נכתב על הפיגוע שאירע במעלות לפני 30 שנה בערך. מחבלים חדרו לעיר, הרגו משפחה, ואז המשיכו לבית הספר 'נתיב מאיר', שם חיכו להם תלמידים מצפת שהיו באותו זמן בטיול שנתי. המחבלים לקחו אותם בשבי והיה שם בלאגן. 22 בערך תלמידים נהרגו.
הקטע הזה מוקדש בכאב לכל אותם תלמידים שיצאו מאושרים לטיול ולעולם לא חזרו הביתה.
"...אני נכנסת לחדר ההנצחה. נזכרת בסיפורים של הניצולים. מתבוננת בשמות החקוקים, בתעודות ההוקרה, בעיתונים שנשארו מאז, בתמונות שלא נותנות לשכוח..
אבל בדמיוני, בדימיוני עולות תמונות אחרות לגמרי, תמונות של מה שהלך כאן, בבית הספר שלנו. באוזני אני שומעת קולות. זעקות של פצועים, דם בכל מקום. רואה את המחבלים ימ"ש שמאיימים על כולם, ולא מסתפקים רק בזאת אלא ממשיכים ויורים לכל עבר. רואה את התלמידים המבוהלים, את המורים שאיבדו עשתונות. רואה אותם. מנסים להינצל, מנסים לעשות הכל ולהישאר בחיים.
קופצים מהחלונות למרות הסיכון הרב שכרוך בכך. והם לא מוותרים. נלחמים כדי להישאר בחיים. ואני רואה. רואה עוד אחד נופל בלי רוח חיים. עוד תלמידה נופלת אחורה על הרצפה ללא ניע. עוד מורה נפצע.
ואני עומדת ומסתכלת בכאב. יודעת שאלה שנפלו לא ישובו עוד אל חיק משפחתם האוהבת.
ולפתע, ממש כמו על פי אות, התמונה מתחלפת.
אני רואה קבר לבן שעליו מונחים כמה פרחים, לזכר. לזכר הקרבנות. ומסביבו... מסביבו של הקבר
הלבן, עומדים הורים שבוכים על בנים, ובקבר הסמוך- משפחה שבוכה על הבת. ודמעותיהם יורדות אל הקבר. מעטרות אותו כפנינים יקרות. ואני כל כך רוצה לגשת לנחם, להגיד משהו. אבל אני שותקת. יודעת ששום מילה לא תעזור, כי בשום אופן לא אוכל לתאר את עוצמת הכאב..."
תגובהתגובות