מתגלה בחטף הבכורה העם והמשורה זכו העם שאלו בניה שנגד רצונה ובערה, נלחמו שוב מעטים מול רבים בגווניה והנס, שכליש מרדו והימים ההם והזמן הזה המלחמה עוד שרירה וקיימת שוב מעטים מול רבים בגווניה האם שוב ימרדו וילחמו?

לא די לאדם המעגל של יום לילה ויום לא די לו במה שכבר נקבע מציאות עקרה ללא חלום רוצה הוא להפליג מעבר למסגרת לרוץ אל החופש, לטעום את הדרור לרחף מעל העולמות בשרשרת לנשום, לנשוף, לטוס, לא לעצור אפרוריות החיים, עולם של שגרה כלוא בתוך מסגרת, אסיר לא בן חורין לנפשו, עבד לחברה סורגי המציאות מאפילים, קיר שתי אמיתות לא אחת יעצב את החומר יביא לו צורה לא כוחות ברבריים כי אם קדושה ונשמתו עוד תשאף לשחרורה

מיששתי את דרכי לאורך הקירות מועד ומתקדם באיטיות מנסה להרגיש במדרגה זוויות מודה לקיומו של מעקה נפילות כד חרסינה התנפץ לרצפה רעשים ורסיסים לכל עבר פאניקה אוחזת, מה לעזאזל קרה? זעקה, צעקה, רסיס שבר מעגלי חושך מתכהים בשחור וכלוא האדם מבפנים עד שיירגע ויוותר על האור ויסמוך על חושיו האחרים

חם ומהביל והזיעה מנטפת ולמרחק האוויר מתעתע חום שמש יום אור הצורבת והראש מסתחרר רגע רגע נער צעיר קפץ מעל גדר והמשיך בהליכתו קלילה ונעצר תחת האלון החיוור וקטף פרח לבלב מכחילה והסתובב הבחור ונשא לראווה וחיוך קל קיבל בחזרה וסימן בהינף שתצטרף לפינה תחת האלון בכרמל מעל חיפה התמונה נשזרה בלבן ושחור והשנה השתייכה למאה הקודמת והנער הקיץ הרחק בכפר קור ונרצח בפוגרום המזדמנת

לא אבכה על צבא יהודי שגירש והחריב לא אבכה על רבנים עטויי וסט ממשלתי שכיוונו הנוער לאוטובוס לא אבכה על נוער ששמח ורקד וחיבק את הפוגעים שבאו לפגוע לא אבכה על אדישות הציבור הישראלי שהמשיך בחייו ללא כלום שערי דמעות לא ננעלו אלא הוצפו וטובעו והעיניים כבר יבשו והלב כבר אדיש וכבר לא אכפת מאיראן או חמאס אם אלו בניך ישראל, מוטב בלעדיהם מזל שרק יום אחד בשנה זה תשעה באב אחרת לא היינו עומדים בזה אחרת היינו מואסים בחיים מזל שכל הצרות התרכזו ליום הזה ולמה אשקר, איני יכול להפסיק לבכות

ואקרא באור ראשון אל אלוקיי וליבי שב לפעום ולרון ואשא המילים הקדושות על שפתיי ותפילה בעולם החל בוקע ומתפשט, עטרת תפארת תפילין של בוקר על ראש ועל יד ישראל ושכינה מלמעלה מזהירה באורה ומלאכים מביטים בערגה, ונקבצים מחצרות ובתים חשוכים מעוטרים ממהרים פסיעתם ממלמלים ברכות השחר בניגון החזן כבר התחיל בקדיש, צפופים צפופים ונדנודם קלה וטליתות מכסים ראשיהם אף השמש עולה לקראתם והם ממהרים לקרוא קריאת שמע.

הנני צועד ולא נע ומזוודתי מליאה זיכרונות חיי כנעצרו בשממה ומה עליי לעשות? פליט, צועקים ילדים ילדים אשר בדמיוני קופצים בהתלהבות ורודפים ונמוגים בזיכרון טובעני פליט אני לא מאדם או חברה ואוכל ושינה לי בשפע פליט אני ממקום וקהילה ללא בית או ישוב של קבע והנה האנושות נפרשה לפניי ואיה עלי לפנות? וצחקוק ילדים נשמע באוזניי ואצחק ואלך לעשות

איש שמאל פעם היה שרצה צדק וחוקה זכויות נתן לכולם בלי קשר ללאום או לעם נתן בתים כספים וקרקעות הזכות לבחור הזכות לחיות שהרי תפקיד היהודי במגומגם להביא אור וצדק לעולם כך מילא תפקידו בנאמנות שלכולם העניק אזרחות עד שחדלה המדינה להיות מדינת יהודים ויהודיות אך לא פחד ביעקב פשוט יארוז ויעזוב לכך התכונן כל חייו מסורת היא מבית אבותיו ילך הפעם לקנדה ואולי אף ללוב עד יגיע עת לנדוד ואולי אף לשוב

איש משכיל פעם היה ששב לו בחדרו וקרא, הקיש ובחן ניתח והסיק ואף לאוכל ושינה לא הפסיק. הכיר בע"פ את סטוי ואת מאן ואף "מומחה" נחשב לכל עניין, לפני חבריו חפר דש ונאם והרגיש עליונות על בני האדם, כמעט דרש לו כתר מלכות אילו בעל הלך היה לחומריות. אך שם מקיר אל קיר במלכותו שמעל לעיר, שם שינה רצופה מחשבות ללא חיוך, ללא דמיון חלומות, היה האדם בודד לבדו ללא משמעות השווה בעינו, לא חיים או חברה עבודה או אישה. איש משכיל הרי היה שישב לו בחדרו וקרא.

כוכבים מבריקים ושמים שחורים ועצים וצל מכל צורה וקולות נערים צוהלים מבפנים הזולה על ראש הגבעה מהקירות המחוררים נפלט אור ועשן מבעד לבטון ובליטות חלודה ועל המבנה, מגדל המים הישן זיכרון חרוט על ראש הגבעה פה פעם היה אדם וקיבוץ וקרבות וטנקים של מצרים פה פעם עמל ועבד החלוץ והיום זו פינת נערים סבא רבא זכרו שהתפלל ולמד סבא עמל ובנה מדינה אבא לא הכרנו כי נפל ואבד ולנו נרגילה בטעם נענע

ויעלה בן אנוש ליצועו ויישן וחשכה התפשטה מסביב ולובן ירח הבהיק בין ענן לבלוב אחרון של אביב וישבו אז בצוותא, במעגל, אנשים בדיבור נכסף לפדות ציון הרחק שם ביער בין העצים חזון נביאים, אקדח ורימון שם ברקב המצבות הקבורות בו המתים התייאשו זה מכבר חצבו הבנים בתי נבואות ולפידי אש שרפו את הכפר אנשים אלו נבחרו בקפידה לפי המזל וכוכבי הרקיע והנותרים נשלחו למיתה איומה ונערמו על גויה, מקללת הקליע ואותו הירח, המשיך להאיר על אדם ועולם שחטא ומעגל האנשים הולחן אז לשיר צלילי מיתה בנהי השירה ועתה הגולה לזיכרון רותך באש ברזל עצמות האדם ומלכות ציון עוד נודד ומך וקול חלוצים נעלם, נדם. העצים נשארו והיער נותר והירח עודו עומד ומביט ואף הכוכבים ששלחו לפונאר לא פגעה בם המשחית אודים חלולים פסעו בדממה מאותו מעגל זיכרון, תעתוע חורשים חרש בליבם נקמה צוואה היא לדיראון, וגעגוע ויעלה בן אנוש ליצועו ויישן וחשכה התפשטה מסביב ולובן ירח הבהיק בין ענן לבלוב אחרון של אביב

עמדו ורקעו ברגליהם התנדנדו באי נוחות נפנפו נפנפו בדגליהם צווחו וצווחו עד בכות טרקטור הרס את הראשון מנוף הרים את השני כך נהרס לו האחרון יפה התואר שבגני זו המדינה וזו שכרה חרקו וגעו צעירים זו המדינה, אך לא כולה בכו בכו הזקנים חרבה לה היפה בגנים נשרפה נעקרה לבלי די ערימות ערימות של בתים אין שריד אין שריד ואין חי לא חלום הוא זה ואף לא סיוט בהירה היא המראה מראה המציאות

והיה יום ובו גם ליל ואור כיסה את העולם וישב האדם וחשב ופילל ונפל על ידו ונרדם והנה אנשים עוברים וחולפים ימינה ימינה ושמאל עוטים לבושם ונחפזים ודממה דממה ואין קול ובת קול זעקה ראה ראה זה העולם האנושות החיים ולמה אתה יושב ובוהה רד מטה מקומת המתים

בס"ד השעה הייתה בערך 20:40 כאשר זה קרה. הייתי בחדר, בקומה הרביעית בפנימייה של מרכז הרב באמצע לארוז תיק לשבת, כאשר לפתע שמעתי שני בומים. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש, הייתה שאלו סתם נפצים שהישלצ"ניקים פוצצו (הם כבר עשו את זה המון פעמים). ומכיוון שאלו היו בומים חזקים עם הד, חשבתי שהם בטח הכניסו את הנפצים לתוך צינור ופוצצו את הנפצים בתוך הפנימייה. אולם משום מה, בכל זאת פתחתי את דלת החדר והסתכלתי למסדרון, לפתע אחד מתלמידי הישיבה רץ בבהלה לחדר שבדיוק מולי, שאלתי אותו, מה קרה? ובמחנק הוא פלט "מחבלים!", תוך כדי שהוא נועל את דלת חדרו. ישר הבנתי מה קורה, סגרתי את הדלת במהירות, כיביתי את האור ונשכבתי מתחת לאחת המיטות בחדר. צרורות של יריות התחילו, יריות חזקות ובעלות הד. לאחר כמה שניות החלטתי לצאת מתחת למיטה, ולעבור למרפסת. ההיגיון היה פשוט: א. אולי אמצא דרך לרדת ולברוח מהבניין, ב. אם המחבל יפרוץ לחדר אני אוכל לעבור ממרפסת למרפסת (באותה קומה). ע"פ היריות שיערתי שהמחבלים נמצאים בקומה הראשונה ושנייה של הפנימייה, וחששתי שהם עלולים לעלות ולנסות לעבור חדר, חדר. (וכבר היו מקרים). יצאתי למרפסת, וחיפשתי דרך לרדת אך ללא הועיל, לא ראיתי שום דרך אפשרית. טיפסתי לצד השני של המעקה, מוכן לעבור מרפסות אם יהיה צורך. תוך שניות ספורות ראיתי מתחתיי, עשרות חבר'ה קופצים ומטפסים מטה לאדמה מהמרפסות בקומות א' ב' וג', פשוט "נשפכים" החוצה כאילו אחזה בהם דיבוק, אני רואה את אחד החבר'ה נוחת לא טוב, הוא צועק בכאב, וחבריו תופסים בו ועוזרים לו לברוח. אני רואה את הרב שבדיוק היה באמצע להעביר שיעור, מחפש דרך לרדת מהמרפסת בקומה השנייה, ולא מוצא, הוא גם רב וגם אינו צעיר, לבסוף בעזרת החבר'ה הוא מצליח לרדת ובורח. ואני, אני תקוע, לי באותם רגעים, כמה רציתי לברוח, איכשהו לטפס מטה, אבל כלום, לא מצאתי שום דרך אפשרית, וכך נשארתי, מחזיק במעקה מהצד החיצוני של המרפסת בקומה הרביעית, מחכה למחבל, מחכה למותי. מבנייני השכנים מסביב שמעתי אנשים צועקים, "בואו אלינו" "כל מי שרוצה, שיבוא אלינו", אולם, לנו מה זה הועיל?, אני תקוע למעלה, לבד עם חבר, אותו חבר היה במרפסת בקומה מתחתיי, גם הוא לא מצא דרך לרדת. הרגשתי לכוד, לא יכולתי להתגונן, לא יכולתי לברוח, וה' ישמור כמה רציתי לברוח מהבניין הזה. והיריות בשלהן, דקות שלמות עוברות, והזמן כאילו עצר בשבילי, וכל רגע אני מצפה לשמוע צעדים רצים, לראות את המחבל פורץ לחדרי, לנסות לעבור למרפסות אחרות, ומי יודע? אולי כך להינצל. אולם כלום, היריות עדיין ממשיכות, יריות חזקות, צרורות ובודדים, מי יודע איזה גהינום נמצא שם למטה? וכמה זמן ייקח עד שזה יגיע גם לכאן, אליי? ואני, אני פחדתי, ה' ישמור כמה פחדתי, הרגשתי שהמוות כל כך קרוב, ידעתי שהמוות כל כך ריאלי ונמצא כל כך קרוב. וכמו כל יהודי התחלתי להגיד תהילים, כל הזמן אומר תהילים, ובין לבין, אומר קריאת שמע ברטט, כאילו זה הק"ש האחרון שלי. יריות, תהילים, יריות, תהילים, ק"ש. ועדיין היריות נמשכות עם הפסקות קצרות בין לבין. למה זה לא נגמר? איפה כוחות ההצלה? אנא ה' עזור לי אני לא רוצה למות. אנא ה' עזור לנו, תסיים כבר את האירוע. וברחוב מתחת, אנשים הולכים כאילו דבר לא קרה, וילדי ישל"ץ צועקים אליהם: תברחו יש מחבלים! בום! בום! בום! מלחמה! פיגוע! רוצו!! והם מתעלמים, אולי הם חשבו שזו סתם מתיחה של ישלצניקים. ואז עוד צרור והם ברחו. מתחתיי אני שומע את חבר שלי, נאנח ופולט יבבות חלשות, אני מסתכל אליו, הוא תופס במעקה ובכוונה אומר פרקי תהילים, אני מנסה להרגיע אותו, אני אומר לו, שנראה לי שהיריות בצד השני של הבניין, משמע שהמחבלים מתרחקים מאיתנו. לאחר כ9 דקות נוראיות, יש לי רעיון. אני נתלה מהמרפסת של הקומה הרביעית, ומבקש את עזרת חבר שלי, הוא עומד ומחזיק את ידיו לגובה מעל ראשו, ואני בדיוק מגיע לידיים שלו ונעמד עליהם. ואז בלי להחזיק בכלום, בעוד ידיי נצמדות אל תחתית המרפסת בקומה הרביעית, אני עומד על הידיים של חבר שלי ובדרך הזויה מצליח להטות את גופי ולקפוץ איכשהו לתוך המרפסת שלו. יש! הצלחתי! אני מורה לו להישאר במקומו, ואני מתקדם למרפסות האמצעיות, אני מוצא שם מזגן, מצוין, בדיוק מה שאני צריך, אני מסמן לו לבוא, הוא לא מתמהמה. אני נתלה על המזגן ויורד לקומה השנייה, ומשם לראשונה ואז לאדמה, חברי ממהר אחרי, ושנינו פורצים בספרינט מטורף החוצה מהשטח של הישיבה. בכביש שוטרים מכוונים נשקים ומחפים עלינו, תוך כדי צעקות עידוד "רוצו" "רוצו", ותאמינו לי רצנו. רצתי ברחוב כעשרים מטר עד שאני רואה לפני שעליתי אליהם, שאלו אותי כמה אנשים מה קורה בתוך הישיבה, אבל מה אני יודע? הסברתי להם שהם יודעים יותר ממני, כי הם הקשיבו וראו חדשות ואילו אני רק עכשיו יצאתי. מיהרתי במעלה המדרגות, וחבריי יצאו לקבל אותי. ישר לקחתי מאחד החבר'ה פלאפון (את שלי השארתי בהטענה בחדר- ליד המצלמה והלב), והתקשרתי הביתה, כל כך דאגתי שהמשפחה שלי שמעו שהיה פיגוע במרכז הרב, ומכיוון שהם לא היו מצליחים להשיג אותי, היו נלחצים חבל"ז, בנוסף יצאתי כ9 דקות לאחר תחילת האירוע (שזה ממש לקראת הסוף), שזה המון זמן לדאוג לחיי אדם. לאחר שהרגעתי את אימא, ודיברתי איתה כמה דקות, (מבנה השיחה: דקה וחצי של שטויות, חמש דקות על הפיגוע, ואז הסטתי את השיחה לטיול שהיה לי שבוע שעבר). לאחר שדיברתי עם אימא, התקשרתי לחבר, ידעתי שכל החברים מתקשרים אחד לשני, וברגע שחבר אחד יודע משהו, אז הוא יודיע לכל השאר, וכך היה. לאחר זמן הבנתי שכמה מחבריי במרכז ממש דאגו לי כי הם ידעו שאני לומד באופן קבוע בספרייה בשעות האלו, וכמובן שהם לא הצליחו להשיג אותי (כי הפלאפון שלי היה בחדר). עמדנו שם בחדר אצל השכנים, קבוצה של מרכזניקים, עסוקים בארבעה דברים, טלפונים, חדשות, תהילים, ודאגה לחברים. לאחר כמה דקות דיווחו בחדשות על 6 הרוגים, ועם הזמן המספר עלה. לאחר כרבע שעה בדירה, כאשר היה די ברור שהאירוע הסתיים, למרות שהמשטרה עדיין ערכה חיפושים בישיבה ובשכונות, יצאתי מהבניין. הלכתי לחפש את שאר החבר'ה מהישיבה. היו שם המון אנשים מחוץ לישיבה, שסתם מתוך סקרנות הגיעו, חיפשתי את החברים שלי, מישהו ממרכז, מישהו שאני מכיר, אולם כמעט ולא מצאתי, נראה היה שרוב החבר'ה עדיין אצל השכנים. לאחר כמה דקות מצאתי חבר ראשון, איני פסיכולוג אבל הבנתי שהוא במצב רגשי קשה, לקחתי אותו והרגעתי אותו, וכך עברתי בין החברים שמצאתי, לאלו חיבוקים, ולאלו סיפורים אישיים, ולכולם שאילה על מקום החברים, וכמובן, כמובן, תמיכה נפשית בחברים (וה' ישמור כמה כאלו היו). כאן לא נגמר הסיפור, לאחר כשעה וחצי, התכנסנו תלמידי הישיבה ברחבה מתחת לבניין של ראש הישיבה, תהילים, רישום, חיבוקים, סיפורים אישיים, ובעיקר חיפוש חברים ותמיכה בזקוקים. איני יודע באיזה שעה, אולי ב1 ואולי ב2 בבוקר\לילה התכנסנו כל הישיבה באולם ספורט בשכונה, שם הרבנים הודיעו מי הנרצחים ומי הפצועים. עוד קודם לכן הוזנו משמועות, אבל שם באולם, הכול היה סופי, הכל היה אמין. אני לא יכול ולא רוצה לתאר את הבכי, את הרבנים את התלמידים, את דברי הרבנים, ואת פעימות הלב של הניצולים. ב3 וחצי הסכימו לנו לחזור לפנימיות, ולאחר שעה ארוכה של טלפונים (סוף כל סוף השגתי את הפלאפון שלי), וסתם דיבורים בין החבר'ה. פרשתי לישון. גם כאן הסיפור לא הסתיים, שישי-כל היום טלפונים עד ממש לפני שבת. שבת! אוי שבת, שוב העמידו אותי בניסיון, אסור להצטער ולהתאבל בשבת, וכך ניסיתי להסביר לעצמי, אבל ללא הועיל, בקבלת שבת הדמעות זלגו, ופניהם של שלושת חבריי שנרצחו עלו למול עיניי, שבת! אוי שבת קודש. אני מודה לקב"ה שנתן בי את הכוח לשמור על קור רוח לאורך כל האירוע. ואני מודה לקב"ה שנתן לי את הכוח להיות שם כשחבריי היו צריכים אותי. ואני מודה לקב"ה שנתן לי את חיי במתנה. כשכתבתי את זה בפעם הראשונה, היה זה במוצ"ש, השעה הייתה 3 בבוקר, ישבתי על המיטה בחדר, בדיוק איפה שהייתי בתחילת הפיגוע, וכתבתי. סיימתי לכתוב, אבל הייתי מצוברח מהתוצאה, ולצערי, לא היה לי כוח לשכתב או אפילו לעבור או לתקן איות, למרות זאת פרסמתי. עכשיו יומיים אחרי, למרות שהכריחו אותי, תיקנתי קצת . אסיים בפסוק מירמיה: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" שיהיה לכולם שבוע טוב וחודש מצוין ושמח ברוך