יצירות של רוש לילה. | יצירות ש-רוש לילה. אהבה

ב"ה

אני צל של הלילה.
שחור, אפל, נעלם
בתוך החשיכה.

לרגע הייתי כאן,
מהבהבת בחולשה
והסתובבתי כדי לברוח
אל תוך החשיכה.

אור הירח נגלה עליי
מאיר לרגע קט
משהו שנשאר ממני,
חושף אותי כמעט.

אור הירח,
צל של הלילה
וקרן ירח שקטה.

​ב"ה

נקודות קטנות בשורה
שבה אני נמצאת
ואף אני איני רואה אותי
אולי שוב מתחבאת.

​אולי חלפתי עם הרוח
אולי נעלמתי בין גלים,
אמרו לי שרצית לשכוח
איך חרטתי את שמך באבנים.

​לא רציתי שום דבר
כשברחתי לחוף אחר,
משהו בתמונה שלי נשבר
והפכתי לעוד צל עובר.

​השאלה של שתינו על חלום
נעלמה בין חלומות של אחרים
והושטנו

ב"ה

זאת רכבת בחצות,

עמוסה ברסיסים

זאת רכבת של דמעות

שנוסעת על שברים.


אלו דמעות של חיוך

זה אושר של זיכרון

אולי עבר של עתיד

בתוך גג של קרון,

אחד.


משאלות מתנפצות על פסים

ידיים נפרדות בצעקה

רכבת עמוסה בנוסעים

שקופצים, שאיבדו כל רצון שנשאר.


ואם הם

ב"ה
חשיכה ירדה כאן בעולם.
ערפל ועלטה.
הכוכבים כבו מזמן,
אין אור ואין תקווה.
בתוך כלוב של סיוטים
אני מעזה לחשוב,
בתוך חלומות ופחדים
אני ניסיתי לאהוב.
אני מרימה ידיי לשמיים
אם רק יכולתי להשיב אלו שאינם.
האושר בעיניי דולק, עדיין
אך יודעת אני לא נשאר לו עוד זמן.
הכל שקט, ובדממה
אני מנסה להרגיש את האוויר
סערה קרבה אליי ובאה
ואני עוד עומדת לבדי.
הברקים

אווירה קדושה שוררת באוויר. אווירה של רצינות, של אחדות. אווירה מיוחדת. אח, כמה שהרגעים האלה מיוחדים.
הרגעים שאני מחכה להם כל שבת מחדש. הרי תמיד זה ככה בסעודה שלישית.
שיר אחד הסתיים. לא לוקח לבנות זמן רב להתחיל שיר חדש.
"קדושה, קדושה אני מבקש.
קודש הקודשים, אני מבקש...
תנו לי קדושת ארץ ישראל,
תנו לי קדושת אהבת ישראל!"
השירה מתפתלת, ממיסה את ליבי בדרכה ואז ממשיכה מעלה

עיניים מהססות, נבוכות
מעזות קצת לקוות,
אבל כך כך מפחדות-
להרים מבט למעלה,
ולראות.
עיניים תמימות, מתוקות
מישירות מבט-
ולא שותקות.
להמתין בסבלנות,
ולחכות.
חיוך קטן,
אמיץ אבל פחדן,
שעולה,
ומבטא כל כך הרבה...
את כל מה שלא יודעים,
את כל מה שלא רוצים
לומר במילים.
סימני שאלה,
מעורבים בקצת תקווה,
שעונים לחיוך ב'ברוך הבא'.
וזה

מחפשת, שביל קטן, שיהיה רק שלי. פוסעת בזהירות בין כל הכוכבים שסביבי, מנסה, וכל כך רוצה, למצוא כבר את הכוכב שלי.
מרחפת, אולי בשמיים ואולי עמוק בלב, עוד צעד, עוד תקווה.
ואני כל כך רוצה.
מסביבי כוכבים נופלים, ורק אחרי הרבה הרבה זמן מצליחים לחזור.
ואני ממשיכה ללכת, מתפללת- לא להפוך גם אני, לעוד כוכב נופל.
לאיפה אני הולכת? מה המטרה? אני לא יודעת, רק ממשיכה לחפש. איזה שהוא קול לוחש

מחפשת אותך, מחפשת בכל פינה, אני חייבת למצוא אותך! אתה חלק ממני, חלק חשוב וגדול.
אני נזהרת להישאר בשקט, שהוא לא יידע... אם יוודע לו, זה יהיה הסוף שלי. וגם ככה אני אבודה.
פוסעת בלאט, מתפללת להצליח. מעבירה את עיניי על כל סנטימטר בחדרי ליבי. אתה חייב להיות פה איפה שהוא. חייב. אתה בטוח לא נעלם סתם ככה. אולי... לא, לא יכול להיות שהוא חטף אותך! או אולי עשה לך משהו אחר?
תיזהר, יקירי, תשמור

שתיים בלילה, אני בחוץ, הכוכבים מנצנצים
המנורות בבתים וברחובות כבו
בשעה כזו אנשים כבר ישנים-
למעט משוגעים כמוני שעוד מסתובבים.
מסתובבים בחוץ, מסתובבים סביב עצמם,
מסתובבים בלי מטרה.
ככה זה כשחסרה לך אהבה.

אני מרים מבט ומסתכל על הכוכבים
הם שולחים לי חיוך וקורצים
כוכב אחד בולט לי במיוחד,
כוכבה של זו שהבטיחה להישאר איתי לעד
אבל הבטחות עם הזמן מתגמדות

ליקרה לי ביותר!
אני מביטה בך. עם החיוך המתקתק הזה. הרצון להרשים. האודם הזועק הזה. המחשוף הזה שנועד כאילו לשדר- 'הלו, אנשים, שימו לב, אני קולית!' והחצאית הזאת, שבקושי מגיעה לברך שלך... מה זה? את יודעת מאיפה באת בכלל? את מגדירה את עצמך דתייה? אז מה זה? שמת לב איך את נראית? תסבירי לי, אני רוצה לדעת, באמת! אני מסתכלת עלייך בחיוך, אבל בפנים נגעלת. באלי ממש לצעוק לך, להגיד.. שבעצם.. על מי את עובדת? את

פוסעת בשקט ומחשבותיה דוהרות. גם היום היא לא התפללה. אוף. לעזעאזל. למה הקטע הזה כל כך קשה? אפשר לחשוב שהיא עוד בת שלוש. ומילא, אם זה היה הקושי היחיד היא הייתה מסתדרת.. אבל לא, בסביבה מוכרחים להערים עליה עוד קשיים, כאילו זה מבחן קבלה לאיפה שהוא. כאילו שאם עוברים את ה'מבחן' הזה מקבלים את התואר דתי.
עיניה החומות והעמוקות בוחנות בסקרנות את העוברים ברחוב ונעצרות על שתי בנות שאינן דתיות, בערך בגילה.

לחיילי צה"ל, לגיבורים- לגיבורים שבנופלם.. נתנו לנו חיים.

איך קו החיים נקטע לפתע?
כמה חיילים הולכים ברגע?
נלחמים על ארצנו, בעוז וברוח
מגנים עלינו. יש להם את הכוח.
אנחנו חיים כאן בזכות זיעה ודם-
שלחמו הם בצה"ל, בדרך אל מותם.
עמנו כבר שבע ממלחמות,
ובכל זאת לא נותן לעצמו להפסיק ולהרפות.
עוד חיליים נלקחים כל יום לשבי, כל כך גיבורים!

מוקדש לכל ניצולי השואה, גם לאלה שלא זכו לשרוד..

"לא נשכח ולא נסלח"!

איך חיים נקטעים סתם כך בלי סיבה?
איך ילדות מאושרת הופכת לתקופה נוראה?
ראיתי הרבה, סבלתי סבל לא אנושי
ראיתי איך אמא נופלת, מתה, לידי.
יותר מאוחר אחי הקטן נרצח באכזריות
ונשארתי רק עם אבא. אבא שהפך לסמרטוט.
הייתי בת תשע ופני כבת תשעים
כי הייתי צריכה להאבק, מאבק על חיים.
הדמעות

כשהנשמה מיוחדת וגבוהה,
למקומות עמוקים היא מגיעה,
מחפשת את דרכה, מסתובבת אבודה
מסרבת לבקש עזרה.
גופי יודע לשחק בהצגות
כאילו שהכל בסדר, הוא כבר למד לא לקוות.
אחרי התקווה מגיעה אכזבה,
ואז- התרסקות ושבירה.
עמוק עמוק לתהום הוא נופל,
פורש ידיו, נותן לרוח לנשוב על פני המבוהלים
רוצה לא לחשוב על הנפילה, תוהה אם גם אותי אוהבים.
אחרי נפילה- מגיע דיכאון, מרה

תני לי לרוץ, כמו עיוורת אחרייך
מה את יודעת? כמה אהבה בי אלייך
שנים חיכיתי לקבל אותך במתנה
והנה סוף סוף, יש לי חברה טובה.
את ה-חברה שלי, המדהימה שלי,
זאת שתמיד מקשיבה ומייעצת לי,
ופתאום את עוזבת, ולצערי אני מגלה
כמה לי בלב את חסרה.
אז אני רצה אחרייך, קוראת לך בייאוש
אבל את מתעלמת, ממשיכה לרוץ
להתרחק ממני, לברוח כמה שיותר
לתת לי הרגשה שה"לבד" חוזר.

ב"ה

כתבתי את שמך על החול
לבדי בין הרבה חברים
מתבוננת בים הכחול,
אולי שמך יימחק עם הגלים.

אני מפוררת את החול בין ידיי
והוא כל כך נעים למגע
ואני שוב חושבת שאסור לי להתגעגע
כשזה היה אני ואתה.
​
יש הרבה רעש מסביב
אבל אצלי הכל שקט
אין שום דבר בעולם שלי
חוץ מהרעש של הגל שמתנפץ.​

​האופק חשוך ואין לראות דבר,
רק ירח אחד ומספר כוכבים
מנסים

&crarr
ב"ה

סובבתי את פניי אחורה, בעודי בורחת.

ואולי לא הייתי צריכה להסתכל, ואולי לא הייתי צריכה לשמור לי זיכרון.

אבל העיניים שלו הפנטו אותי המבט בהן היה נסתר, ואני רציתי לחדור את

הערפל הזה, אני ניסיתי להבין מה הולך שם בפנים.

כמעט הצלחתי, עד שהים גאה והייתי צריכה ללכת. הזמן שלי הסתיים.

אז התחלתי לרוץ, או שהתחלתי לברוח...

לברוח

ב"ה


ילדה קטנה רצה, יחפה

הנוף מטושטש.

אני ילדה קטנה שרצה, לבדה

בורחת מעולם שנהרס.

המילים של כולם וחיוך בעיניים

ואולי זו אכן המציאות

אך הרצון לבכות בוער בי עדיין,

אני מסכה שצוחקת בעליזות.

בתוכי ילדה קטנה, שפחדה

מאיך האגדה תסתיים

היא לא, היא לא האמינה במשאלות

אך חיפשה חלום של כוכב

קפיצת ראש. לתוך המים. בלי בעיה בכלל. פשוט עומדים, מסתכלים על המים וקופצים. אז עשיתי את זה.
המים קרים, וצלולים, ומרעננים... וכשהם נוגעים בראש שלי, ובידיים ובכל הגוף, אני מרגישה מן רעד כזה בפנים. אומרים שמרגישים דברים כאלה כשהגוף מזהה סכנות.
אני בתוך המים, שוכבת על קרקעית הבריכה. למען האמת אין לי בכלל חשק לצאת. העובדה שעוד שנייה אני אמות אם אני לא אנשום כבר לא משנה לי כל כך. מנקודת המבט החדשה

בעז"ה

אבא.

אני יודעת שטעיתי. ושעם כל דקה אני ממשיכה לטעות. אבל אתה יודע כמה שכואב לי על הטעויות האלה..
אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת, יודעת!! אבל אתה יודע כמה קשה לתקן..
אלוקים. או בעצם יותר נוח לי לקרוא לך אבא. כן, אני יודעת שאני רק מנסה לתת לעצמי הרגשה שאני שוב קרובה אליך. שאתה שוב לידי, כמו שפעם היית.
אתה יודע? אני לא מאמינה שעזבת אותי. אתה לא עוזב אף אחד

הרגע הזה שאת רוצה לבכות.
לא רק רוצה. שאת מתה לבכות.
כולך דמעות מבפנים, וכלום לא יוצא החוצה.
שומעת את הקולות בראשך. 'תיזהרי.' 'אני מפחדת עלייך.' 'אל תתקרבי לזה.' 'זה מסוכן!'
וכמו תמיד, חשבת שאת חכמה גדולה, הא?!
חשבת. לחשוב לא נכון את יודעת מצויין.
לסבול את התוצאות שאחרי זה... נו, טוב. זה קצת קשה.
זה המילים שחותכות לך את הנשמה, מנפצות כל זכוכית דקה של אימון שהעזת ליצור,

אתה עושה אותי כל כך מאושרת,
כל כך שמחה, מחייכת,
ואני כמעט לא שמה לב-
שביחד עם זאת
אתה עושה אותי כל כך לא מוכרת,
עושה אותי שונה,
גורם לי להיות אחרת.
אומרים שאם לא שונאים, אוהבים,
ואם לא נלחמים- חברים.
אז אצלנו זה בהחלט המצב
נלחמנו, ונלחמנו בלי הפסק
יום ולילה, בלי מנוחה, רק מלחמה
עד שכוחותיי נחלשו והחלטתי להיכנע.
הגעתי אלייך עם דגל לבן,
והתחננתי

אלה דיבורים, שמתעופפים באוויר
אלה מילים, שמייצגות את הכל
אלה מבטים, שלא אומרים דבר.
זה חיוך על הפנים,
ועוד אחד בתוך עיניים
זה דמעה שמתגלגלת
ובכי קטן.
זה תהליך,
שקורה
במשך הרבה זמן,
הוא לא מרפה.
ואתה לומד לחיות
ולפעמים כשיש ממה, ללמוד
ואתה יודע, להמשיך,
להתגבר
כי זה חלק מהקטע המוזר הזה,
להתבגר.
זה כישרון- שהוא רק שלך
נגינה,

לפעמים כל כך רוצה לסגור את העיניים,
לצלול עמוק עמוק אל תוך המים
להתעלם מהסביבה
אם רק הייתי יכולה
לא לשמוע בעיות
או להציע פתרונות
ולהעלות רעיונות,
לשעשע שפתיים עצובות.
לשקוע בשינה עמוקה ללא חלומות
שינה בלי סיוטים, בלי הפרעות מיותרות
לא לדעת שום דבר
להפוך כבר לסתם עבר
בעולם חשוך וקר...
כשאני אומרת דברים כאלה- כולם עליי מזנקים במהירות
חופרים לי

למה את מתרשמת מזה?
מבטיחה לך שה לא הדבר האמיתי.
באמת, באמת שזה לא זה..
תביני כבר, זו לא אני!
אני רואה איך את מסתייגת,
צועדת אחורה בזהירות
את מבטי פתאום קולטת
ומתמלאת אי-נעימות.
לא ביקשתי דבר, מבטיחה,
רק משהו קטן וחשוב.
תסתכלי לי בעיניים, בבקשה,
תראי איך ליבי שוב מאוכזב ועצוב.
ניסיתי להסביר לך,
אבל את אטמת אוזניים
רציתי להגיד לך,
אבל את הסבת

הכיתה דוממת, כל אחת מרוכזת בתפילתה. היא סוגרת את הסידור שלה במבט משועמם ותוהה למה פתחה אותו מלכתחילה. הרי גם כך לא התכוונה להשתמש בו. מזווית העין היא שמה לב שהמורה מעיפה אליה מבט לא מרוצה. אבל בין שזה מוצא חן בעיני המורה או לא, גם היום לא תתפלל. משלבת רגל על רגל ונועצת את עיניה בנקודה נעלמת מעבר לחלון. היא הלבישה לפניה מסכת אדישות סגורה, אך האמת שהייתה מתוחה מאד. עוד כמה דקות ייכנס הרב לכיתה,

לכל האבודים בעולם הגדול,
לכל אלה שכבר נמאס להם ליפול..
לפעמים, מחשבות על החיים
עולות, נוגעות לי בחושים,
רואה ורוצה את העולם לשנות
להזיז משהו בלבבות.
מסתכלת על חיי, מתאפקת לא לצעוק
לפעמים נמאס לי, נמאס לשתוק.
צריך לשאול את הלב, לפתוח את העיניים!
אם נדע להסתכל יהיה קל שבעתיים.
מלא אנשים, רואה איך גם בלעדיי החיים זורמים,
אובדת בהמון, תלויה בגלים.
מתנודדת,

תאמרי לי משהו.
תתנצלי. איכשהוא.
תבקשי ממני סליחה,
תצטערי. תני אהבה.
תרמזי לפחות, בשבילי
תודי שאף פעם לא היית באמת שלי.

אני מבקשת מילה.
אחת! יחידה! פשוטה!
מילה שפשוט אומרים. סליחה.
ואת יודעת על מה!!
על הצביעות שלך ועל התנהגותך,
על פגיעותייך ועל הפעלת כוחך.
יקירתי.. זה לא יכול להימשך,
נמאס לי, לא באלי, הפעילי את מוחך.

מוקדש לאימי היקרה באהבה!!

אני לא יודעת מה איתי
השקעתי בי המון, מיום היוולדי
לא ידעתי להודות לך, האחראית לקיומי.
תככים ומריבות איתך היו מנהג קבוע,
במילה אחת- הייתי אוהבת להרוס לך ת'שבוע.
מה שביקשתי הייתי רגילה לקבל,
לא ידעתי להכין לעצמי- והשירות הפך לממכר.
לאט לאט גדלתי, נערה ניצבת לפנייך
בוגרת מכל הבחינות- חוץ מהערכתי אלייך.
בעוד חברותי כבר יודעות להכין

מבולבלת, לא יודעת לאן לפנות
היצר הזה שמשחק בי כמו עם שוט
מצליף ואז מפסיק, שארגיש את הכאב
אולי שאחשוב שהנה הנה הוא עוזב
ואז הוא חוזר במלא העוצמה
נותן לי מכה, ועוד מכה
לא מקשיב לבקשות
מתעלם מהתחינות
משחק בי כמו בתיאטרון
ולי נדמה שאני על סף האבדון
היצור הזה, הנורא הזה
הוא כזה אכזרי, כי תמיד הוא קולע
אל הלב המסכן שמדמם, פצוע
עוד חץ הוא שולח ופוגע במטרה
והלב

ב"ה

לנשמתי היקרה,
אני יודעת שזה כבר הפך להיות נדוש- לכתוב מכתב לנשמה, אבל משהו בי זועק ומהדהד. אולי הקול שלך. אולי קול אחר.
מצטערת שהלכתי, אבל זה כבר לא חשוב, כי הגיע הזמן לחזור.

כשאני עומדת מולך,
אני עצמי,
בלי מסכות ושקרים,
אני לבדי-
אפילו לא יכולה
להרים את מבטי,
לנעוץ בך את עיניי
ולדבר איתך.
אני כל כך נבוכה,
לכל כך הרבה זמן
נטשתי

הלאה, הלאה.
אני צפה על פני הגלים,
נישאת רחוק משם, הלאה-
רחוק מהחוף, רחוק מכולם
אולי רק מנסה לברוח מהעולם.
המציאות רודפת,
לאן שלא אלך-
היא איתי נשארת
מאיימת, תובעת אמת
ואני נאבדת,
מחפשת אותה, את עצמי
ועוד קצת תקווה-
בתוך סבך שקרים.
הנה, הגלים נושאים אותי,
לאן שהם שטים...
זה לא משנה,
העיקר לברוח
מהכל.
העיקר לברוח,
את כל

ב"ה

פעם, זו הייתה השאלה, איפה אבא שלי? לאן הוא נעלם? אבא, אני מחפשת אותך..
היום זאת השאלה, איפה אני? לאיפה הגעתי? לאיפה נעלמתי? נשמתי, איך שכחתי ממך?
עומדת מול המראה ושואלת את עצמי, הודיה, מה זה להידרדר בשבילך?
והדמות במראה, שאין לי מושג מה היא- אני הישנה אולי? לוחשת לי: "את יודעת את התשובה, הודיה. עמוק עמוק בליבך את יודעת."
וזה הדמעה שבאה כי כבר נמאס לבכות על הכל ולא

כל כך הרבה שקרים,
כל כך הרבה טעויות
כל כך הרבה מילים,
שבלי מחשבה נזרקות
לאוויר, לריק, לעולם
לכל מה שקורה,
לכל מה שקיים.
כל כך הרבה מחשבות,
סחרורים,
דאגות,
מתחילה בקטן
ולא יודעת לגמור.
כבר לא שמה לב למצב,
חברות פה ושם זורקות מילה..
וכל כך לא מבינה אותן.
יכול להיות,
שהשינוי כל כך גדול?
אני מרגישה שונה,
מרגישה אחרת
מרגישה

ספר לי, למה העולם שבראת כל כך מסובך
כל צעד כאן קדימה, אחורה, או לצד- מחושב
עולם נתון בערפל, בחשכה, מכושף
ובתוכו עליי אתה מצווה
להדליק נר ולהפיץ את האור לכולם.
אבל הנר כבר לא בחנויות,
אז צריך להכין
ובאמת- מזמן לא ראיתי פה גפרורים,
והמלאי אזל גם במפעלים.
ספר לי, אלוקים, למה הדרך שלי כל כך קשה ומייגעת
למה אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נופלת?
משתדלת להבין,

איך זה כואב.
שהרוגע פתאום עוזב.
הרחקתי את הלב.
עכשיו הוא כבר יודע.
....
לחשוב שזו אני שטעיתי.
שבגללי הלב שבור.
בסוף רק נזק לעצמי עשיתי-
הלב הזה הוא שלי, הדואב והחבול.
אני לא אוהבת קלישאות.
וגם לא פתגמים.
הם מציירים שהכל ורוד,
אפילו שהחיים יכולים להיות שחורים.
אבל 'לב שבור' זה לא סתם משפט.
זה אמיתי.
הלוואי שזה לא היה ברור בצורה חדה כל כך,
אבל

זה כמובן לא מופנה לבנים הדתיים, אני לא מאשימה אותכם, אייין עליכם צדיקייים!
כתבתי את זה בשביל כל אלה שלא מתביישים לנעוץ בבנות עיניים כאילו אנחנו בובות בחלון ראווה.
מה אתה מסתכל?
אני נראית לך סרט?
בטח אתה מתלבט ושואל
אם אני אחת שזורמת.
תוריד את העיניים שלך,
אני לא מוצג לראווה!
איך שאתה מסתכל ככה, בלי בושה
כאילו אני איזה צעצוע. אולי בובה.
אתה מתקרב בחיוך מזמין,
בטח

את חרדית, אני דתיה לאומית
את כ"כ מקפידה, ואני? פתוחה להביט.
יש לך את העולם שלך ואת רק בו, את מסתפקת
ואני מתעניינת בכל העולמות, כל הזמן שואלת.
את שומרת על נפשך, שלא תינזק
ואני בחפיף, לא ממהרת להתנתק.
יש לנו את הדעות הכי שונות בעולם
ולחשוב שאלייך נקשרתי מכולם..
למדנו לאהוב ולהעריך אחת את השנייה,
למרות שכל אחת מהשניה כל כך שונה!
לא הפריע

היא רגילה שכולן רודפות אחריה,
ולא מכירה את עצמה עצבנית ופגועה.
היא רגילה שכולן רוצות את חברתה,
לא אכפת לה מזו שבצד עומדת, דחויה.
אני מסתכלת עליה מהצד, מתבוננת.
שואלת את עצמי מדוע אינה חושבת.
אולי כדי להבין היא צריכה להתנסות ולהרגיש
אולי אזעקה בליבה לא פועלת, מצפונה לא מרעיש.
לעולם לא אוכל לדעת, כי תמיד זכרתי את ההרגשה
של בצד לשבת, בודדה ובוכה.

רוצה, כל כך רוצה, להתחבר ולבקש
ומולי, מאיים, ממתין לו מוקש.
רוצה להתחנן, לדבר, לאהוב, לשתף, לשמוע
רוצה עזרה כאשר עומד מולי רוע.
מנסה, שוב ושוב מנסה להתעלות,
אבל מסתבר שקשה היא הדרך, מסובך לעלות.
כולם מבקשים, מכריחים להתחבר
חושבים שהם בשבילי שעון מעורר.
זמן התפילה, כולן שקועות בסידורן,
ורק אני לא מתפללת, מרגישה כמו ילדה בגן.
אני

ניסיתי למחוק את היצירה הזאת, אבל לא הצלחתי. אז אני חושבת שזה יישאר ככה, עד שזה יימחק מתי שהוא (:

נכתב על הפיגוע שאירע במעלות לפני 30 שנה בערך. מחבלים חדרו לעיר, הרגו משפחה, ואז המשיכו לבית הספר 'נתיב מאיר', שם חיכו להם תלמידים מצפת שהיו באותו זמן בטיול שנתי. המחבלים לקחו אותם בשבי והיה שם בלאגן. 22 בערך תלמידים נהרגו.
הקטע הזה מוקדש בכאב לכל אותם תלמידים שיצאו מאושרים לטיול ולעולם לא חזרו הביתה.

"...אני נכנסת לחדר ההנצחה. נזכרת בסיפורים של הניצולים. מתבוננת בשמות החקוקים, בתעודות