יצירות של רוש לילה.

ב"ה אני צל של הלילה. שחור, אפל, נעלם בתוך החשיכה. לרגע הייתי כאן, מהבהבת בחולשה והסתובבתי כדי לברוח אל תוך החשיכה. אור הירח נגלה עליי מאיר לרגע קט משהו שנשאר ממני, חושף אותי כמעט. אור הירח, צל של הלילה וקרן ירח שקטה.

​ב"ה נקודות קטנות בשורה שבה אני נמצאת ואף אני איני רואה אותי אולי שוב מתחבאת. ​אולי חלפתי עם הרוח אולי נעלמתי בין גלים, אמרו לי שרצית לשכוח איך חרטתי את שמך באבנים. ​לא רציתי שום דבר כשברחתי לחוף אחר, משהו בתמונה שלי נשבר והפכתי לעוד צל עובר. ​השאלה של שתינו על חלום נעלמה בין חלומות של אחרים והושטנו יד, עוד ניסיון אחרון לא לשכוח שהיינו קיימים. ​השביל שלי אל השקיעה נעלם עם בוא הלילה והכוכבים רחוקים מדי כדי להאיר את השלט 'הלאה'. ​החוף שלנו, בו שרנו אז שירים התפוגג לעוד זכרון ישן ואני מחייכת אל כל אותן מילים ​שמספרות לי לאן הלכתי.​

ב"ה זאת רכבת בחצות, עמוסה ברסיסים זאת רכבת של דמעות שנוסעת על שברים. אלו דמעות של חיוך זה אושר של זיכרון אולי עבר של עתיד בתוך גג של קרון, אחד. משאלות מתנפצות על פסים ידיים נפרדות בצעקה רכבת עמוסה בנוסעים שקופצים, שאיבדו כל רצון שנשאר. ואם הם רצו להשאיר חותם בעולם כוכב קטן שיזהר בשבילם ואם רצו להרגיש יותר מסתם שובל של ערפל, יותר מהעבר שכבר לא ימהר, יותר... ואם רצו רק להרגיש, אם רצו הם רק להיות אם רצו רק לאהוב, אם רק רצו עוד לחיות - אם רק יזכרו אותם הכוכבים והפסים של הרכבת, בחצות.

ב"ה חשיכה ירדה כאן בעולם. ערפל ועלטה. הכוכבים כבו מזמן, אין אור ואין תקווה. בתוך כלוב של סיוטים אני מעזה לחשוב, בתוך חלומות ופחדים אני ניסיתי לאהוב. אני מרימה ידיי לשמיים אם רק יכולתי להשיב אלו שאינם. האושר בעיניי דולק, עדיין אך יודעת אני לא נשאר לו עוד זמן. הכל שקט, ובדממה אני מנסה להרגיש את האוויר סערה קרבה אליי ובאה ואני עוד עומדת לבדי. הברקים רעמו במרחק, והכוכבים הוארו לרגע קט כשאור שוב חזר לעולם אך נעלם כמעט מיד. ידיי כבר לא מושטות לשמיים, ואני כבר לא מעזה לחשוב. אלה אותם חלומות ופחדים, שמונעים ממני עכשיו לאהוב.

אווירה קדושה שוררת באוויר. אווירה של רצינות, של אחדות. אווירה מיוחדת. אח, כמה שהרגעים האלה מיוחדים. הרגעים שאני מחכה להם כל שבת מחדש. הרי תמיד זה ככה בסעודה שלישית. שיר אחד הסתיים. לא לוקח לבנות זמן רב להתחיל שיר חדש. "קדושה, קדושה אני מבקש. קודש הקודשים, אני מבקש... תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל!" השירה מתפתלת, ממיסה את ליבי בדרכה ואז ממשיכה מעלה מעלה, עד כיסא הכבוד. קדושה. כמה התרחקתי בזמן האחרון. קדושה... המילים לופתות את ליבי חזק חזק, מחפשות, מבקשות, דורשות אמת. ואת, את יושבת לידי ואני יודעת שהמילים נינוחות כשהן אצלך, הן לא צריכות לדרוש, לחפש ולבקש את האמת- כבר כשהן מתקרבות את מעניקה להן את האמת שלך. אבל אני? מה יש לי להעניק להן? למילים האלה... האם יש בי אמת לתת? ואם כן, איפה היא? מילים חדשות מהדהדות בי, כשאני שומעת בראשי את קולך. שומעת את האמת שנשבה מהמילים שאתה אמרת. כל כך בטוח בעצמך, כל כך יודע, כל כך גדול. מכיל בתוכך את כל הסיבות שגרמו לי לאהוב אותך. המנגינה שבה ועולה, סוחפת אותי איתה. תנו לי קדושת ארץ ישראל.. אני רוצה קדושה! רוצה? אז מה אני עושה בשביל זה? בן אדם שאין לו אמת, גם אין לו קודש.. הכאב שלי גדול מלהכיל אותו במילים- כן, אותן מילים אמיתיות... הכאב שלי על טעויות, על נשמה אבודה, על שקר שהבריח אמת. מתוך הכאב שבוער בי, מעורפלת, אני בקושי שומעת את עצמי ממלמלת.. כאן, בתוך המילים האלה שרוצות אמת אפשר להרפות, להרפות מהשקרים.. "אני מקנאה בך." "למה?" את שואלת בעניין. העיניים שלך צלולות, בעוד אצלי המבט מבולבל. "למה את מקנאה בי?" "כי.." קשה לי להוציא את המילים מהפה, לאחוז באמת.. אבל כאן, בתוך המילים האלה אני יכולה להרפות, להרפות מהשקרים. "כי יש לך כזה קשר עם אלוקים... קשר שאיבדתי מזמן.." את מחבקת אותי. במקום שיש אמת, לא צריך יותר מדי לדבר. ובתוך החיבוק הזה, שתינו מרגישות דמעה אחת סוררת שיורדת מעיניי, מסתתרת, מבוהלת מהעולם. "זה בסדר," את לוחשת, ואני חושבת שאולי עכשיו גם את קצת מעורפלת. "זה בסדר, אני מרשה לך לבכות." וכאילו, כאילו חיכיתי לרשות הזאת, הדמעות מתגברות. מבולבלות, כואבות, פורקות. אני מרגישה אותן, איך הן מטהרות. מוציאות ממני את הזבל, את השקרים של בפנים. מרגישה איך הן מוציאות את המגע, את הבנים, את המראה של 'עוד ילדת רחוב', ואת כל המילים הלא נכונות. את כל הגסויות. ובמילה אחת- מוציאות את הכאב, את ההצגה. ובתוך כל הדמעות הללו, בתוך כל המילים... בתוך המנגינה, בתוך הכאב ששורף בפנים.. בתוך כל זה, אני יודעת מי שם בפנים מנסה לדבר אליי. מישהי ששכחתי מזמן מישהי שאבודה עכשיו איפה שהוא בעולם. מישהי שמוצאת את דרכה בחזרה אליי דרך מילים אמיתיות ונכונות, דרך מנגינה. דרך כל מה שקשור לקדושה. והנה, הנה היא באה.. ידעתי שהיא תבוא בסוף, הרבה הרבה זמן חיכיתי לה. הנה, אני מרגישה אותה מתקרבת, כמה שהיא התגעגעה.. כמה שהיא רצתה לחזור. הנה, היא באה- ואני יודעת שעכשיו היא שוב לצידי. שוב היא איתי- הנשמה שלי.

עיניים מהססות, נבוכות מעזות קצת לקוות, אבל כך כך מפחדות- להרים מבט למעלה, ולראות. עיניים תמימות, מתוקות מישירות מבט- ולא שותקות. להמתין בסבלנות, ולחכות. חיוך קטן, אמיץ אבל פחדן, שעולה, ומבטא כל כך הרבה... את כל מה שלא יודעים, את כל מה שלא רוצים לומר במילים. סימני שאלה, מעורבים בקצת תקווה, שעונים לחיוך ב'ברוך הבא'. וזה הכל נפגש בתוך שנייה קטנטונת שבלי שנרצה, בלי שנשים לב.. היא כבר נגמרת.

מחפשת, שביל קטן, שיהיה רק שלי. פוסעת בזהירות בין כל הכוכבים שסביבי, מנסה, וכל כך רוצה, למצוא כבר את הכוכב שלי. מרחפת, אולי בשמיים ואולי עמוק בלב, עוד צעד, עוד תקווה. ואני כל כך רוצה. מסביבי כוכבים נופלים, ורק אחרי הרבה הרבה זמן מצליחים לחזור. ואני ממשיכה ללכת, מתפללת- לא להפוך גם אני, לעוד כוכב נופל. לאיפה אני הולכת? מה המטרה? אני לא יודעת, רק ממשיכה לחפש. איזה שהוא קול לוחש לי שבסוף אני אמצא. אמצא את מה? מה אני צריכה למצוא בכלל? שאלות בוערות בעיניי, המון סימני שאלה. מחפשת מטרה, מסתובבת- קצת אבודה. יום אחד, אחרי הליכה ארוכה ארוכה, עצרתי על אחד הכוכבים למנוחה. ושם, היה מישהו ממש חכם, שסיפר לי סיפור. הוא סיפר לי שפעם היה מלך, ולו הייתה בת. המלך אהב את ביתה מאד, היא הייתה הנסיכה שלו, זו שהכי אהב. המלך תמיד תמיד הזהיר את הנסיכה לא לצאת לעולם מהארמון, כי העולם גדול והיא עלולה להיאבד. הנסיכה מעולם לא יצאה מהארמון. את השמיים היא תמיד ראתה דרך החלון, כמהה לראות אותם בלי מחסומים, לנשום אוויר עולם- אבל היא כיבדה את אבא שלה ומעולם לא יצאה. ויום אחד- יום אחד הנסיכה לא יכלה יותר. השמיים היו כחולים כל כך, והדשא ירוק כל כך, רטוב מטיפות טל. השמש זרחה באור מהמם והנסיכה החליטה לצאת לסיבוב מחוץ לארמון. קצר קצר, רק לטעום את אוויר העולם שקרץ לה כל כך ולחזור. בלי לשאול את המלך, בלי להודיע לאף אחד- הנסיכה יצאה החוצה, מהארמון, בפעם הראשונה בחייה. סוף סוף היא ראתה עולם אמיתי. היא רצה, והרגישה מאושרת כשהרוח טפחה על פניה בעדינות. השמש שחיממה אותה בקרניה גרמה לה לחייך חיוך גדול והדשא הגבוה נעם לרגליה היחפות. במשך שעה הנסיכה הסתובבה מחוץ לארמון, וסוף סוף ראתה עולם. היא הייתה מאושרת. אחרי שעברה שעה והיא כבר התלהבה מכל פרפר עדין שחלף לידה ומכל פרח מהמם ביופיו- הנסיכה החליטה לחזור. היא החלה ללכת בכיוון שממנו באה, אבל אחרי חצי שעה של הליכה היא הבינה שמשהו פה לא הגיוני. זו לא הדרך. הנסיכה החלה לנסות כיוונים אחרים, אולי היא רק התבלבלה קצת, אבל השעות נקפו והלילה הגיע. הנסיכה פחדה. היא רצתה לחזור לארמון. רצתה לחזור לאביה המלך ולשכוח מכל ההרפתקאה הזאת. אבל היא לא הצליחה למצוא את הדרך חזרה.. הנסיכה צעקה, צעקה עד כלות נשמתה, אבל אף אחד לא בא לעזרתה. היא הייתה בודדה במערכה, כך הרגישה. הנסיכה התיישבה והחלה לבכות. הלילה כבר ירד, החושך עטף את העולם, ופתאום הדברים שמסביבה כבר לא קרצו לה כמו באור. הנסיכה רצתה הביתה, והיא לא ידעה איך לחזור. במשך ימים רבים היא חיפשה וחיפשה את דרכה בחזרה לארמון, חיפשה ולא מצאה. ואז, יום אחד, זה פשוט קרה. הנסיכה התייאשה. השמלה הלבנה המהממת שלה התלכלכה כבר מזמן, והשיער שלה שתמיד נראה זוהר כל כך- היה מלא בזרדים ונראה כמו הדשא, שכבר לא כל כך נעם לרגליה של הנסיכה כמו בעבר- הקוצים פצעו אותה והכאיבו לה. היא לא אכלה כמעט ולא שתתה הרבה זמן. לאט לאט, עם כל יום שעבר, הנסיכה שכחה מה היא באמת. היא שכחה שפעם היה לה ארמון, והיה לה אבא שאוהב אותה הכי שאפשר בעולם. היא שכחה שהיא נסיכה, היא שכחה שהיא משושלת מלוכה. הנסיכה המשיכה לשוטט בדרכים, ויום אחד היא הגיעה לכפר. כפר של אנשים פשוטים, עם בתים פשוטים. מקום לגמרי פשוט. הנסיכה מצאה לה משפחה מאמצת שריחמה עליה ואספה אותה לביתה. היא השתלבה מהר מאד בין המקומיים והחלה להסתובב עם החבר'ה בני גילה. מהר מאד היא התחילה לעשות שטויות, ואיך אומרים? ליהנות מהחיים. בשלב הזה לא נשאר לה שום זיכרון מהעבר שלה. היא לא ידעה על עצמה כלום, אפילו לא את שמה. הדבר היחיד שידעה, שבב הזיכרון היחיד שנשאר לה מחייה האמיתיים- הנסיכה ידעה שהיא שונה. היא ידעה שהיא מיוחדת. היא לא ידעה למה, ולא ידעה איך- אבל היא ידעה שמשהו בה שונה מכולם. משהו בה מיוחד יותר מכולם. שנה עברה מאז שהנסיכה יצאה לאותו טיול ארור, ולא חזרה לארמון יותר. שנה מלאה במסעות, הרפתקאות, שנה שבה היא ראתה את העולם מכל צדדיו. אבל אחרי שנה- קצת נמאס לה. משהו הרגיש לה לא נכון. משהו אצלה בפנים צעק לה שהיא לא במקום הנכון. ויום אחד, הנסיכה ארזה תיק, והלכה. היא לא ידעה לאן היא הולכת. היא לא ידעה למה. היא לא ידעה מה עובר עליה. היא ידעה דבר אחד. היא מיוחדת. היא הרגישה דבר אחד. זה לא המקום שלה. בתת מודע שלה, היא רצתה דבר אחד. לחזור לאבא. לחזור למלך מלכי המלכים, שמחכה לה כבר הרבה זמן. לרוץ אליו, לחבק אותו. בינתיים הרצון הזה נשאר עמוק עמוק בפנים, במקומות שהיא לא ידעה עליהם מעולם. אבל יום אחד היא תבין לאיפה היא רוצה לחזור. ויום אחד אני אבין שזאת אני. אני היא הנסיכה האבודה, שמחפשת את הדרך בחזרה לארמון. וכשהיא תבין, שאני יבין ... נדע גם את הדרך. את הדרך חזרה לאבא.

מחפשת אותך, מחפשת בכל פינה, אני חייבת למצוא אותך! אתה חלק ממני, חלק חשוב וגדול. אני נזהרת להישאר בשקט, שהוא לא יידע... אם יוודע לו, זה יהיה הסוף שלי. וגם ככה אני אבודה. פוסעת בלאט, מתפללת להצליח. מעבירה את עיניי על כל סנטימטר בחדרי ליבי. אתה חייב להיות פה איפה שהוא. חייב. אתה בטוח לא נעלם סתם ככה. אולי... לא, לא יכול להיות שהוא חטף אותך! או אולי עשה לך משהו אחר? תיזהר, יקירי, תשמור על עצמך! אני באה, אני באה לעזור! באמת! אני כמהה לקרוא לך. לצעוק בקול, לשאול את העולם איפה אתה. אבל אז, גם הוא, גם הוא ישמע... ואז הוא יגלה... לא! אסור שהוא יידע! איפה אתה עכשיו? איפה לא חיפשתי? יכול להיות שאבדת לעולם? יכול להיות שזהו, נגמרו לי ההזדמנויות, אין לי עוד אפשרויות לתקן? לא, אני בטוח אמצא אותך! אני חייבת למצוא אותך. בבקשה, תעזור לי... מצפון יקר שלי, תעזור לי לדעת איפה אתה! בבקשה! אתה מתאר לעצמך כמה קשה לי בלעדיך... אוי, לא. הוא בא! הוא מתקרב! הוא חש בזה! הוא חש בחיפושים שלי! אין, אין איפה להסתתר.. מה עליי לעשות? לא, אין לי עדיין מספיק כוח לעמוד מולו. אני אנסה, אני חייבת לנסות. אבל לא, עדיין לא. בלעדיך אין לי סיכוי... אני שומעת את קול פסיעותיו המהדהדות, שומעת את הצעדים הבטוחים ומנסה לגרש את הפחד... אני לא מפחדת, לא... אני יכולה לעמוד מולו... הנה. הוא בא. הלך עליי. "מה את עושה פה?" הוא צועק. "ההוראות שלי לא היו ברורות? למה את בפנים?! אני אמרתי לך ללכת החוצה, בבגדים הכי חושפניים שיש לך בארון ולהשיג לך עד הלילה חבר! למה את אף פעם לא מקשיבה לי?? למה את כל כך קשה??"הוא רוקע ברגליו בכעס ואני מתכווצת עם כל מילה. "אבל, אדון יצר הרע..." אני מנסה להגיד. הוא אוהב שאני קוראת לו ככה. 'אדון יצר הרע'. הוא טוען שזה מה שגורם לאנשים לפחד מפניו. "אדון יצר הרע..." אני ממשיכה. מרוב פחד אני לא מצליחה לדבר כמו שצריך. אני מגמגמת. "אני- אני לא... אני לא ר-רוצה..." "את אמרת משהו?" הוא רוכן אליי והמבט שלו, המבט המפחיד הזה, העיניים שמרתיעות אותי כל כך. הכעס עולה לו לאט לאט, אני יודעת, אבל הוא מגיע בסוף... העורקים שלו אדומים, אני יודעת שעוד רגע הוא מתפרץ... "לא, אני... אני יעשה מה שאמרת..." אני מגמגמת ובורחת, בורחת ממנו, בורחת מהמציאות... אבל לא, אין לי לאן לברוח... ואין לי כוח יותר, אני חייבת לאזור כוח ולעמוד מולו... אני חייבת לדעת, לגלות סוף סוף את אחד מסודות היקום... איך להתמודד... איך להתנגד... הולכת, פותחת את הארון... השורט והגופייה קורצים משם, מפתים כל כך... "לא, אני לא הולכת להיכנע! אני לא אלבש אתכם!" אני צועקת בנחישות שלא מרשימה אף אחד. אבל אז הפרצוף המאיים שלו מהבהב עליהם ואני סוגרת את הארון, מתנשמת. הפעם אני אלחם מולו. בלי כוח, בלי מצפון, עם נשמה שלא ברור איפה היא, אני אלחם. וגם אם אפסיד במלחמה- אני לא אכנע לעולם. אני הולכת לעשות את זה. אני הולכת להתמודד מולו. יהיו קשיים. יהיו נפילות. יהיו דמעות. אבל אני לא אפחד. אני בת לעם ישראל, אני בת לעם הנצח. עם הנצח, שלא מפחד מדרך ארוכה. "אני מקפיץ אותך לים מעורב, בטוח יהיה שם איזה בחור לוהט ככה שתתחילי איתו... את מוכנה כבר?" אחרי כל ההחלטות, המחשבות, ההכרזות.... מול הקול שלו אני מתקפלת שוב. "כן, רק רגע. אני באה..." "ותביאי את הבגד ים החדש שלך!" הוא צועק. "אני אוהב אותו!" yes I, love to make love to you baby... make love tonight.. so many ways wanna touch you tonight.. האייפון שלי התריע. אסמס. פתחתי אותו תוך כדי שאני נכנסת לאוטו, בתוך השקית מונח בגד הים הלבן, כמו שהוא ביקש. העפתי מבט באייפון ועצרתי את נשמתי. ההודעה היא מהמצפון שלי!! סוף סוף! פתחתי אותה, מתוחה. "יופי, הודיה, שוב נכנעת?! שוב?! ככה את מתקפלת? את פחדנית עלובה, הודיה. פחדנית עלובה. ולא יותר מזה. איפה הודיה שהכרתי?! פעם היית צועקת עליו. מתמרדת מולו. ופתאום, שינוי של אלף מעלות, מה קרה, נעלמתי לך לכמה ימים- אחרי ששכחת מקיומי, כמובן, ואת נכנעת לו ככה?! שתדעי שבתור המצפון שלך אני מתבייש בך..." קראתי את ההודעה, ושנייה לפני שהוא התחיל לנסוע, החלטתי. פתחתי את הדלת של האוטו, נתתי ל'אדון יצר הרע' סטירה מצלצלת והלכתי. אני יודעת, אני אשלם על זה אחרי זה. אשלם ועוד איך. אבל עכשיו? עכשיו ניצחתי. וטעם הניצחון כל כך מתוק. כל כך מתוק. אני יודעת, הפכתי את המלחמה עם היצר הרע למשהו אמיתי ודרמתי, וכמובן שהגזמתי, אבל רק בשביל הדרמה הקצנתי קצת.. מקווה שתבדילו בין דמיון למציאות.

שתיים בלילה, אני בחוץ, הכוכבים מנצנצים המנורות בבתים וברחובות כבו בשעה כזו אנשים כבר ישנים- למעט משוגעים כמוני שעוד מסתובבים. מסתובבים בחוץ, מסתובבים סביב עצמם, מסתובבים בלי מטרה. ככה זה כשחסרה לך אהבה. אני מרים מבט ומסתכל על הכוכבים הם שולחים לי חיוך וקורצים כוכב אחד בולט לי במיוחד, כוכבה של זו שהבטיחה להישאר איתי לעד אבל הבטחות עם הזמן מתגמדות ונשכחות וגם קוסמות ששובות את ליבך, הן באות והולכות. אני ממשיך ללכת, והעיניים- נעוצות אי שם בשמיים הלב נזכר בכל רגעי הקסם ומשהו סוער מתחיל עכשיו לאט לאט אני מרים את הרמקול הדמיוני ומתחיל לשיר לך, כי רק רציתי להגיד להתראות לאהובה שהייתה פעם שלי ועכשיו נשאר ממנה רק זיכרון, וכוכב אחד, זוהר באור מיוחד...

ליקרה לי ביותר! אני מביטה בך. עם החיוך המתקתק הזה. הרצון להרשים. האודם הזועק הזה. המחשוף הזה שנועד כאילו לשדר- 'הלו, אנשים, שימו לב, אני קולית!' והחצאית הזאת, שבקושי מגיעה לברך שלך... מה זה? את יודעת מאיפה באת בכלל? את מגדירה את עצמך דתייה? אז מה זה? שמת לב איך את נראית? תסבירי לי, אני רוצה לדעת, באמת! אני מסתכלת עלייך בחיוך, אבל בפנים נגעלת. באלי ממש לצעוק לך, להגיד.. שבעצם.. על מי את עובדת? את יודעת שזה לא את, אל באמת שאת לא מבינה שאת יפה כמו שאת. שאני הכי אוהבת אותך בעולם עם החיוך המתוק הזה, עם החצאית הישנה שלך שאת הכי אוהבת (ככה גילית לי לפני חודש) עם החולצת מחנה מלפני שנתיים, עם הקוקו הארוך, עם העיפרון השחור ועם הסומק שאת אף פעם לא מצליחה לשים כמו שצריך... פשוט ככה אני אוהבת אותך, מדהימה שכמותך. אני יודעת שקשה לך. הרי סיפרת לי את זה פעם. באחת הפעמים היחידות שדיברנו באמת. את אמרת לי שקשה לך עם הקטע הזה של להסתיר כל הזמן. ואני הבנתי אותך. הרי אני מכירה אותך הכי טוב בעולם! ייעצתי לך להבין למה את הולכת בצניעות, כי רק אז תוכלי באמת להסכים עם עצמך ויהיה לך יותר קל. אז את הקשבת לי. הרגשתי שאת מקשיבה לי באמת. אבל אז הן הגיעו אלייך. הבנות האלה. הם הפעילו עלייך לחץ חברתי כל כך גדול, שהרגשתי שאת נשברת אני ניסיתי למנוע ממך, אבל את חזקה יותר ממני. הרי מה אני בסה"כ? את זו שבסוף מחליטה. את זו שבסוף עומדת מול הקושי, לא אני. אבל בתור הקרובה אלייך ביותר- לא יכולתי לראות אותך ככה, הולכת בדרך שונה משלך. אז החלטתי לכתוב לך. להסביר לך. כי כשאני מדברת את לא מקשיבה, את עסוקה בלמרוח על עצמך אודם זועק שפעם סיפרת לי שאת שונאת אותו. אבל עכשיו כנראה דברים השתנו. עכשיו אני כבר סתם מיושנת, לא מבינה באמת איך הולכים היום הדברים המודרניים. כי מי אני בעצם? לא משהו כזה חשוב. אז רציתי להגיד לך, יקירתי, שאני איתך בכל מה שתעשי. אני מאמינה בך. אני יודעת שקשה לך, אני מרגישה את זה. אבל אני רוצה שתדעי שאני מבינה אותך ושלמרות הקשיים שלך- בסוף עוד תביני ותתחברי אליי באמת. בסוף תשני את הדרך העקומה שאת הולכת בה עכשיו. בסוף תחזרי לחולצת מחנה ולחצאית הקומות שאת כל כך אוהבת. בסוף תחזרי לסומק הבהיר ולעיפרון השחור, ותורידי את האיליינר, והרימל, ואת האודם מגעיל הזה שאת כל כך שונאת, ואת אוהבת אותך מאד ומאמינה בך בלי גבולות.. כי אם רק תרצי, אראה לכולם את האור הזוהר שיש בך! הנשמה שלך.

  פוסעת בשקט ומחשבותיה דוהרות. גם היום היא לא התפללה. אוף. לעזעאזל. למה הקטע הזה כל כך קשה? אפשר לחשוב שהיא עוד בת שלוש. ומילא, אם זה היה הקושי היחיד היא הייתה מסתדרת.. אבל לא, בסביבה מוכרחים להערים עליה עוד קשיים, כאילו זה מבחן קבלה לאיפה שהוא. כאילו שאם עוברים את ה'מבחן' הזה מקבלים את התואר דתי. עיניה החומות והעמוקות בוחנות בסקרנות את העוברים ברחוב ונעצרות על שתי בנות שאינן דתיות, בערך בגילה. הן מצחקקות וצועקות בחדווה, מסבות אליהן את עיניהם של כל ההולכים בסביבה. היא מסתכלת ארוכות במכנסיים שחורות קצרות ובגופייה ורודה שלבשה אחת מהן, ובחצאית הג'ינס קצרצרה והחולצה הלבנה עם המחשוף שלבשה השנייה. היא התבוננה בהן במשך כמה דקות ושכחה להמשיך ללכת. האם גם היא רוצה ללכת כמותן? למכור כך את גופה בראווה,

  לחיילי צה"ל, לגיבורים- לגיבורים שבנופלם.. נתנו לנו חיים.   איך קו החיים נקטע לפתע? כמה חיילים הולכים ברגע? נלחמים על ארצנו, בעוז וברוח מגנים עלינו. יש להם את הכוח. אנחנו חיים כאן בזכות זיעה ודם- שלחמו הם בצה"ל, בדרך אל מותם. עמנו כבר שבע ממלחמות, ובכל זאת לא נותן לעצמו להפסיק ולהרפות. עוד חיליים נלקחים כל יום לשבי, כל כך גיבורים! ועוד משפחות שוכלות, בדמעות, בנים. עוד פיגוע, רצחו את כולם, עוד מחבלים משתחררים ואין מחאות בעולם. 'טוב למות בעד ארצנו', טרומפלדור אמר והמשפט הזה חקוק בליבו של כל חייל. כדי שאחיה בארצי מוגנת ובטוחה- עמלים הם ומסתכנים ללא הפסקה. בחורים צעירים שקיפחו את חייהם תמורת מדינה מוגנת- השכר.. הם לא מספיקים לחיות, לבלות, להנות, או סתם להיות. הכל נגמר. כל כך אמיצים הם, גיבורים ללא שחת, לעולם לא מפחדים! הצדיעו לחיילי צה"ל, הצדיעו לאלה שבמותם ציוו עלינו את החיים.

מוקדש לכל ניצולי השואה, גם לאלה שלא זכו לשרוד..   "לא נשכח ולא נסלח"!   איך חיים נקטעים סתם כך בלי סיבה? איך ילדות מאושרת הופכת לתקופה נוראה? ראיתי הרבה, סבלתי סבל לא אנושי ראיתי איך אמא נופלת, מתה, לידי. יותר מאוחר אחי הקטן נרצח באכזריות ונשארתי רק עם אבא. אבא שהפך לסמרטוט. הייתי בת תשע ופני כבת תשעים כי הייתי צריכה להאבק, מאבק על חיים. הדמעות כבר מזמן נגמרו מעיניי נעלם האור. הן כבו. חוויתי התעללויות, רוע ורשע, וכל סנטימטר שזזתי גיליתי עוד פשע. כל ילדה ממוצעת ורגילה גדלה מוקפת באהבה, ואני גדלתי עם רצון לנקמה. כל ילדה ממוצעת ורגילה אוהבת לבלות, ומה שהיה בראש מעייני- לנסות. לחיות. גרתי בגרמניה, עד גיל שבע- ארץ מקסימה, עד.. עד שהתחילה השואה.   לקראת סוף המלחמה נפטר אבי בייסורים ונותרתי לבד בעולם, יתומה ללא הורים. בודדה הייתי, בלי משפחה ילדה בת עשר שכבר בהכל התנסתה, חוץ מילדות מושלמת. את זה היא פספסה.   תמיד זכרתי את מילותיו האחרונות של אבי, לפני שנלקח ברוע לב מעולמי: "ילדתי היקרה, עלי לארץ ישראל- חפשי נקמה. בשבילי, בשביל כל הנרצחים שדמם זועק מן האדמה- בבקשה.. הקימי משפחה." ולמרות הקושי, והכאב, והסבל, קיימתי את הצוואה והנפתי, בישראל, דגל. התחתנתי במהירות וילדתי שלושה ילדים, והנקמה שלי בנאצים (ימ"ש)? לראות את ילדי פורחים. לאהוב אותם, לעזור להם, שיהיו מאושרים, לתת להם את מתנתי הגדולה ביותר. לתת להם חיים.      

כשהנשמה מיוחדת וגבוהה, למקומות עמוקים היא מגיעה, מחפשת את דרכה, מסתובבת אבודה מסרבת לבקש עזרה. גופי יודע לשחק בהצגות כאילו שהכל בסדר, הוא כבר למד לא לקוות. אחרי התקווה מגיעה אכזבה, ואז- התרסקות ושבירה. עמוק עמוק לתהום הוא נופל, פורש ידיו, נותן לרוח לנשוב על פני המבוהלים רוצה לא לחשוב על הנפילה, תוהה אם גם אותי אוהבים. אחרי נפילה- מגיע דיכאון, מרה שחורה ומדיכאון לצאת.. משימה לא קלה. המשימה נעשית הרבה יותר קשה כי מלמעלה לא מושט חבל. איפה אהבה?? מטפסת בקושי, מוכה וחבולה מחכה לאור שבקצה המנהרה. על עוד מכשול מתגברת, עוד צעד מתקדמת. בנחישות ליעדה אגיע, אני חייבת להצליח בדרכי לבד אצעד, בכוחות עצמי. אני חייבת להוכיח- יש כאן אהבה!! כשאני מתקרבת לאור העצום והנורא רואה אני... דמות עם עוצמה. הדמות שם עומדת, זוהרת, ונשמתי בהיסוס מתקרבת. מבט או שניים מתחילים לזהות את אבא שעומד שם, מסתכל על פצעי, על המכות ואני רצה אליו בחיבוק אוהב וגדול נגד אבא שלי.. איש אינו יכול!!

תני לי לרוץ, כמו עיוורת אחרייך מה את יודעת? כמה אהבה בי אלייך שנים חיכיתי לקבל אותך במתנה והנה סוף סוף, יש לי חברה טובה. את ה-חברה שלי, המדהימה שלי, זאת שתמיד מקשיבה ומייעצת לי, ופתאום את עוזבת, ולצערי אני מגלה כמה לי בלב את חסרה. אז אני רצה אחרייך, קוראת לך בייאוש אבל את מתעלמת, ממשיכה לרוץ להתרחק ממני, לברוח כמה שיותר לתת לי הרגשה שה"לבד" חוזר. לאט לאט אני מפסיקה את הריצה, עוצרת ולוקחת נשימה ארוכה. ופתאום, ממך, אני שומעת קריאה- "תפסיקי לרוץ, החברות הסתיימה." כל כך הרבה חיצים ליבי ספג, הוא כבר לא יכול להחזיק מעמד. אולי חשבת שהוא עשוי מפלדה קשיחה, אבל לא- מכה כזו הוא לא שרד. אבל פתאום, אחרי כמה חודשים מיוסרים הוא חוזר לקדמותו כשאני נשברת, מגיעה ומבקשת סליחה. "באמת שלא התכוונתי," אני מבטיחה, למרות שכלום לא עשיתי, חוץ מלסבול תקופה ארוכה. ואז ברחמייך המרובים, את חוזרת להיות חברתי המסורה. ושוב אני נותנת לך את ליבי בשמחה וכיופים, שוכחת מה קרה לו לפני כמה חודשים, שוכחת איך נשבר, איך עזבת בלי רחמים ואותי הפקרת לבד, פצועה עם דימומים. ואז, בפעם השנייה, הרעיון "ללכת" שוב נשמע לך מושך, ואת בורחת עם ליבי, מנצלת את כוחך. "לפחות החזירי לי את ליבי," אני ממש מתחננת אך שוב, כמו אז, את ממני מתעלמת. משחקת בי בהנאה, לא מבינה שמעשייך הם אכזריות לשמה. כמה בכיתי בלילות, מחפשת תשובות, זכרונות מפעם עולים במחשבות. כבר נמאס לי להיות, כמו משחק בבובות- למה אנחנו לא יכולות להיות חברות אמיתיות? כנראה שאצטרך לחצות כמה גשרים למסירות והחום שאולי חבויים בליבך. את לא מודעת אליהם, מימייך לא שמעת עליהם, אבל הם אצלך, מחכים שתשתמשי בהם. קראי להם, הם יבואו בריצה, לרגע שתכירי בנוכחותם חיכו תקופה ארוכה. אז קדימה- חברתי הנפלאה- הגעגוע כלפייך עוד לא ממש כבה. אני מחכה שתחזרי אליי מהר, אותך לא יוכל להחליף אף אדם אחר!

ב"ה כתבתי את שמך על החול לבדי בין הרבה חברים מתבוננת בים הכחול, אולי שמך יימחק עם הגלים. אני מפוררת את החול בין ידיי והוא כל כך נעים למגע ואני שוב חושבת שאסור לי להתגעגע כשזה היה אני ואתה. ​ יש הרבה רעש מסביב אבל אצלי הכל שקט אין שום דבר בעולם שלי חוץ מהרעש של הגל שמתנפץ.​ ​האופק חשוך ואין לראות דבר, רק ירח אחד ומספר כוכבים מנסים להאיר את העתיד או אולי השתקפות של העבר.​ ​ אני נשארתי אני, מפוחדת ואני יודעת שאני עוד בורחת וזה לא הלילה, שבגללו אני רועדת וזו לא המנגינה, שבגללה אני צורחת. ​כתבתי את שמך על החול לרגע קט להיזכר אך לא ציפיתי שהגלים ימחקו אותך באותה מהירות שהזמן עובר.​

&crarr ב"ה סובבתי את פניי אחורה, בעודי בורחת. ואולי לא הייתי צריכה להסתכל, ואולי לא הייתי צריכה לשמור לי זיכרון. אבל העיניים שלו הפנטו אותי המבט בהן היה נסתר, ואני רציתי לחדור את הערפל הזה, אני ניסיתי להבין מה הולך שם בפנים. כמעט הצלחתי, עד שהים גאה והייתי צריכה ללכת. הזמן שלי הסתיים. אז התחלתי לרוץ, או שהתחלתי לברוח... לברוח הלאה, למקומות אחרים. אבל המבט שלי היה מופנה תמיד אחורה, העיניים תקועות באותה דמות שעומדת ולא זזה, נבלעת אט אט בתוך הנוף הסובב אותי. בתוך החול של הים, כן, באותו גרגיר חול שפעם הוא אמר לי שזה המכשול הכי גדול. ורצתי, וגם נפלתי. נתקלתי במכשולים, נפלתי, אבל אז המשכתי לרוץ. והמשכתי ליפול, כי העיניים שלי המשיכו להסתכל אחורה, להתגעגע אל החוף ההוא. הנפילות כאבו לי, והשאירו לי שריטות ברגליים. אבל לא יכולתי לראות דבר, כי העיניים שלי היו מהופנטות בזיכרון ישן. והחיוך שלי היה חצוי חצי ממנו היה זיכרון וחצי תקווה... מין חיוך כזה כואב של אהבה. וכך רצתי, ורצתי, והמשכתי לברוח. גם כשרגליי נבלעו בחוף הטובעני, נאבקתי להמשיך לרוץ. גם כשהחיוך על פניי נעלם כלא היה, דמעתי והמשכתי לרוץ. והמשכתי לרוץ. ועם כל צעד מהוסס של ריצה, עיניי הסתובבו אט אט אל עבר המחר. אז עכשיו אני רצה, והחיוך בי אמיתי. עכשיו אני רצה, ועיניי מופנות קדימה. אני רצה, והזכרון כמעט אינו כואב בי. נכון, אני עדיין רצה. אבל אני כבר לא בורחת מאתמול! לא... עכשיו, אני רצה אל המחר.

ב"ה ילדה קטנה רצה, יחפה הנוף מטושטש. אני ילדה קטנה שרצה, לבדה בורחת מעולם שנהרס. המילים של כולם וחיוך בעיניים ואולי זו אכן המציאות אך הרצון לבכות בוער בי עדיין, אני מסכה שצוחקת בעליזות. בתוכי ילדה קטנה, שפחדה מאיך האגדה תסתיים היא לא, היא לא האמינה במשאלות אך חיפשה חלום של כוכב נופל. אני ילדה קטנה ומהוססת, ילדה קטנה שרצה ילדה קטנה שמחייכת, ילדה קטנה שקר לה. מסתכלת עליי מבחוץ במבט כושל, אולי העיניים לא רואות אך הלב עוד שואל. יודעת ממילים יודעת מאהבה, איך שאני ילדה קטנה עם המון דמעות ילדה ששרה בקצב שלה שאלות.

קפיצת ראש. לתוך המים. בלי בעיה בכלל. פשוט עומדים, מסתכלים על המים וקופצים. אז עשיתי את זה. המים קרים, וצלולים, ומרעננים... וכשהם נוגעים בראש שלי, ובידיים ובכל הגוף, אני מרגישה מן רעד כזה בפנים. אומרים שמרגישים דברים כאלה כשהגוף מזהה סכנות. אני בתוך המים, שוכבת על קרקעית הבריכה. למען האמת אין לי בכלל חשק לצאת. העובדה שעוד שנייה אני אמות אם אני לא אנשום כבר לא משנה לי כל כך. מנקודת המבט החדשה שלי אני מסתכלת על הסביבה. הכל שקט שם, בתוך המים. שקט וכיף. אתה עם עצמך, בלי שום הפרעה כל שהיא. כמו מנותק מהעולם. כאילו אתה עומד בחדר שבאמצעו יש קיר. בחצי אחד של החדר העולם, בחצי השני אתה. לבדך. אני עדיין שם, שוכבת. בלי כוח. באופן פלאי אני עוד נושמת. אולי ה' לא רוצה שאני אמות עדיין. אולי יש לו עוד איזה תפקיד בשבילי. אני שקטה ודוממת. לא זזה. הידיים מונחות ברישול לצד הגוף, הרגליים נראות כאילו הן בכלל לא שם. חוץ מהעיניים שלי שמשוטטות, כלום לא זז. אין לי טיפת כח להזיז אפילו אצבע. למעלה, מעל מסך המים הדק שהפריד ביני לבין העולם, מישהו מכבה את האור. התאורה המועטת שהייתה עד עכשיו במים נאבדת גם היא. הכל חשוך מסביבי. חשוך ואפל. בלי טיפת אור. ואז, באותה פתאומיות שהאור נכבה, השתרר השקט. כולם יוצאים משם, מלמעלה, איפה שהעולם. כל הילדים, כל העובדים. הכל. מרגישה שהשקט חותך אותי, נכנס עמוק. עמוק יותר מאי פעם. עכשיו גם העיניים מפסיקות לשוטט. הן נעצמות בריפיון. טיפת הכח שעוד הייתה לי נעלמת. אז ככה אני שוכבת כאן, ללא טיפת כח, בתוך המים, עם עצמי. לא חושבת, לא רואה, לא שומעת, אדישה... כמו לא קיימת. ואז נפתחו עיניי לאור מסנוור של שמש שעולה כל בוקר ושולחת את קרניה לחלון חדרי. ולשמע ההמולה השגרתית של בקרים העזתי לחשוב שאולי... אולי היה עדיף שהחלום יהיה למציאות.

בעז"ה אבא. אני יודעת שטעיתי. ושעם כל דקה אני ממשיכה לטעות. אבל אתה יודע כמה שכואב לי על הטעויות האלה.. אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת, יודעת!! אבל אתה יודע כמה קשה לתקן.. אלוקים. או בעצם יותר נוח לי לקרוא לך אבא. כן, אני יודעת שאני רק מנסה לתת לעצמי הרגשה שאני שוב קרובה אליך. שאתה שוב לידי, כמו שפעם היית. אתה יודע? אני לא מאמינה שעזבת אותי. אתה לא עוזב אף אחד מעם ישראל, אף פעם, כי אנחנו הילדים שלך. כשאתה לא לידי זה לא כי התייאשת ממני- זה כי אני ברחתי ממך. ועכשיו אני רוצה לחזור. השיבני, ה', אליך.. ואשובה! חדש ימיי כקדם! אבא, מה יותר גדול ממך? אתה אבא שלי, ואתה מלך מלכי המלכים!! אז אם אני נסיכה, למה אני מתרחקת? למה אני בורחת מהארמון שבו גידלת אותי? אני לא יודעת, אבא. אולי אני רק מחפשת הוכחות לכך שלהיות איתך זה הכי טוב שאפשר. ובכל מקרה, אבא, בזמן האחרון אני לא יודעת כבר כלום. לא מבינה כבר שום דבר. למה צריך לשמור נגיעה? למה שומרים שבת? אין לי תשובות לשום שאלה. הדבר היחיד שאנני יודעת, בתוך כל הטמטום הזה- מתי שהוא אני יחזור אליך! אני מבטיחה. זה נשמע רחוק, 'מתי שהוא', אבל אני יודעת שזה מתקרב.. אני מבטיחה, אבא! אני עוד אחזור.

הרגע הזה שאת רוצה לבכות. לא רק רוצה. שאת מתה לבכות. כולך דמעות מבפנים, וכלום לא יוצא החוצה. שומעת את הקולות בראשך. 'תיזהרי.' 'אני מפחדת עלייך.' 'אל תתקרבי לזה.' 'זה מסוכן!' וכמו תמיד, חשבת שאת חכמה גדולה, הא?! חשבת. לחשוב לא נכון את יודעת מצויין. לסבול את התוצאות שאחרי זה... נו, טוב. זה קצת קשה. זה המילים שחותכות לך את הנשמה, מנפצות כל זכוכית דקה של אימון שהעזת ליצור, מפילות אותך מטה מטה, לתהום עמוקה- ואת לא מוצאת את עצמך בפנים. זה אותן מילים שנאמרות בחדות, שגורמות לך כל כך הרבה כאב.. זה אותו אי אימון.. את הרי חשבת שזה שונה.. חשבת שזה אחרת!!! זה אותו כאב עז, חזק מכל דמיון, שמשתלט על נשמתך ולא נותן לך לדעת מה את... זו אותה הצגה, שעל הפנים האטומות, עם העיניים היבשות, עם הקול הענייני... הצגה שמאיימת לקרוס כל רגע... זו אותה הבנה, שמנסה לחדור למוחך, נתקלת בחומה אטומה היטב- את לא רוצה להבין.. לא רוצה לקלוט.. לא רוצה לדעת.. זה אותו שיברון לב, עצום, גדול כל כך, שזועק מנשמתך.. זה אותו מבט אבוד שלך.. אותו איבוד חושים... אותו כאב שנוגס בך.. ואיך שאת קרה כולך.. אולי מהמזגן, ואולי מהלב.. והרוח נושבת, טופחת על פנייך, ואת לא מבינה איך זה שפתאום היא טופחת קצת יותר בחוזקה.. פותחת את עינייך, לאמת ולמציאות יחדיו, ופתאום מגלה, כולך אחוזת אימה- את באמצע נפילה, לתוך תהום ארוכה-ארוכה ועמוקה כל כך.. והיד, זו שחשבת שתוציא אותך כשתצטרכי.. היד ... היא זו שדחפה אותך לפני מספר שניות, כשהיית על סף תהום. ועכשיו? עכשיו את נופלת, כואבת, רוצה לפרוק אבל שותקת. עכשיו את בדיוק בהגדרה הספרותית, אבל ההאמיתית כל כך לפעמים, ברגעים עצובים במיוחד... עכשיו את עם לב שבור. לא שבור סתם, שבור לרסיסים. רסיסים גדולים וחדים וכואבים כמו ברגע שהם נשברו. עכשיו.... עכשיו שבורה כולך. גם הלב וגם נשמתך, כל מה שהיה אי פעם את מנותץ. את שבורה כולך.

אתה עושה אותי כל כך מאושרת, כל כך שמחה, מחייכת, ואני כמעט לא שמה לב- שביחד עם זאת אתה עושה אותי כל כך לא מוכרת, עושה אותי שונה, גורם לי להיות אחרת. אומרים שאם לא שונאים, אוהבים, ואם לא נלחמים- חברים. אז אצלנו זה בהחלט המצב נלחמנו, ונלחמנו בלי הפסק יום ולילה, בלי מנוחה, רק מלחמה עד שכוחותיי נחלשו והחלטתי להיכנע. הגעתי אלייך עם דגל לבן, והתחננתי שלא תהרוג אותי- מתברר שזה היה מיותר. אתה חייכת, והיית אליי כל כך נחמד.. עד שהמלחמה נשכחה, ואני נשארתי איתך. איך שהוא הצלחת, אולי עם שיקוי קסמים, למחוק ממני את כל זיכרונותיי למעט כמה יותר מדי חשובים. ולכן הקרב ההוא נשכח, וכבר אני כמעט ולא זוכרת איך הרמת את חרבך, בעוד ניסיון לראות אותי נופלת. את אותם זיכרונות, שלא הצלחת למחוק, אתה גורם לי לדחוק עמוק. אתה מציג לי יום ולילה, ממלא אותי בדרמה חושב איתי ומדבר איתי, על הכל. אתה חלק כל כך גדול מהחיים שלי... איך יכול להיות ששנאתי אותך פעם? איך יכול להיות שהייתה מלחמה? על שאלות כאלה אתה עונה שפעם- פשוט הייתי מבולבלת. אבודה. ועכשיו מצאתי אמת, כשמצאתי אותך. אתה יודע למה אני כותבת את השיר הזה? הרי אחרי הכל, אני כן אוהבת אותך. ורוצה להישאר איתך לעד. אתה גורם לי אושר, שאף אחד לא מצליח לגרום. אתה הכל. אבל... כשאתה מדבר עליי, משהו בזיכרונותיי המודחקים מרגיש לא נכון, והבעת הפנים האוהבת שלך... לפעמים קצת יותר מדיי אוהבת. ולפעמים בלילות, כשאני שוכבת לצידך ולא נרדמת- אני שומעת באוזניי קולות, שומעת ונבהלת. הקולות מספרים לי סיפורים ישנים, שמועות.. על כוח מיוחד שיש לך, משהו על דיבור קסם- אולי על זה שאתה משכנע כל אחד בצדקתך... אז אני מתעוררת, מבוהלת, מסתכלת על פנייך השלוות, הישנות וקצת חוששת. זיכרונות מודחקים, פורצים לתודעתי באותם רגעים ולאט לאט, צעד צעד, אני יורדת מהמיטה ומתרחקת לסלון, רוצה להתרחק ממך... מפחדת שהתקרבתי יותר מדיי. ואז אתה מיד מתעורר, מבחין במיטה הריקה- ורץ לסלון, להוציא לי את השטויות מהראש. לוקח לך זמן לשכנע אותי, אבל תמיד בסוף אני חוזרת. לחיבוק שלך, למילים שלך, לדרך שאותה אני אוהבת. ורק לפעמים, עם הזמן פחות ופחות אני מתעוררת, מבוהלת, בלילות שומעת בראשי קולות, ומתעלמת. כי יש לי אותך, לצידי, ואתה- שמכונה בפני שונאיך יצר הרע- מגן עליי תמיד, מכל שטות וזיכרון- אתה, עם כוח השכנוע האדיר שלך... כבר כמה חודשים לא ברחתי, בלילה, לסלון.

אלה דיבורים, שמתעופפים באוויר אלה מילים, שמייצגות את הכל אלה מבטים, שלא אומרים דבר. זה חיוך על הפנים, ועוד אחד בתוך עיניים זה דמעה שמתגלגלת ובכי קטן. זה תהליך, שקורה במשך הרבה זמן, הוא לא מרפה. ואתה לומד לחיות ולפעמים כשיש ממה, ללמוד ואתה יודע, להמשיך, להתגבר כי זה חלק מהקטע המוזר הזה, להתבגר. זה כישרון- שהוא רק שלך נגינה, ציור, דרמה או כתיבה זה השנים היפות ביותר, שרצות בזמן בעוד אתה רק מנסה לתפוס כמה רגעים מאושרים שיישארו לזיכרון. זה שכולם אומרים שיש לך כוחות עצומים, זה שאתה מעריץ מישהו מרחוק ולומד ממנו לפלס לך דרך. זה שאתה מתאהב, ולא יודע אם זה אמיתי. זה שאתה כועס, עצוב, שמח ומאושר באותה דקה. זה תחושה שאתה יודע הכל, ועם זאת שאף אחד לא מבין אותך. זה התקופה היפה ביותר בחייך, שרק אחרי שהיא נגמרת אתה לומד להתגעגע.. זה הגיל התמים והגדול מכולם, זה גיל הנעורים. זה אתה. נער- מתבגר- ממוצע.

לפעמים כל כך רוצה לסגור את העיניים, לצלול עמוק עמוק אל תוך המים להתעלם מהסביבה אם רק הייתי יכולה לא לשמוע בעיות או להציע פתרונות ולהעלות רעיונות, לשעשע שפתיים עצובות. לשקוע בשינה עמוקה ללא חלומות שינה בלי סיוטים, בלי הפרעות מיותרות לא לדעת שום דבר להפוך כבר לסתם עבר בעולם חשוך וקר... כשאני אומרת דברים כאלה- כולם עליי מזנקים במהירות חופרים לי על ייעוד, על נשמה, על שליחות על זה שעם ישראל נועד למלכות מדברים המון על איזשהו אבא שם בשמיים אבל הגורל די מאכזב בינתיים נשמות גבוהות, ולהתעלות במידות וכמה יש בי כוח ועוצמות... אני תוהה לאיפה נעלם כל הכוח, והעצמה, ונשמתי היקרה, כשאני מתגברת על קושי ומתמוטטת די שבורה אז אל תגידו שוב שהם לצידי גם אם אני לא מרגישה הבנתי כבר הכל ועכשיו מצאתי מסך אדישות במגירה אני יודעת להסתיר חיוך עצוב ומבט נוגה עם שקר של שמחה שעל פניי עולה. ולא אכפת לי שהשירים שלי מגלים דברים מבפנים אם אני ארצה לא תגלו כלום גם מהמילים. ומתוך השתיקה, נזכרת ש... תמיד הייתי קצת אחרת? לכן, למרות הכל, עושה עוד צעד אל העולם אליו אני שייכת...

למה את מתרשמת מזה? מבטיחה לך שה לא הדבר האמיתי. באמת, באמת שזה לא זה.. תביני כבר, זו לא אני! אני רואה איך את מסתייגת, צועדת אחורה בזהירות את מבטי פתאום קולטת ומתמלאת אי-נעימות. לא ביקשתי דבר, מבטיחה, רק משהו קטן וחשוב. תסתכלי לי בעיניים, בבקשה, תראי איך ליבי שוב מאוכזב ועצוב. ניסיתי להסביר לך, אבל את אטמת אוזניים רציתי להגיד לך, אבל את הסבת ממני את העיניים. תסתכלי בתוכי, תסתכלי בפנים, את תמצאי שם רגשות, בן אדם רגיל ועוד כל מיני דברים- בקשתי זועקת, ללא מילים, מתחננת למבט עמוק, שיסתכל פנימה- ויבין.

  הכיתה דוממת, כל אחת מרוכזת בתפילתה. היא סוגרת את הסידור שלה במבט משועמם ותוהה למה פתחה אותו מלכתחילה. הרי גם כך לא התכוונה להשתמש בו. מזווית העין היא שמה לב שהמורה מעיפה אליה מבט לא מרוצה. אבל בין שזה מוצא חן בעיני המורה או לא, גם היום לא תתפלל. משלבת רגל על רגל ונועצת את עיניה בנקודה נעלמת מעבר לחלון. היא הלבישה לפניה מסכת אדישות סגורה, אך האמת שהייתה מתוחה מאד. עוד כמה דקות ייכנס הרב לכיתה, ל"מסדר היא מתחילה לצעוד ועוקפת אותו בראש זקוף. יוצאת מהכיתה והולכת לכיוון המזכירות. כעבור כמה דקות הוא מגיע. בלי הקדמות הוא הוא שואל בתקיפות: "למה את לא מתפללת?" שתיקה. "תעני לי: למה את לא מתפללת?" שתיקה. "צדיקה שלי, בבקשה תעני: למה את לא מתפללת???" שתיקה. הוא עומד לשאול שוב ואז היא מתפרצת. "מה זה חשוב לך בכלל? התפילה מראה לך אם אני דתיה או לא? אה? מה זה נראה לך, מבחן קבלה לאולפנה? מי שמתפללת, ברוך הבא- מי שלא- לכי? וחוץ מזה, נראה לך שבשיטה כזאת תצליח לגרום לבנות להתפלל? ממש לא! אף אחד לא אוהב שמכריחים אותו, ובמיוחד בדברים כל כך אישיים. וגם אם תכריח, התפילה לא תצא מהלב אלא מהראש- ותפילה כזו לא שווה דבר!" הוא הביט בה במבט אטום ולא אמר דבר. היא שתקה. חששה שהגזימה. היא הסתכלה עליו דקה נוספת בחשש ואז הסתובבה והחלה לצעוד לעבר כיתתה, מנסה להקרין ביטחון עצמי. להראות לו שהיא בכלל לא מתרגשת. שהיא אדישה. שלא אכפת לה איך הוא יגיב.. הוא הסתכל עליה. רצה לצעוק. רצה לכעוס. רצה להסביר לה למה היא טועה. רצה להראות לה את היופי והזוהר שהוא מוצא בתפילה. רצה להעיר לה על החוצפה שלה. על החצאית הקצרה שלה שבקושי הגיעה לברך וכשהרוח נשבה- התנופפה וחשפה את מה שראוי להסתיר. הוא רצה, אך לא עשה זאת. מהיכרותו עם הגיל הזה ידעה שרק משתגיע היא, בעצמה- ללא עזרה- למסקנה שהוא צודק, תסכים להקשיב לו. הוא נאנח ונכנס למשרדו, שם ציפתה לו כוס תה חמה שהכינה לו מזכירתו המסורה. הוא שתה אותה לרוויה והיא החיתה את ליבו. אך הוא ידע שהידיעה שהנערה הזו מתפללת תחיה אותו הרבה יותר.  

לכל האבודים בעולם הגדול, לכל אלה שכבר נמאס להם ליפול.. לפעמים, מחשבות על החיים עולות, נוגעות לי בחושים, רואה ורוצה את העולם לשנות להזיז משהו בלבבות. מסתכלת על חיי, מתאפקת לא לצעוק לפעמים נמאס לי, נמאס לשתוק. צריך לשאול את הלב, לפתוח את העיניים! אם נדע להסתכל יהיה קל שבעתיים. מלא אנשים, רואה איך גם בלעדיי החיים זורמים, אובדת בהמון, תלויה בגלים. מתנודדת, עוד רגע שוקעת למעמקים- אבל פתאום איזה גל מגיע ומעיף אותי בחזרה למרומים. לפעמים הגלים עולים לגובה, הים סוער ואז רק מבקשת שיהיה בסדר. יש גם ימים שהכל אצלי רגוע, ואין בי שום חשש שוב לשקוע. אני כבר לא מתנודדת, צועדת בבטחה ורק בשקט מפחדת מרוח הסערה, שמגיעה אלי בלי כל הודעה. קופצת לביקור, מעיפה אותי בחוזקה- ואני שוב סוערת, מחכה להצלה. אני צוללת, אבודה, למעמקים מרגישה איך החיים מכים לי בפנים, צוחקים עלי, מנצלים את הכוח רוצים לזכור את הרגע, לא לשכוח. ועוד רגע אני מגיעה למטה, מפחדת כולי כשלפתע אני רואה יד שמושטת לעברי! 'אולי בת פרעה', אני מהרהרת תוך כך שלמעלה אני מהר נגררת. כשאני מגיעה למעלה, עפה לי בשמי מרום מי שעומד שם, מחייך אלי חיוך גדול ומחבק בחום זהו אבא המסור כל כך, אבא שלי, אבא שתמיד, לעולמים, למעלה- בשבילי.

תאמרי לי משהו. תתנצלי. איכשהוא. תבקשי ממני סליחה, תצטערי. תני אהבה. תרמזי לפחות, בשבילי תודי שאף פעם לא היית באמת שלי.   אני מבקשת מילה. אחת! יחידה! פשוטה! מילה שפשוט אומרים. סליחה. ואת יודעת על מה!! על הצביעות שלך ועל התנהגותך, על פגיעותייך ועל הפעלת כוחך. יקירתי.. זה לא יכול להימשך, נמאס לי, לא באלי, הפעילי את מוחך. לפעמים אני תוהה- אם הייתי במקומך.. לא, אני בטוחה שזה לא היה הולך! השליטה היא שלך, גם הכוח הכתר גם הוא שלך, אבל לא המוח. מי שאת רוצה- איכשהו למעלה, ומי שלא- נזרק. אינשאללה. מעולם לא השתתפת, שמעת, אהבת, רק כשבאלך- וגם אז לא ממש הקשבת. חיבוק רחב ואמיתי את לא יכולה לתת באהבה הכל חלק מהמשחק שלך.. אין לך אפילו קצת חיבה?!    

מוקדש לאימי היקרה באהבה!! אני לא יודעת מה איתי השקעתי בי המון, מיום היוולדי לא ידעתי להודות לך, האחראית לקיומי. תככים ומריבות איתך היו מנהג קבוע, במילה אחת- הייתי אוהבת להרוס לך ת'שבוע. מה שביקשתי הייתי רגילה לקבל, לא ידעתי להכין לעצמי- והשירות הפך לממכר. לאט לאט גדלתי, נערה ניצבת לפנייך בוגרת מכל הבחינות- חוץ מהערכתי אלייך. בעוד חברותי כבר יודעות להכין 'שבת' לא ידעתי אני לבשל או לעזור, האחראית זו את. אני לא יודעת מתי- אבל נמאס לך מהשירות, רצית שאלמד להכין לעצמי, רצית חירות. זה לא מצא חן בעיני, התנגדתי בכל כוחי סירבתי להכיר בעובדות שהכתיב מוחי: את כבר גדולה, בוגרת, את חייבת להבין לא תדעי להסתדר בעצמך כשאת ביתך תקימי ותגדלי ילדים. אמנם.. קשה לי לקבל, אך את צודקת, לגמרי. את אמא נפלאה, נהדרת, אוהבת אמא מקסימה שרק לטובתי מתמסרת!

מבולבלת, לא יודעת לאן לפנות היצר הזה שמשחק בי כמו עם שוט מצליף ואז מפסיק, שארגיש את הכאב אולי שאחשוב שהנה הנה הוא עוזב ואז הוא חוזר במלא העוצמה נותן לי מכה, ועוד מכה לא מקשיב לבקשות מתעלם מהתחינות משחק בי כמו בתיאטרון ולי נדמה שאני על סף האבדון היצור הזה, הנורא הזה הוא כזה אכזרי, כי תמיד הוא קולע אל הלב המסכן שמדמם, פצוע עוד חץ הוא שולח ופוגע במטרה והלב נשבר והמוח תוהה ומבולבל כי בחוץ הכל נראה בסדר החיוך נשאר אבל הכל זה שקר אם תסתכל על העיניים- הן לא מסתירות דבר מספרות הכל, מתחננות לעזרה אבל הרי עיניים אי אפשר לשמוע ולראות אי אפשר את הלב הפצוע וגם החיוך עוזר להסוואה והצחוקים, והבדיחות- הכל סבבה, תודה ששאלת ואף אחד לא מסתכל על העיניים שמגלות הכל אף אחד לא מסתכל על העיניים שמעיפות את השקר, מגלות את האמת הן רוצות לצעוק, אך לו יכלו לדבר הכל היה נראה אחרת הן מנסות להראות אבל אף אחד לא שם לב ולפעמים.. לפעמים הן תוהות לעצמם- יש מישהו שאוהב???

ב"ה לנשמתי היקרה, אני יודעת שזה כבר הפך להיות נדוש- לכתוב מכתב לנשמה, אבל משהו בי זועק ומהדהד. אולי הקול שלך. אולי קול אחר. מצטערת שהלכתי, אבל זה כבר לא חשוב, כי הגיע הזמן לחזור. כשאני עומדת מולך, אני עצמי, בלי מסכות ושקרים, אני לבדי- אפילו לא יכולה להרים את מבטי, לנעוץ בך את עיניי ולדבר איתך. אני כל כך נבוכה, לכל כך הרבה זמן נטשתי אותך ועכשיו אני שוב כאן, מגששת בחשש בחושך גמור את הדרך חזרה, אלייך, ולהכל. מחושך גמור מתוך העלטה, אני נכנסת לחדר הקבלה שלך ומוצפת אור, ואהבה. נכון, האור הזה הוא אור, והחיבוק שלך הוא מלא געגוע, אבל אחרי כל כך הרבה זמן בחושך- האור קצת מסנוור לי את העיניים... והוא כל כך מסנוור, עד שאני מרימה מהר ידיים, לא רוצה לראות אותו.. מפחדת.. בורחת.. כמעט. כמעט שוב בורחת. אבל היד שלך, בתוך האור הנורא, מצאה את שלי והחזיקה חזק. שתינו יודעות- קצת קשה לי לחזור, אחרי עולם אפל לכזה אור, אבל את תעזרי לי להתרגל- כי זה הבית שלי. ואת חיכית לי כל כך הרבה זמן, מחכה לשווא.. ומעזה עוד לקוות, אולי אמצא אותך, יום אחד. תקוותך, משאלתי- התגשמו. מצאתי אותך, וסוף סוף חזרתי לסביבה הטבעית שלי. חזרתי אלייך. חזרתי הביתה.

הלאה, הלאה. אני צפה על פני הגלים, נישאת רחוק משם, הלאה- רחוק מהחוף, רחוק מכולם אולי רק מנסה לברוח מהעולם. המציאות רודפת, לאן שלא אלך- היא איתי נשארת מאיימת, תובעת אמת ואני נאבדת, מחפשת אותה, את עצמי ועוד קצת תקווה- בתוך סבך שקרים. הנה, הגלים נושאים אותי, לאן שהם שטים... זה לא משנה, העיקר לברוח מהכל. העיקר לברוח, את כל הדברים לשכוח, כל מה שפעם רציתי ועכשיו, כשכבר יש לי, שוכחת איך לחלום. הלאה, הלאה. האם יש מציאות אחרת? חייבת להיות.. כל כך שונאת לראות את האמת משתקפת, כל כך ברורה- וכל כך כואבת. האם יש דרך שונה? חייבת להיות.. ובאיזה שביל בכלל אני הולכת? שביל קטן, לא מוגדר- צדדי, ועם זאת מרכזי זוהר, ועם זאת כל כך חשוך.. במהירות של אלף לדקה, המחשבות חולפות במסלול הבריחה. בריחה מהעולם, או אולי מכולם, זה כבר לא משנה. הלאה, הלאה... אני צפה על פני הגלים.

ב"ה פעם, זו הייתה השאלה, איפה אבא שלי? לאן הוא נעלם? אבא, אני מחפשת אותך.. היום זאת השאלה, איפה אני? לאיפה הגעתי? לאיפה נעלמתי? נשמתי, איך שכחתי ממך? עומדת מול המראה ושואלת את עצמי, הודיה, מה זה להידרדר בשבילך? והדמות במראה, שאין לי מושג מה היא- אני הישנה אולי? לוחשת לי: "את יודעת את התשובה, הודיה. עמוק עמוק בליבך את יודעת." וזה הדמעה שבאה כי כבר נמאס לבכות על הכל ולא לרצות לשנות, וזה הייאוש שהוא הנשק הכי חזק של היצר הרע- שהוא זה ששובר אותי, וזה הצעקה הענקית שפורצת מהלב ואף אחד לא שומע, וזה לעמוד מול כולם ולשקר- להציג התנהגות אחרת, וזה לבכות ולהישבר כי כבר נמאס, וזה להגיד שוב ושוב 'איפה אני' 'הידרדרתי' ולא לשנות כלום, וזה הכל!! וזה הכל. וזה לרצות להטיח את הראש במקלדת כשאני כותבת את השורות הללו, ולהסתכל עליהם ולתהות איך הם לא מבינים שזה הצגה, איך לעזאזל..וזה לשים את הראש בין הידיים ולבכות שוב, לבכות שוב.. ושוב.. וזה לשכוח את הנשמה, וזה לפחד מהחופש הגדול. לפחד כל כך, וכשהוא מתחיל להבין את הסיבה לפחד, וזה לאבד גבולות, וזה הכל!! וזה הכל. ועם זאת זה גם שום דבר שאפשר לתאר, זה הרגשה כזאת של שקר וייאוש. זה לתת לדמעות להתפרץ בגלל סיבה מטופשת ולראות את העיניים של כולם נפערות כי זה נראה כזה מטומטם לבכות... וזה הכל. וזה לשנוא את הגיל, את העולם, ואת כולם, זה להסתכל על התנ"ך, על אלוקים, ולהגיד לא אכפת לי. ושוב לשקר לעצמי. כי כן אכפת לי, אבל בעצם לא. וזה לכתוב מילים ומשפטים שלא אומרים כלום, שלא מתארים את הלבד. את הבלבול. את העצב. את הכל. וזה להסתכל על האמת שוב ושוב ולא לדעת אם זה אכפת לך או לא. וזה לזרום יותר מדי, ולבכות אחר כך.. להרגיש מגניב אבל דפוק.. וזה לרצות לעזוב את הכל ולהידרדר עוד ועם זאת לעלות כבר למעלה וזה להבין שאני טועה, להבין ולהיות אדישה לזה... וזה הכל!!! וזה הכל. ומה שזה הכי כואב לדעת- זה לרצות לפרוק אבל לא לדעת איך, זה להבין שהנשק הכי מנצח של היצר הרע זה ייאוש, והוא אכן מנצח ובגדול.. זה לכתוב את השורות האלה ואז ללכת לטעות שוב.. ולבכות. כי זה לשנוא את עצמך, ואת גיל ההתבגרות ואת המצוות ואת החיים האלה, זה לשנוא את הכל!!! זה לשנוא את הכל. [הקטע הזה נכתב בדמעות.. נא להתרגש!]

כל כך הרבה שקרים, כל כך הרבה טעויות כל כך הרבה מילים, שבלי מחשבה נזרקות לאוויר, לריק, לעולם לכל מה שקורה, לכל מה שקיים. כל כך הרבה מחשבות, סחרורים, דאגות, מתחילה בקטן ולא יודעת לגמור. כבר לא שמה לב למצב, חברות פה ושם זורקות מילה.. וכל כך לא מבינה אותן. יכול להיות, שהשינוי כל כך גדול? אני מרגישה שונה, מרגישה אחרת מרגישה פתאום- קצת לא שייכת, לא לדת, לא לעולם, לא לעצמי ולא לכולם. פעם בכלל לא הייתה שאלה, למה בכלל צריך להתלבט? ברור שאני שומרת נגיעה, וברור שאני לא הולכת עם מחשוף. וברור שאני לא מקללת, וברור ששרוולים ארוכים.. אז לאיפה ה'ברור' הזה נעלם, לעזאזל? לא חיפשתי יותר מדי, ונדמה שנעלמה גם הזדמנות וכבר לא אראה אותו חוזר.. ואז, אחרי שה'ברור' נעלם, הגיעו שאלות, תהיות- על העולם ועל כולם. וגם השאלות נעלמו, אז מה כבר נשאר? מצפון קטן שרוצה לזעוק, ואת קולו חוסמת, כמו שעשיתי לכולם.. שני קולות מדברים בתוך ראשי, יהיו כאלה הקוראים להם יצרים, אני בסה"כ מכנה אותם שני צדדים.. אחד נהנה, מבחינתו המצב מעולה, הסטטוס שלי על אחלה (: וסוף סוף אני מתחילה להתפרק.. לעשות שטויות.. לאבד את עצמי בשתיים בלילה ולעבור על כל העבירות האפשריות. השני לעומתו קצת בדיכאון, הוא מנסה למשוך לצד שלו אבל לא מצליח לצעוק, הוא מרגיש ששכחו אותו, 'שכחו אותי בבית' והוא מקווה שיום אחד אחזור אליו, ואחזור לכל השאלות.. נקרעת בין שניהם, נגררת לראשון איבדתי את עצמי ואיבדתי הכל. מקווה לא להתפרק עד הסוף, לא רוצה להצטער בעתיד על טעויות של היום! אבל הרצון לא להתפרק קצת חלש, וגם אותו אני מתחילה לאבד, עם כל השאר. אז אבא, יש לי בקשה, קטנה קטנה, תשמור עליי! בבקשה! שמור עליי בכל אותם רגעים, שאני עוברת על- ייחוד, נגיעה, צניעות, דיבור וכל השאר. אבא, תעזור לי לשמור על הנשמה שנתת לי. עד עכשיו ביקשת שאשמור עליה לבד- אבא, קשה לי לשמור עליה... אני צריכה אותך כאן, ליד... אבא?! בבקשה! תגיד לי! תגיד לי שאני כבר לא לבד.

ספר לי, למה העולם שבראת כל כך מסובך כל צעד כאן קדימה, אחורה, או לצד- מחושב עולם נתון בערפל, בחשכה, מכושף ובתוכו עליי אתה מצווה להדליק נר ולהפיץ את האור לכולם. אבל הנר כבר לא בחנויות, אז צריך להכין ובאמת- מזמן לא ראיתי פה גפרורים, והמלאי אזל גם במפעלים. ספר לי, אלוקים, למה הדרך שלי כל כך קשה ומייגעת למה אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נופלת? משתדלת להבין, אבל קצת משתגעת איך לעזאזל אני אמורה להמשיך ללכת? כל כך כואב לקום ולא להשתרע על הדשא, להנות מהשמש, ולא להמשיך עוד לעולם להעביר כך את חיי במקום לשוטט אבודה בעולם... ספר לי, אבא, למה עכשיו אני בוכה אני הבת שלך, אבא, אני צריכה תמיד להיות בשמחה ותמיד לחייך, ולעולם לא להתייאש רק שקל להגיד- וכל כך קשה לקיים ספר לי, בורא עולם, איך כוחי עומד לי ולא נעלם??

איך זה כואב. שהרוגע פתאום עוזב. הרחקתי את הלב. עכשיו הוא כבר יודע. .... לחשוב שזו אני שטעיתי. שבגללי הלב שבור. בסוף רק נזק לעצמי עשיתי- הלב הזה הוא שלי, הדואב והחבול. אני לא אוהבת קלישאות. וגם לא פתגמים. הם מציירים שהכל ורוד, אפילו שהחיים יכולים להיות שחורים. אבל 'לב שבור' זה לא סתם משפט. זה אמיתי. הלוואי שזה לא היה ברור בצורה חדה כל כך, אבל איך שזה צובט... בליבי... אולי אני נשמעת קשישה מלאת יגון, אבל אני מלאת שמחת-חיים. אשם הוא העצב שהשתלט עליי פתאום, והזכיר לי שהלב שלי דורש תיקון- הוא מנופץ לרסיסים.

זה כמובן לא מופנה לבנים הדתיים, אני לא מאשימה אותכם, אייין עליכם צדיקייים! כתבתי את זה בשביל כל אלה שלא מתביישים לנעוץ בבנות עיניים כאילו אנחנו בובות בחלון ראווה. מה אתה מסתכל? אני נראית לך סרט? בטח אתה מתלבט ושואל אם אני אחת שזורמת. תוריד את העיניים שלך, אני לא מוצג לראווה! איך שאתה מסתכל ככה, בלי בושה כאילו אני איזה צעצוע. אולי בובה. אתה מתקרב בחיוך מזמין, בטח חושב שאיתי יהיה קל- בטוח שאתה נראה משכנע ואמין, כבר מתכנן איך לנצל אותי. אבל.. אני לא ארוץ אחריך כי יש לך עיניים כחולות מהפנטות, את זה לא לקחת בחשבון. והשיער הבלונדיני שלך לא מבלבל לי את הרגשות, כי אני לא הבת הראשונה. אלא המיליון. האהבה שלך לא שווה כלום- היא משומשת.. מרוב בנות שרדפת אחריהן.. היא התקלקלה, היא כזאת מרופטת! אני לא מקנאה בכל אלה שנגעת בהן.. אתה עומד והביטחון שלך מרקיע שחקים, כי יש לך כבר ניסיון איך לסובב בנות. אבל אני כבר לא אבודה במעמקים, אני יודעת איך לעמוד בפני קשיים וניסיונות. ורק בקשה אחת קטנה: גם אם אתה רוצה אותי וגם אם לא- אתה בוהה בי כבר דקה. אולי תוריד ממני את המבט שלך? כמו שאמרתי, אני לא חלון ראווה.

  את חרדית, אני דתיה לאומית את כ"כ מקפידה, ואני? פתוחה להביט. יש לך את העולם שלך ואת רק בו, את מסתפקת ואני מתעניינת בכל העולמות, כל הזמן שואלת. את שומרת על נפשך, שלא תינזק ואני בחפיף, לא ממהרת להתנתק. יש לנו את הדעות הכי שונות בעולם ולחשוב שאלייך נקשרתי מכולם.. למדנו לאהוב ולהעריך אחת את השנייה, למרות שכל אחת מהשניה כל כך שונה! לא הפריע לנו השוני, זרם החיים שלא דומה התעלמנו מהכל ולא ניסינו בכלל להשוות.. את לובשי השחורים עם הכיפות הסרוגות.. עד שפתאום הבנתי כמה זה הזוי זה נראה לי קצת כמו קשר שגוי. בעוד שאני תמיד פתוחה ומתעניינת, את שומרת על עצמך ומסתגרת. אבל דבר אחד למדתי מהקשר איתך: (ואני מקווה שהוא ימשך, למה לי לעזוב אותך?) שתמיד תמיד עוזרים אהבה ונכונות, וכלום לא ישרוד בלי הקשבה וסבלנות. והחברות באמת יכולה להיכשל- אם כל אחד באימוץ דיעותיו את השני ינסה לשדל. אנחנו דוגמא מצויינת לקשר בין שני זרמים- ועוד צריך להראות לכמה פולוטיקאים איך מדברים..

  היא רגילה שכולן רודפות אחריה, ולא מכירה את עצמה עצבנית ופגועה. היא רגילה שכולן רוצות את חברתה, לא אכפת לה מזו שבצד עומדת, דחויה. אני מסתכלת עליה מהצד, מתבוננת. שואלת את עצמי מדוע אינה חושבת. אולי כדי להבין היא צריכה להתנסות ולהרגיש אולי אזעקה בליבה לא פועלת, מצפונה לא מרעיש. לעולם לא אוכל לדעת, כי תמיד זכרתי את ההרגשה של בצד לשבת, בודדה ובוכה. וכשפעם אחת, בצעירותי טעיתי ואת ההרגשה שלי, לאחרת הענקתי... מאז אני תמיד זוכרת, מי מסוגל לשכוח? את עיניה הכאובות, שמביטות בי ולא נותנות מנוח, את דמעותיה העצובות, שעל פניה נחשבו לאורח ואת ליבה הדומם, שנותר לבד ובלי כח. כל אלה זכורים לי היטב, כאילו קרה אתמול איך שחכתי מה קרה לי, פרקתי כל עול אני, שתמיד תמיד זכרתי את ההרגשה פתאום שחכתי, לשנייה בודדה. אבל זה הספיק כדי לשבור את ליבה- שנשבר, תוקן מחדש ושוב לשניים נחצה- בדיוק כמו שלי, לפני תקופה לא קצרה. איך יכולתי לשכוח? את הכאב לא לזכור? זה שנגס בי, מכניב לגופי קור איך זעקה גדולה אז מפי יצאה: "אבא, עזור לי, אני מרגישה א-ב-ו-ד-ה!!"

    רוצה, כל כך רוצה, להתחבר ולבקש ומולי, מאיים, ממתין לו מוקש. רוצה להתחנן, לדבר, לאהוב, לשתף, לשמוע רוצה עזרה כאשר עומד מולי רוע. מנסה, שוב ושוב מנסה להתעלות, אבל מסתבר שקשה היא הדרך, מסובך לעלות. כולם מבקשים, מכריחים להתחבר חושבים שהם בשבילי שעון מעורר. זמן התפילה, כולן שקועות בסידורן, ורק אני לא מתפללת, מרגישה כמו ילדה בגן. אני מתנתקת מעצמי, נעשית אדישה לקורה סביבי. בהתחלה נותנים לי זמן, ממתינים שאתחבר אבל כעבור חצי שנה מגיעים רמזים- זה לא יימשך כך יותר.. אני מתחילה להילחץ ומגיעה להחלטה: רוצים שאתפלל? זו אחלה הצגה! אז הם הפסיקו להעיר ולכעוס, להתאכזב מחדש עכשיו הכל מושלם, בתפילה כבר אין רעש. אולי אם יבינו, הכל יראה אחרת אבל מוחם לא קולט, וכשכן- השעה מאוחרת. כבר איבדתי כל טיפת רצון לתפילה, איבד סידורי את ההילה..

ניסיתי למחוק את היצירה הזאת, אבל לא הצלחתי. אז אני חושבת שזה יישאר ככה, עד שזה יימחק מתי שהוא (:

נכתב על הפיגוע שאירע במעלות לפני 30 שנה בערך. מחבלים חדרו לעיר, הרגו משפחה, ואז המשיכו לבית הספר 'נתיב מאיר', שם חיכו להם תלמידים מצפת שהיו באותו זמן בטיול שנתי. המחבלים לקחו אותם בשבי והיה שם בלאגן. 22 בערך תלמידים נהרגו. הקטע הזה מוקדש בכאב לכל אותם תלמידים שיצאו מאושרים לטיול ולעולם לא חזרו הביתה. "...אני נכנסת לחדר ההנצחה. נזכרת בסיפורים של הניצולים. מתבוננת בשמות החקוקים, בתעודות ההוקרה, בעיתונים שנשארו מאז, בתמונות שלא נותנות לשכוח.. אבל בדמיוני, בדימיוני עולות תמונות אחרות לגמרי, תמונות של מה שהלך כאן, בבית הספר שלנו. באוזני אני שומעת קולות. זעקות של פצועים, דם בכל מקום. רואה את המחבלים ימ"ש שמאיימים על כולם, ולא מסתפקים רק בזאת אלא ממשיכים ויורים לכל עבר. רואה את התלמידים המבוהלים, את המורים שאיבדו עשתונות. רואה אותם. מנסים להינצל, מנסים לעשות הכל ולהישאר בחיים. קופצים מהחלונות למרות הסיכון הרב שכרוך בכך. והם לא מוותרים. נלחמים כדי להישאר בחיים. ואני רואה. רואה עוד אחד נופל בלי רוח חיים. עוד תלמידה נופלת אחורה על הרצפה ללא ניע. עוד מורה נפצע. ואני עומדת ומסתכלת בכאב. יודעת שאלה שנפלו לא ישובו עוד אל חיק משפחתם האוהבת. ולפתע, ממש כמו על פי אות, התמונה מתחלפת. אני רואה קבר לבן שעליו מונחים כמה פרחים, לזכר. לזכר הקרבנות. ומסביבו... מסביבו של הקבר הלבן, עומדים הורים שבוכים על בנים, ובקבר הסמוך- משפחה שבוכה על הבת. ודמעותיהם יורדות אל הקבר. מעטרות אותו כפנינים יקרות. ואני כל כך רוצה לגשת לנחם, להגיד משהו. אבל אני שותקת. יודעת ששום מילה לא תעזור, כי בשום אופן לא אוכל לתאר את עוצמת הכאב..."