בס"ד
בבקשה, תאמרי משהו.אני לא יכולה עם השתיקות שלך יותר.כל כך אטומה.
מסתכלת שוב, בפעם המי יודע כמה, על הקירות. לבנים, חיוורים, כמו המצעים של המיטה עליה היא שוכבת.כמוה.
כל יום כשמגיע הרגע הזה שצריך לעזוב, פשוט קשה לי. לא מסוגלת להשאיר אותה ככה, בין כל הצינורות שחונקים אותה, לבד.
"אני הולכת", לוחשת לה מבעד לדמעות שכבר מתחילות להופיע. עיניים חלולות ננעצות בנקודה שקופה אי שם בפני-מעדיפה לפרש את זה כתגובת מחאה."אל תדאגי", אני מוסיפה."מחר אבוא שוב".
בדרך חזרה הביתה אני חושבת לעצמי- טיפשה.
גם ככה היא לא הרגישה שהיית שם בכלל.
...
משקה עציצים. זה משחרר ומרגיע אותי להתחיל ככה את הבוקר. מסתכלת שוב על הגינה, פורחת, צבעונית, כל כך לא כמוה.פה ושם יש עדיין עשבים שוטים, מסרבים להיתלש מהאדמה.אני עובדת מהר, מנסה להספיק כמה שיותר, ושוב מגיע הרגע הזה, וצריך לנסוע, להיות איתה. מרגישה לא טוב להשאיר את הגינה ככה, עזובה ושוממת, לבד. בזמן האחרון המושג "בדידות" הפך לקרוב מאוד בשבילי, קרוב מידי.
בדרך לבית החולים אני חושבת לעצמי- טיפשה.
גננים צריכים להאמין בצמחים.
תגובות
יפה.
את הכי הכי.
דברי איתי דחוף בהמשך. כשתתפני.
שלא נדע.
זה כל כך אמיתי,
שזה גורם לנו לשקר לעצמנו.
גננים צריכים להאמין בצמחים.
וואו, תודה.
איזה כיף לי שאת פה!
אני אוהבת אותך.
מזמן לא דיברנו.
את מוזמנת :)
ואת יודעת בדיוק למה.
זה מכאיב יותר ממה שדמיינתי שקטע יעשה לי,
במיוחד בתק' הזאת, כשהכל מתפוצץ בפרצוף.
ואין לך לאן לברוח.